ההייקו של הפרק:

היי, ילדיי 

טוב לראות אתכם

מצטער, יש עוד מסע קשה

נבואה, סיבוכים

התה בשבילי?

הפרק:

ואני לא יודע אם זה צירוף מקרים או לא, אבל באותו רגע וויל וניקו נכנסו לבניין המרכזי. יכול מאוד להיות שזה לא צירוף מיקרים. כשהייתי אל, הייתי מרגיש כשאחד הילדים שלי (וגם בכללי חצויים, אבל בעיקר הילדים שלי) היה בסביבה. יכול להיות מאוד שוויל הרגיש בי, מה שדי מוזר, כי אני כבר לא אל, אבל אם להתחשב בזה שאני מתחיל לחזור להיות אל...אתם יודעים מה? אני אפסיק לחשוב על זה לפני שהראש שלי יתפוצץ ממנת יתר של מוזרות. וויל חייך בהיסוס כשראה אותי, בניגוד לניקו, שמשום מה ניסה לברוח ברגע שראה שלא רק כירון כאן. וויל תפס אותו והוא נאלץ להיכנע עם מבט זועף אליו. לא נראה שוויל מתייחס לזה. "וויל, ניקו" כירון אמר. קנטאור חכם. נראה שהוא ידע לא להוסיף יותר מזה, בהתחשב בהיסטוריה של ניקו. "בדיוק בזמן. אפולו רוצה להגיד לכם משהו. נכון, אבא?" הוא אמר לי. חייכתי בהיסוס. חימם את הלב לדעת שעוד יש אנשים שקוראים לי ככה. "אבא?" ניקו שאל ונראה שדעתו הוסחה. כירון הסביר לו איך הוא הבן שלי, עם דילוג על הקטע שהוא באמת הבן של קרונוס. אבא טיטאן שרוצה להשמיד את העולם ושנטש אותך לחסדי אלות הגורל  זה לא משהו שמישהו שפויי היה רוצה להתגאות בו. בסוף ניקו הנהן ומשך את ידיו מוויל, שרצה להחזיק בו. "מה קרה?" וויל שאל, אחרי גילגול עיניים. סיפרתי להם שוב מה אנחנו עושים פה. בסוף וויל נראה כועס. "לא. ניקו לא יוצא לעוד מסע." הוא אמר. "היו לו מספיק מסעות לכל החיים." ניקו גילגל את העיניים לידו הפעם. "אני לא תינוק, וויל. אני לא צריך כבר שמישהו ידאג לי-" הוא הסמיק והשפיל את המבט, כמו קלט מה אמר. "אני יכול לצאת. כבר החלמתי מהמסע של אתנה פרתנוס." לקח לי רגע להיזכר על מה הוא מדבר. נזכרתי שגאיה שונאת את ניקו וריינה לא פחות מהשבעה עכשיו, כי הם עזרו בהבסתה בכך שגררו את הפסל חזרה מהרומאים ליוונים, פסל שבמקרה היה עם יכולות קסם חזקות מאוד, שיכול להשמיד אפילו מישהי כמו גאיה. נראה שוויל מודע גם לזה ושמחשבותינו דומות כי הוא הניד בראשו ושילב ידיים עם ניקו, שזז באי נחת אבל התאפק מלברוח. "זה לא רק זה. גאיה שונאת אותך. אין ספק שהיא תשלח מפלצות אחריך, אפילו מתוך שינה. אני לא יכול..." הקול של וויל נשבר. ניקו בהה בו, כמו מתקשה להבין שמישהו דואג לו. אולי זה נראה לכם מטורף. אבל ניקו נולד במלחמת העולם השנייה. הוא אכל מקלטים ופצצות לארוחת בוקר לפני שנכנס לקזינו לוטוס, ובוודאי נאלץ להסתיר את מי שהוא כדי לא להיכנס למחנה השמדה. דבר כזה לא גורם לך להעריך את עצמך כל כך. החלטתי לקחת את השיחה בחזרה לידיים. "וויל" אמרתי ברוך, "הוא יהיה איתנו. אתה זוכר שעכשיו אני מתחיל להיות אל שוב, נכון? ועם מג האדירה שכאן, ועם יכולות הריפויי האדירות של שנינו, למפלצות לא יהיה סיכויי." מג בהתה בי המומה לרגע עכשיו כשהיא מפסיקה לשחק במכונה שהייתה שם, שהצלחתי לקרוא מאיפה שישבתי רק את שתי המילים 'רמת דביל,'  אולי המומה מכך שהזכרתי אותה בהערכה. חוץ מהחיבוק ההוא ברומא, לא ממש חלקנו מחמאות אחד לשני. יותר משהו כמו הקנטנו אחד את השנייה מתי שיכולנו. אבל אז גיליתי שהיא דואגת לי, ויחסי אליה השתנה מקצה לקצה, כאילו שהלב שלי עבר איתחול מחדש. אבל לא הספקתי להביע לה את זה. 

וויל הנהן באי רצון בולט בינתיים בזמן שמג חזרה לשחק כשהיא מחייכת לעצמה חיוך קטנטן ומוחה את עיניה כשחשבה שלא שמנו לב. "בסדר." נראה שוויל מאלץ את עצמו להגיד את זה והוא פנה עכשיו לניקו. "אבל אם אתה מת מתישהו בדרך, אני הורג אותך." ניקו האדים והנהן בהשפלת המבט. וויל הסתכל עליו בדאגה עוד כמה שניות, כמו לוודא שהוא עדיין שם, ואז הלך אליי. "מה אנחנו צריכים לעשות, אבא?" הוא שאל אותי.