בסוף כולם רדפו אחרי ניקו, שנפל כשהם התנגשו בו באחת וצחק כשהם דגדגו אותו. "אני יראה לך מה זה," וויל אמר ודגדג אותו יותר. ניקו התגלגל מצד לצד, צוחק. ריינה חייכה מאוזן לאוזן. היה א ד י ר להרגיש בסתם יום רגיל, של נערים רגילים, עם חברים רגילים, ולדעת שאין עוד מסעות חיפושים באופק, לעת עתה. גם אם היא ידעה שאיך שיצאו מהאולימפוס כל זה ייגמר. הם נתנו לוויל לדגדג את ניקו לבד, עד שניקו התקשה לנשום מרוב צחוק. וויל צחק גם. "בסדר" ריינה צחקה. "אני חושבת שהתעללת בו מספיק, וויל."וויל צחק פעם אחרונה והקים את ניקו לחיבוק. בן האדס נראה שונה לגמרי, ריינה חשבה בשמחה כשהוא ו וויל התחבקו. גם היא הרגישה שהשתנתה. היא לא הייתה עוד עצובה מהאימרה של וונוס, והיו לה חברים ומשפחה חדשה, והיילה. היא ראתה שגם שאר חבריה השתנו לטובה במסע. אפולו הופיע עכשיו ונגע לוויל בכתפו. הם התנתקו מהחיבוק. ניקו היה אדום ונבוך כולו, והוא הלך לריינה. היא חיבקה אותו והוא טמן את פניו בכתפה. "ששש," היא לחשה לו ברוך כשהוא רעד וליטפה אותו. "אני נותן לכם את בירכתי, ניקו ו וויל" אפולו אמר. "גם אני" ג'ייסון אמר ונראה נבוך, אפילו שהיה אל. ריינה תהתה איך זה מרגיש להיות אל. "גם אני" היא אמרה. אפולו קרן- רגשית, הכוונה. וויל נהיה נבוך והשפיל את המבט. "תודה, אנשים." הוא אמר. אפולו חיבק אותו. "אממ- אהמ." ניקו ניסה גם להגיד תודה. הוא נשם עמוק. "תודה." הוא אמר בסוף. "בסדר" וויל אמר ומחה זיעה ממצחו. "אפשר לחזור לאחרים?" הם הנהנו והלכו.