הרוח נושאת אותי ככנפיים על ההר הגבוה, היא מלטפת, אך באותה שנייה גם חונקת את קנה נשימתי, מאיצה את פעימות ליבי ומשאירה אותי להקשיב ללחץ שהתגבר באוזניי, בניגוד לשקט ששרר בנוף האינסופי שניצב מולי, אשר הציג את נפלאות הטבע.
אני מניח עוד יד על האבן הבאה. אני משתדל לא להסתכל אחורה, למרות שנואשתי לדעת כמה צעדים כבר התקדמתי, אבל כל מה שיכולתי לראות הוא המרחק הכמעט בלתי אפשרי אל עבר היעד.

היאוש מכסה את הרצון בעננה שחורה והכוח הפיזי מאבד את האנרגיה ונשאר מתאמץ להאחז, הכוח המנטלי נשבר גם הוא. והפחד...
התחושה שאוכלת אותך מבפנים, מקשה על יכולתך לנשום ולחשוב בצלילות, פוערת את עיניך באימה ומשאירה אותך להתמודד עם ההשלכות.

אני מטפס על ההר לבדי. הוא לא יציב, בעל אבנים חלקלקות שאמורות להחזיק אותי מליפול אל התהום. שום חבל לא מפריד ביני לבין הנפילה הבלתי נמנעת.
וסכנות הטבע, שבתמימותי חשבתי שאצליח להתמודד נגדן.
אבל המטרה חשובה יותר, והאמצעים בסופו של דבר, גם אם אכשל, יובילו אל אותה מטרה.

עוד אבן, עוד רגע שבו אני תולה את חיי בצעד אחד שבכל רגע ייתכן שיתברר כצעדי האחרון. הפחד האנושי הוא אינסטינקט בלבד, והוא לא מה שיעצור אותי.
אני כבר רואה את האופק, והתקווה מציפה אותי מחדש.
הרגשה מטורפת של אדרנלין שוטפת אותי, כל תא בגופי יכול לחוש בחופש הזה.
אני כמעט שם.

הגוף נלחם עם מגבלותיו, מנסה להמשיך ולהחזיק למרות שהשרירים כבר רוטטים מכאב והזיעה מחליקה את האבנים וגורמת לידיי לאבד שיווי משקל.
אני שואג כמו חיית טרף, משיג עוד כוח שלא ידעתי שקיים בי מעולם, והכוח הזה - הכוח ההישרדותי מוביל אותי למעלה. כמו הרוח הקרירה, הוא נותן לי דחיפה קטנה אחרי מסע ארוך ומייגע, ודווקא הדחיפה הזאת, היא האחת שמביאה אותי אל עבר הסוף.

זהו זה. הנפת יד אחרונה, אדמה מוצקה, רגל אחת ואחרייה השנייה, אין עוד במה לאחוז, סיימתי.

אני רוצה לצרוח בהתרגשות, לקפוץ באוויר, לצחוק ולבכות כאחד ובעיקר ליפול על האדמה הלחה ולתת לגופי את המנוחה הראויה לו. אבל הנוף השמימי מונע ממני לזוז, מרתק אותי למקומי, לא יכולתי לנתק את עיניי מהמראה.
הרוח, בשילוב מושלם עם השמש, מלטפת את פניי. ההרים המקיפים אותי לא נראים מאיימים יותר מלמעלה. כל העולם מסביבי הוא כלום ושום דבר לעומתי. השמיים נפגשים בקו מושלם עם קצה ההר. קול חלש וצרוד נפלט מבין שפתיי: "כן, עשיתי את זה!" עיניי נסגרות מעצמן ופי נפרש לחיוך.
הצלחתי.

הגעתי לפסגה הגבוהה ביותר. אין עוד לאן לעלות מכאן, אין עוד לאן לשאוף, אין עוד לאן לקוות.
האין זאת הדרך הטובה ביותר לסיים את הדרך הארוכה שעברתי, את הכאב, היאוש, האבנים, הצעדים, ההצלחה, הסיום, החיים,
בליפול אל התהום?

אני מוביל את הרגליים שכבר עייפות מהמסע אל הקצה. גם הן שמחות כמוני, גם הן יודעות שכאן זה ייגמר, שכאן הסבל יסתיים.

וההרים מסביבי, כמו חברים ותיקים, מסמנים לי להתקרב אליהם, והאדמה חוזרת להיות תלולה, מזהירה אותי, אבל אני כבר לא מקשיב לטבע.
הגעתי עד לכאן, אין שום דבר שיעצור אותי.
והרוח, הרוח שליוותה אותי במשך המסע, במשך הטיפוס, מושכת אותי איתה אל התהום, והפעם אני נותן לה, הפעם אני משתחרר.

וכשסוף סוף אני מרפה, אני משליך את הגוף ללמטה, ואילו נשמתי נשארת למעלה, צופה בי נופל אלפי קילומטרים שמובילים את המסע שלי אל סיומו.
הצלחתי.