זימנתי כרכרת רגשניים. כדי לעשות את זה עצמתי עיניים וראיתי אותה בדמיוני: עגולה, עשוייה מעץ, עם מושבים מפוארים. ברגע שהתעייפתי ידעתי שהיא כאן. פתחתי עיניים בחשש והיא אכן הייתה. חבריי החדשים הסתכלו עליי בפקפוק."מה?" שאלתי. "באמת חשבתם שאנחנו נוסעים בתחבורה אנושית?" הוספתי, בהלם קל. לא השתמשתי בתחבורה ציבורית רגילה באופן סדיר כבר המון זמן, עכשיו כשאני חושב על זה, וזה הימם אותי שהם כן, אני מניח. כל כך התרגלתי להשתמש בשמש ובירח כדי לעבור ממקום למקום. גירדתי בראשי והסתכלתי על הכרכרה, שהמתינה לנו בסבלנות. אדל בינתיים נכנס בלי מילים למושב האחורי. הנדתי בראשי , נשמתי עמוק וחזרתי אליהם. ליאן צמצמה עיניים ובחנה את הכרכרה כאילו שנפלה מהירח. יערה נראתה חסרת אונים. אמיליה נראתה מבולבלת ואדל המתין בפנים בזמן שחגר. "לא. אנחנו משתמשים בדברים משלנו. אנחנו בלתי נראים בעיני האנשים הרגילים." סיימתי את המשפט. "בגלל זה אתם לא בחדשות" יערה אמרה לי. חייכתי והנהנתי לאישור. אמיליה וליאן החליפו מבטים מודאגים. "לאן הולכים?" אמיליה שאלה אותי. נשמתי עמוק."לעולמות הרגשניים." אמרתי. "זה משהו כמו עולם האהבה והעצב או משהו כזה?" ליאן שאלה ושילבה ידיים והחמיצה פנים כשאמיליה צוחקת."כי אם כן, אתם יכולים להגיד לי שלום ולא להתראות." והיא הנידהבראשה להמחשה. "לא" אמרתי ברוגז. רציתי כבר לסיים עם המסע הזה. "זה משהו אחר לגמרי. עולמות עם מפלצות, אויביים רגשניים כמונו רק נוספים, וכאלה דברים." ליאן נרגעה באופן מפתיע, בהתחשב בזה שאמרתי מפלצות ואויביים, הנהנה ועלתה על הכרכרה כשהיא מושכת אחריה את אמיליה בידה. אמיליה נענתה לה והן טיפסו בכרכרה במדרגות שיצאו ממנה, שגם היו עשויות מעץ. יערה עלתה אחריהן למושב לידי. "אני אעזור לך לנהוג" היא אמרה וקימטה את המצח."זה בסדר?" שאלה. חייכתי כשנזכרתי במשהו. "למה לא"אמרתי בדרך אגב עד כמה שיכולתי וחייכתי חיוך רחב לאופק. התרגשתי לפתע. "טוב. אז אתם מוכנים?" שאלתי אותם. אמיליה, אדל וליאן הנהנו במתח בזמן שיערה החזיקה איתי במושכות, שהיו רחבות מאוד והתאימו לעד שני אנשים. "מצויין. אז תחגרו חגורות," הוספתי. "ותחזיקו חזק. כי אנחנו יוצאים לדרך!" אמרתי בעליזות. הרבצתי במושכות וסוסים הבהבו לפתע. סוסי רפאים הדהירו את הכרכרה ויצאנו לדרך.