ביום המחרת אני מתעורר בין הסדינים של הלורד, כשגופו צמוד לשלי ושנינו עירומים. אגודלו מצייר עיגולים על המותן שלי. הזיכרונות של המעשים שלנו מכים בי כמו סערה. האופן בו התנהגתי, בו התחננתי למגע שלו. הרגע ההוא שהלורד קיאראן נשא אותי עטוף בשמיכה לחדרו והניח אותי על המיטה שלו. חיכיתי לך שנים, הוא אמר לי. כשהם הביאו אותך, לא הייתי בטוח, עברו כמעט שלוש שנים, והנבואה שינתה את שנינו. טימי, אני כל כך שמח... מילותיו גרמו ללבי לרעוד, וכשקראתי בשמו אינספור פעמים במהלך הלילה, לא היה בי פחד או חשש.

אפילו לא לרגע חששתי מהתגובה שלו. וגם עכשיו, אני מופתע לגלות כי אין בי פחד, רק רטט חם וזר בלבי, שהולך ונהיה מוכר יותר עם כל רגע בו הלורד משתנה. אני מסתובב אליו, פוגש בעיניו הבהירות והרכות. אני מתכווץ כשהפעולה גורמת לי לכאב, מוצא הבעה טרודה עכשיו על פניו של הלורד. חשש שוטף אותי, האם עשיתי משהו לא בסדר? האם- האם הלורד מתחרט על אמש? אולם דבריו של הלורד מיד מרגיעים אותי, "כואב לך, טים?" הלורד שואל, הדאגה בקולו גורמת לבטני להתהפך.

הפעם הראשונה שנכנסתי לחדרו הייתה לפני האירוע של הלורד דבלין, אז הלורד קיאראן הביא חייט ותפר את חליפותינו זהות. אולי היה זה הרמז הראשון לשינוי האמיתי של הלורד, לנכונותה של הנבואה. הפחד שהרגשתי כשהוביל אותי לחדרו... עכשיו, אינני מאמין במה שאמרו הטים והמשרתים אז, שהלורד קיאראן כפה את עצמו עליהם.

העדינות שלו כשידיו ליטפו אותי, כשבדק שאני בסדר, שלא כואב לי יותר מידי. האופן בו לחש לי דברים שמעולם לא חשבתי שאשמע, במיוחד לא מהאדם שהיה האכזר ביותר בעולמי. הלורד השוכב לידי הוא לא אותו הלורד שלקח אותי מביתי, אלא קיאראן שהיה החבר הכי טוב שלי בילדותי, המאהב שלי.

״טים,״ האדון לוחש, קולו מלטף את אוזניי. עדיין, דקירה של פחד דוקרת את ליבי, מזכירה לי את מקומי, את מי שהנבואה מכריחה אותי להיות. ״אני מתנצל, על כל שעשיתי לך. אינני יכול להחזיר את הזמן אחורה, אינני יכול למחוק את הצלקות מגופך או את הפחד שלך מפני. הלוואי שיכולתי...״ קולו גווע, הוא מניד את ראשו. עיניו לא פוגשות בעיניי. ״אני יכול רק להציע לך את התנצלותי בכל יום, בכל שעה, כמה שתידרש היא – פקחת את עיניי, הזכרת לי את מי שהייתי לפני, בחיים אחרים שכמעט נשכחו ממני. טים, אהוב, תסלח לי על מה שעשיתי לך?״ דמעות בעיניו של האדון שלי, האחד שבמשך שבע שנים גרם לי לפקפק בנבואה, האחד שמוכיח לי שכל שהוא היה צריך זה זיכרון קטן, משהו שיחבר אותו לחייו הקודמים, יזכיר לו שהשמש עוד יכולה לזרוח.

על אף החשש הכבד בלבי, התחושות שאני מרגיש כלפי הלורד הן כמעט אותן התחושות שהרגשתי אליו כשהיינו ילדים, על גבול הנעורים, אי אז כשהכל היה פשוט יותר. אולם תחושות של הלב ומילים לבדן אינן יכולות למחוק את הצלקות שהלורד עשה לי. צלקות שילוו אותי כל חיי, נפשיות ומוחשיות כך שתמיד אזכור את מי שהייתי, את מה שאני. טים, ילד של שבועה.

״אתה לא חייב להשיב לי עכשיו, טים. אתה לא חייב להשיב לי בכלל. אני רוצה להיות חשוף איתך, לומר לך את אשר ליבי, ולא להיות כמו הנסיך שמשאיר את בן האיכר בעלטה, עושה דברים בדממה ונותן לבן האיכר לנחש אם הוא התנהג נכון או לא, ומתי תגיע המהלומה הבאה. טימי, אולי אינך מבין זאת עכשיו, אבל אתה יותר מילד של שבועה, לפחות עבורי. תמיד היית.״

זמן אחר כך, כשהלורד קיאראן ואני אחרי מקלחת ולבושים בבגדים נקיים, אנחנו פוגשים את הלורד דבלין והטים שלו בחדר האוכל. פניי נצבעות באדום כמעט מיד, ומבוכה אוכלת אותי. בהתרגשותי, שכחתי שהם כאן. האם הם... האם שמעו אותנו? אני מיד מביט בלורד שלי, רק כדי לראות שהוא אינו נראה דואג במיוחד.

הלורד דבלין לובש על פניו חיוך יודע סוד, ואילו המבט על פניו של הטים שלו מפתיע אותי. מן זעם עצור נראה שם, ואולי גם... אכזבה? אני מכווץ את גבותיי, אבל מנסה לא להתעסק בכך. לא כרגע, כשקיאראן לא לובש על פניו הבעה זעופה או קרה כמו בדרך כלל, אלא מחייך אל חברו בעיניים עדינות, ואז מחייך אלי, ואני מרגיש שאני צף כמו בחלום.

מאוחר יותר, כשמשרתיו של הלורד קיאראן מכינים את הכרכרה של הלורד דבלין, טים של הלורד דבלין ניגש אלי. הוא מניד את ראשו, הבעת פניו מרירה. "נכנעת אליו בסוף, לא כך, טים?" שפתו העליונה מתעקלת בזעם. "נכנעתי אליו?" אני חוזר על דבריו בבלבול, מכווץ את גבותיי.

"אתה פתטי, טים של קיאראן. חשבתי שתהיה חכם יותר, חשבתי שתראה מבעד לכל השקרים שלהם, לנבואה הזאת, אבל אתה בדיוק כמו מי שהיו לפניך." הוא יורק, סלידה בקולו. מועד אחורנית, אני מנסה ליצור כמה שיותר מרחק ביני לבין טים של הלורד דבלין. "א-אני לא מבין," קולי נשבר, גרוני נאטם כאילו התמלא בחול. טים של הלורד דבלין מגחך אחד נטול הומור, "זה לא מפתיע אותי. תמיד חשבתי שאתה טיפש, טים, פשוט לא ידעתי עד כמה. כולכם פתטיים, טים." הוא יורק את המילה האחרונה כאילו הוא אינו ילד של שבועה, כאילו הנבואה לא בחרה גם בו כדי שירכך את ליבו של הלורד שלו.

"אתה עדיין לא מבין, טים? אני לא כמוך, אין לי כישרון מיוחד," הוא מרים את גבותיו, מאתגר אותי לנחש מה תפקידו בחייו של הלורד דבלין אם לא ילד של שבועה. אני מניד את ראשי, פי פעור. "א-אני באמת ל-לא... טים, מה איתך?" קולי בקושי מעל לחישה. "השם הוא לא פאקינג טים! אינך מקשיב?" הוא נוהם. אני מחפש היכן האדונים, מוצא אותם עומדים ומדברים על יד הכרכרה, כך שהם רחוקים מאיתנו ולבטח לא שומעים את דבריו של... של האדם שמולי.

האדם שרימה אותי ואת שאר הטים לחשוב שהוא אחד מאיתנו.

"הגיע הזמן לשים קץ לאדונים האלה, אתה לא חושב, טים? הנבואה הזאת, היא שקר. היא לא אמיתית." בעיניו, הוא כמו מפציר בי להסכים איתו, אבל אני קפוא במקומי, מנסה לעכל את כל הדברים שהוא אומר. כמה זמן לבש את המסכה הזאת, ולמה חיכה עד עכשיו כדי להוריד אותה? "הנבואה- היא אמיתית, אני-אני יודע שקשה להאמין בזה בהתחלה-"

" – אתה באמת אידיוט, טים. אני הולך לסיים את המעגל הזה, ואני מציע לך להצטרף אלי." הוא קוטע אותי בחוסר סבלנות. לפני שאני מספיק לשאול מה הוא מתכנן לעשות, האפלה בעיניו נותנת לי את התשובה לכך. הוא מתכנן להתנקש בלורד דבלין, והוא רוצה שאעזור לו ואתנקש בלורד שלי, גם. אני פוער את עיניי באימה, נשמתי קטועה בגרוני.

"תעזור לי, טים, ונשחרר ככה את כל השאר. לא יהיו יותר לורדים אכזריים, נארגן מחדש את המחוזות, את המעמדות. תצטרף אלי, טים, ולעולם לא תצטרך לסבול שוב. לעולם לא תצטרך להמשיך לשיר כמו ציפור כלואה בכלוב. אתה תהיה חופשי, כולנו נהיה." עיניו נוצצות, חיוך חולני על שפתיו, הבעתו מטורפת לגמרי. אני מביט להיכן שהלורדים עמדו ליד הכרכרה, ונחרד לגלות שהם אינם שם עוד. אני נשנק כשראשי מחליט להציף נגד עיניי כל חזיון אימים אפשרי.

-
פרק!

סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן, הלימודים מאוד טובעניים והפינוי דורש ממני הרבה כוחות נפשיים.

אבל מצאתי דירה לי ולפרסי לזמן הפינוי, ככה שהוא יוכל להיות איתי סופסוף🥺

אנחנו גם מחפשים אומנה לחתולים שלנו, אם אתן מעוניינות אתן יכולות ליצור איתי קשר בחשבון אינסטגרם ספאם שלי:
@ soyellle
שכנראה עתיד להפוך לאינסטגרם סיפורים וספויילרים

אתן יכולות ליצור איתי קשר שם בכל מקרה, עכשיו כשוואטפד חסמו את האפשרות לשלוח הודעות פרטיות🤍

מחשבות על הפרק?

הסיפור השני בסדר יהיה על הלורד דבלין והלורד אדי, בדיוק התחלתי לעבוד עליו קצת ברצינות (יש לי רק רעיון כללי) ואני אפרסם אותו בנפרד. בחזון שלי הוא קצת יותר טוב וסיפורי מהסיפור הזה, אז אני בהחלט ממליצה לעקוב☺️

תודה רבה על הסבלנות שלכן, יש לי את הקוראות הכי טובות שיש🤍

(עדכון באנזו מקווה גם בקרוב)