ליאם לא בדק שנייל בסדר, מהסיבה הפשוטה, נייל הוא פשוט בובת מלאך ותו לא.
בזמן שליאם התקלח, נייל הספיק להתאושש. הוא גנח בכעס וכאב, מה קרה לליאם? הוא עקר לו את הכנף! למרות שנייל ידע שהיא תצמח זה הרתיע אותו.

ליאם הסתכל במראה, שוב שונא את ההשתקפות שלו; היא נמוכה מידי; שמנה מידי; מכוערת מידי. נמאס לו מהמראה שלו אבל אין לו דבר לעשות בעניין. אולי עם השנים ישתנה מראהו, בינתיים הוא יישאר הילד המכוער שכולם יורדים עליו.
או שזה בגלל משהו אחר?

הוא יצא מהמקלחת לבוש, סורק את המלאך שיושב על מיטתו, נראה שהכנף חזרה למקומה. ליאם בהתחלה התעלם מנייל, הוא הרגיש שהשד מנסה להשתלט עליו, הוא נאבק בו למרות שידע שזה חסר תקווה; יודע שהוא חסר אונים.

"האם אתה מחשיב את עצמך כחסר אונים?" השאלה נפלטה מפיו של נייל, אין לו דרך חזרה.

"לא." שיקר ליאם, הוא חשד במלאך הקטן. יש לו מניעים נסתרים לפעול, זה בטוח.

המלאך ידע שליאם לא כנה איתו, וכעס גאה בליבו על כך.

♥∞♥∞♥

סורי שנעלמתי לדי-הרבה-זמן, פרק הבא יעלה ביום שני. 

אשמח אם יותר אנשים יגיבו.

ותודה לכל מי שמצביע ומגיב! זה לא מובן מאליו שאתם קוראים את הסיפור המשעמם הזה.