התעוררתי, תחושת כאב עזה הציפה את כל גופי. כאילו כל חבטה, מכה ואו פציעה שקיבלתי שבה אלי בבת אחת בעוצמה כפולה. לו הייתי יכול לצרוח אז הייתי אבל שרירי פי כאבו ולא יכולתי אפילו לפתוח את פי. הרגשתי כאילו הזרועות הידיים והפנים שלי נצרבו בחומצה ואחרי זה בושלו ואז יובשו. שמעתי קול ממקום כל שהוא צועק "Il est réveillé! Lire le capitaine" חושי התחדדו מעט עם הישמע הקול אבל לא הצלחתי להבין את השפה, לקח למוחי זמן לעבד את מה ששמע. זה לא היה אנגלית אבל דומה לזה, גם לא יוונית עתיקה ואו לטינית. אחרי רגע נפל לי האסימון, ומי שהפילה לי את האסימון לא הייתה אחרת מגברת דודס, המורה המרושעת שלי למתמטיקה. נזכרתי באחד העונשים שהיא נתנה לי, הייתי צריך לשנן משפט אחד בשפה זרה ולהקריא אותו לפני הכיתה בעודם זורקים עלי כדורי נייר. השפה שבחרתי הייתה צרפתית. כמעט הצלחתי להעלות על פני חיוך ממחשבות על העונש המגוחך הזה שהרגיש שקרה לפני יובלות. עניתי במלמול לא מובן אל עבר הקול "אני..." שמעתי קול נוסף, נער "תראו, תראו, המת מדבר אלינו." שמעתי קול נוסף, הקול שדיבר צרפתית מקודם, האיש התחיל לומר משהו אבל הפסיק באמצע ואז עבר לאנגלית "קפיטן, הנער לא מוכן אפילו לעמוד על רגליו. הנזק הרחב שחטף... אני אהיה אחוז פליאה אם הוא בכלל יקום מהמיטה בשנה הקרובה." הקפטן השיב לאיש "היא אמרה להביא אותו אז יש סיבה לכך, אני אמלא את מה שהיא אומרת ואני מייעץ גם לך" האיש הצרפתי המהם ואמר "אנסה לבדוק מה ניתן לעשות" מלמלתי כמו מתוך קדחת חום "מים... מים..." שמעתי זוג צעדים מתרחקים במהירות ואז שבים ומתחזקים, כשהצעדים פסקו בדיוק שלוש שניות אחרי שהצעדים פסקו הרגשתי דלי מלא מים קרים כקרח ניתזים על פני. זינקתי מהמיטה שבה שהייתי במהירות בעוד במים מעוררים בי כוחות חדשים ומגרשים את הכאב. מתוך אינסטינקט שלפתי את אנקולוסמוס. אבל ברוב טיפשותי שכחתי להוריד את הפקק ככה שעמדתי עם עט מול שני אנשים שלא ראיתי. לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי משום מה לפקוח את עיני. מאחר ומיתרי הקול שלי לא הגיבו בפעם הראשונה שצעקתי את המשפט נשמע כאילו גרגרתי חומצה. בפעם השנייה נופפתי בעט שלי מימין לשמאל וצעקתי "אל תתקרבו אלי, יש לי נשק קטלני." קולו של המפקד נשמע "זה עט! זה חתיכת עט ארורה! זה האיש שאמור לשאת את תקוותנו לריינרק?!" השלכתי את אנקולוסמוס אל עבר הקול בכוונה לשפד את ה'מפקד'. התוצאה שיצאה במציאות הייתה יותר מביכה, אנקולוסמוס בעודה בצורת עט נחבטה בפניו של המפקד ומשם ניתזה חזרה אל פני שלי וגרמה לי לצנוח שוב למיטה. הזעזוע שאנקולוסמוס העביר בגולגולתי כנראה העיר את המוח שלי כי שוב התפקודים המוטורים כגון ראייה ודיבור שבו לעבוד. פקחתי את עיני ושמתי לב שאני בתוך מרתף מסוג כל שהוא, בנוי מאבנים אפורות שנלקחו בגושים שטוחים בצורת צלחת ובגודל של הראש שלי כל אחת ונערמו זאת על זאת עד שיצרו צורה של קיר פרוץ רוחות. המפקד היה למעשה נער שנראה בן בערך שש עשרה בעל צבע עור לבן כמו צדפה, שיער שטני ועיניים ירוקות כמו אבן אזמרגד שהחזירו את קרני השמש המעטות שחדרו למקום הטחוב הזה כמו אישוני חתול. הנער הניח שני ידיים חזקות על כתפי והשכיב אותי שוב במיטה. ניסיתי לקום אבל הוא שוב החזיר אותי למיטה, הנער שלף מראה מפנים מעילו הכבד ונופף בה מול פני בעודו צועק "תירגע אידיוט אחד, הודות לי החיים שלך ניצלו". לרגע הצלחתי לראות את בבואתי, אבל הבבואה לא התאימה. פני נראו כמסכת אימים של רצועות של צלקות בצבע אדום שחצו את פני לכול אורכן, אבל פסחו במזל מעל עיני. העברתי לאיטי את ידי היכן שאיפה שהיה פעם חצי משערי אבל כעט לא נותר דבר. העברתי את מבטי אל הנער ושאלתי "מה קרה?" הנער השיב לי "זה בדיוק מה שאני התכוונתי לשאול אותך".

***

הדוקטור שמו ברנרד סנארט, חולל פלאים בגופי. הוא הצליח תוך שעה תוך שימוש באמברוסיה, נקטר ותרופות להצמיח מחדש את שערי, להפסיק את כל הכאב שחשתי, להוריד לפחות בחצי את הכוויות שעתרו את שאר גופי החשוף, אבל תמיד יישארו מהם צלקות. ואחרי חצי שעה מנוחה כבר יכולתי שוב לעמוד על רגלי כמו חדש. הנער שאותו כינה ברנרד "המפקד" שמו היה ג'ון בראון. ג'ון העביר אותי ברחבי ה"מבצר" עשוי אבן אפורה חד גונית, בעודו מסביר לי על ההיסטוריה של המקום ועל המקומות השונים בו נמלאתי חשד כלפיו. ג'ון התנהג בחביבות ואפילו עזר לי לפעמיים כשהייתי צריך ללכת. נזכרתי באדם הראשון שהתנהג בצורה כזאת במחנה החצויים, בבית שלי, לוק קאסלאן, שמתברר היה בוגד. בעודנו מסתובבים במבצר שאלתי את ג'ון "כמה זמן הייתי במיטה?" ג'ון אפילו לא הביט לאחור ואמר "קרוב לשלושה ימים, וזה רק הזמן שהייתה במיטה אני מעריך ששהית בערך שמונה שעות לכול היותר במימי יוטנהיים" הבטתי בגופו של ג'ון ושאלתי "מה אתה?" ג'ון חייך וטפח על ידיו השריריות "איינהריי, טוב, אם להיות קצת יותר מדויקים אני איינהריי שגורש מוולהלה" "מה קרה שגורשת משם?" החיוך נמחק מפניו של ג'ון מהר יותר מבירה שחורה במסיבה של הפונים הפרועים. ג'ון תפס בגרוני והטיח אותי בקיר, הצלעות שלי גנחו בכאב והוא צעק עלי "אני סולקתי מוולהלה רק בגלל שהייתי אידיוט יהיר והקשבתי לו, אני היחיד שאשם בכך שהוגליתי, אני והאגו שלי." הוא המשיך בקול שלא עלה על לחישה "במבצר יש רק שני חוקים כולנו מצייתים לגבירה ואף אחד לא שואל לעברו של האחר, האם אני ברור?" האוויר סביבנו התחיל לרטוט וממש הרגשתי בטעם המתכתי של סערה שנוצרת. ג'ון שם לב גם הוא לשינוי והרפה מגרוני, בעודו משפשף את ידו הוא אמר "עלינו לזוז עכשיו, בלי שאלות עד שנגיע לגבירה". מרגע זה ואילך שתקתי בעודנו רצים במעלה גרם מדרגות עשוי אבן שלכול אורכה הייתה סדוקה. כשעברנו מול האורוות ראיתי חבורת איילי צפון בעלי פרווה לבנה וקרניים זהובות רתומים למרכבה עשויה זהב טהור. לבסוף אחרי קרוב לעשרים קומות שירדנו ג'ון עצר מול מסדרון שהוביל לדלת אלון בגובה עשרה מטרים. בפעם הראשונה מאז שחנק אותי שב ג'ון לדבר ונהם לעברי "תפגין כבוד כלפיה, היא הסיבה היחידה שאתה חי". ג'ון דפק על הדלת ובתגובה נשמע קול מן החדר. "היכנס ג'ון". ג'ון פתח את הדלת לרווחה וסימן לי עם ראשו להיכנס. תפארתו של החדר אף שהיה דל בחפצים בהחלט היה מדהים, דרך החלון הענק שעיטר את הקיר ממולי היה ניתן לראות הרים שפסגותיהם היו לבנים. על הקירות משמאל ומימין היו תלויים נשקים מעוצבים בהזמנה ייחודית, סכין עם קת מעותרת רונות וחרב אחרת בעלת להב זהב משובץ אבני בספיר כחולות. התקרה הייתה בגובה עשרה מטר על מנת להתאים לצרכיה של הענקית בגובה השישה מטר שעמדה במרכז החדר. הענקית הייתה כחולה מקור ואו שזה היה צבע עורה הטבעי, שערה החום היה קלוע בצמה אחת ארוכה שנפלה על גבה. תבינו ראיתי פעם עם אמא שלי את הסרט פלונטר והשיער של הענקית שעמדה מולי נראה ארוך כמעט באותו מידה. ג'ון קרע ברך מול הענקית ואמר "הגבירה, הבאתי לפי בקשתך את פרסאוס ג'קסון, בן פוסידון" הענקית חייכה חיוך חם ואמרה "תודה רבה ג'ון, אני מעריכה זאת מאוד" ג'ון הוריד את כובע הצמר השחור שלבש והצמיד אותו לחזהו בעודו אומר "ברצון רב, הגבירה. אוכל לעזור לך בעוד משהו?" הענקית הצביעה על קערת ארד שעמדה על שולחן עץ בפינת החדר ואמרה "הוא יצר קשר, ודא שהם לא יתקלו בבעיות בדרכם הנה" ג'ון הנהן "אדאג שזה יבוצע". הענקית הנהנה וג'ון יצא החוצה וסגר אחריו את הדלת, משאיר אותנו בפרטיות. שלחתי את ידי אל אנקולוסמוס אבל עצרתי בחצי הדרך אל הכיס ושאלתי את הענקית "מי התקשר אליך?" הענקית עצמה את עיניה לרגע ואחרי רגע התחילה להתכווץ עד שהייתה בגובהי ורק אז פקחה שוב את עיניה ואמרה "אם חששותיך הם שיצרתי קשר עם קרונוס אתה יכול להפסיק עם זאת עכשיו, איני תומכת בקרונוס. אני בעד אלי האזיר, אכן הם קרי לב אבל לפחות יש בהם מעט חמלה למרות שהם לא תמיד מראים זאת. סגני, ג'ון, זה שהביא אותך לכאן. אביו הוא לוקי, כשהוא עוד היה בחיים לפני הפיכתו לאיינהריי הוא היה לוחם קומנדו אמריקאי. במלחמת ויאטנם הוא נהרג כאשר הגן בגופו על חבורת אזרחים מפני כנופיית מחבלים. אודין העריך את מחוותו ואת אומץ ליבו והחליט שגם לילדי לוקי מגיעים הזדמנות שנייה, הוא היה הראשון שנבחר לואלהלה מבני לוקי." הענקית עצרה לרגע וסימנה לי לבוא אחריה אל קערת הארד, כשנעמדנו שנינו מול קערת הארד היא החוותה בידיה אל מימה והם התחילו לנצנץ והיא המשיכה את סיפורה "כשהגיע לואלהלה רבים מן הלוחמים לא ראו בעין יפה את הגעתו של בן לוקי למלון וחשדו שהוא מרגל מטעם אביו" בתוך הקערה המילים של הענקית התחילו לקבל תמונה וצללתי אל תוך התמונה בעודי צופה בזיכרון של ג'ון. היינו בתוך אולם משתאות ענק שנראה שאין לו תקרה פרט לכוכבים שבשמים. ראיתי את דמותו של ג'ון עומדת אל מול שולחן מוקף אנשים חשובים למראה, אבל משהו שונה היה בג'ון שנעמד מולי הוא היה מבוגר בהרבה ממה שנראה מלפני חמש דקות כשראיתי אותו יוצא מן החדר. אחד האנשים סביב השולחן המרכזי נעמד ואמר "ג'ון בראון, בן לוקי, התחילו להסתובב שמועות אודות התארגנות של יחידות ענקי כפור ביוטנהיים. הברונים החליטו שיש למנות אותך לאחראי על המשלחת שתצא לשם." ג'ון קד ואמר "זה יהיה לי לכבוד". התמונה התחילה להתמוסס וכעת ראיתי את ג'ון עומד בחדרו בואלהלה מול קערת ארד כמו זו שאני הייתי מולה כרגע ודיבר אליה "הם שולחים אותי לשם אבא, אני אדאג שתהיה גאה בי" בבואת הקערה היה איש בעל פנים ארוכות ומצולקות, עיניו נצנצו ברשעות כשהאיש חייך ואמר "אה, כן. בדיוק לפי התוכנית. האמן לי בני, בזכות מעשיך למען האלים אתה תהיה לגיבור ריינרק, בזכותך האנושות תשרוד" מילויו של לוקי היו כמו דבש, מתוקות ומחליקות על לשונו בחיבה ואהבה מזויפים. ג'ון חייך ואמר "יצא לי להכיר מישהי, וולקיריה נחמדה, גונילה שמה." חיוכו של לוקי, עיניו בערו בזעם והוא צעק על ג'ון "אתה תנתק כול קשר איתה מיד! אתה שומע אותי?! זה מה שהיה חסר לי, עוד בן לא יוצלח שמתאהב בבתו של אחי!" ג'ון מעד אחורה בהפתעה וגמגם "אבל אבא, אני אוהב אותה..." לוקי צרח כל מילה "אתה... לא... תדבר... איתה... יותר!" אחרי רגע לוקי נרגע ואמר בקול שלוו "אתה תדאג להגיע אל הענקים ביוטנהיים, הם יעזרו לך לשחרר אותי מכלאי. אתה תהיה לגיבור". התמונה נמחקה ושמעתי את קולה של הענקית שוב "לוקי שיקר לג'ון, אחרי שג'ון מת והגיע לואלהלה לוקי אכן יצר איתו קשר ובמשך זמן מה הפעיל אותו בתור מרגל בטענה שאם הוא יעזור לו לברוח הוא יהיה לגיבור ריינרק, מושיע העולם. כשנשלח ליוטנהיים גילה לבסוף את פרצופו האמיתי של אביו, כאשר הענקים שחטו את כל המשלחת, עשרים וחמישה לוחמים. ג'ון החליט לקום כנגד אביו ונלחם בענקים באומץ רב. הענקים שיספו אותו והשאירו אותו לגסוס בשלג ובקור. כשעברתי במקום אספתי אותו לביתי וטיפלתי בו, כל מה שנשאר מחבריו קברנו. לאט לאט, במשך שנים, אספנו את כל הגיבורים שאבדו ונפצעו ביוטנהיים והיו צריכים טיפול רפואי או הדרכה. כל אחד שמצאנו היינו מעמידים בפניו אפשרות, לעזוב חזרה לשאר העולמות או להישאר ולעזור לנו. הייתי שולחת את לוחמי להילחם בענקים ולעקב את ריינרק. ג'ון עמד לצדם של חבריו בכול תקיפה ותקיפה שנשלחו אליה ומעולם לא נכשל. הוא שנא את אביו ורצה לנקום בו על כל החיים שלקח באותו יום". הרגשתי שאני חוזר למציאות ואחרי רגע מצאתי את עצמי ליד הענקית, זיעה קרה כיסתה את עורי. הענקית הניחה יד על כתפי ואמרה "לא אוכל להחליט בשבילך חצוי צעיר אבל דע לך, זאתי אשר אתה אוהב בסכנה רבה. קרונוס סימן אותה וציווה על כוחותיו להביא אותה אליו, ג'ון לא היה המרגל היחיד של לוקי בואלהלה." הסתובבתי אליה והסתכלתי בעיניה הכחולות הצוננות והשבתי לה "אני חייב ללכת" הענקית הנהנה וניתקה משרשרת זהב שהייתה על צווארה בקבוקון זכוכית שהיה מלא בחומר אפור מוזר "זאת מתנתה של אמי לי לפני שמתה, זה שילוב של רוק יטון עם מים מבארו של מימיר. אולי אני לא הנורן אבל אני יכולה להבטיח לך שזה הדבר שיציל את חייך בקרב על אסגרד" ובמילים אלו היא נופפה בידה ונעלמה בעננת עשן כחול. מתוך הדלת נכנס ג'ון ואחריו שני לוחמים בשריון מלא, הוא הביט בי בשאלה ומבלי שיפצה את פיו ידעתי מה ישאל אותי. "אני צריך להגיע לואלהלה, עוד הלילה". ג'ון הנהן ושני הלוחמים שלו פנו אליו והוא אמר להם "הכינו את המרכבה, אני יוצא עם ג'קסון."

***

זאת הייתה השעה, הלוחמים כולם היו פזורים במקומותיהם והביטו אל עבר הרקיע בצפייה אל האויב שיגיע לעיר. אני נשארתי נטועה במקומי מביטה בפניהם של החיילים המכוסים קסדות, אנחנו נגן על השערים עד נשימת אפנו האחרונה. הבטתי מעלי היכן שג'ייסון ומאחוריו קבוצת ולקיריות מחכות לקרב. קרן מלחמה פילחה את הדממה ששרה ואחרי רגע שלוש ספינות נגלו מעלינו בשמיים, האמצעית הייתה ספינת הדגל, איך ידעתי את זה? פשוט כי היא הייתה כי ראוותנית וגם כי היא הייתה בנויה מחומר לבן, שלמרבה חרדתי נראה כמו... ציפורניים של בני אדם. הספינה בניגוד לשניים האחרות בהחלט לא הייתה בנויה מעץ. הרמתי את ידי האוחזת בחרב וצעקתי כאשר גדודי המפלצות הסתערו מתוך הספינות המעופפות. "הגדוד השניים עשרה פולימנטה!". האיינהרי מאחורי הניפו את נשקם כאחד וצעקו "בשם אודין!" בעודם מסתערים לקרב האחרון בחייהם.

***

אני וג'ון רצנו ברחבי המבצר מעירים לוחמים ומודיעים להם שהקרב הגיע. לרגע הסתכלתי מחוץ לחלון אקראי וראיתי משהו שמילא אותי אימה. השמיים היו ריקים, טוב לא בדיוק ריקים אלא מלאים חושך, דבר לא היה בהם מלבד זה, לא כוכבים ולא כל דבר אחר. נזכרתי במשפט מהנבואה. "האויב אשר בצללים נחבא, המובס אשר לנקום נשבע. כעת ישוב וימיט על העולם אפלה שכמותה לא הייתה." הבנתי מה קרונוס עשה, הוא לקח לנו את האור בלילה, את הירח והכוכבים... לא זה חייב להיות הרבה יותר, למדתי מזמן שנבואות אינן תמיד מה שאנחנו חושבים. ג'ון שם לב שעצרתי ושב אלי, הוא פנה אלי כאחוז טרוף "ג'קסון, למה עצרת? צריך למהר!" תפסתי בידו והצבעתי החוצה. הוא הביט החוצה וראיתי איך ליבו נופל, אחרי רגע שב המבט הנחוש לפניו והוא נהם כפי שנהג לעיתים קרובות "קדימה! מחכים לנו!". את יתר הדרך לאורוות עשינו ללא כל עצירה. כשהגענו לאורוות שמתי לב באמת עד כמה הן גדולות. הן היו כל כך גדולות שהם הכילו עשרים סוסים ואיילים אם לא יותר בקלות. ראיתי גם כמה עזים שנעצו בי מבט רצחני כאילו אומרות "אם אתה מלטף אותי אתה כל כך מת". ג'ון חיבר את המרכבה לקבוצת איילים לבנים ושאל "אתה צריך נשק?" הבטתי בקבוקון שקיבלתי מהענקית והכנסתי את השרשרת מתחת לחולצה ואמרתי "אני בסדר" ג'ון הצליף באוויר בשוט וכול האיילים הסתדרו בשני טורים אל מול המרכבה. ג'ון עלה על המרכבה ואמר "אז זזנו?" דלתות האורוות נפתחו כלפי חוץ ולראשונה ראיתי את הנוף היוטנהיי במלוא יופיו, הרים גבוהים כל כך שנראו כאילו שאין להם סוף, שלג לבן כיסה כל חלקת אדמה שהייתה חשופה, נהרות קפואים היו פזורים לכול אורך הארץ כמו ורידים. מעלינו בעננים התקדמה קבוצה של יצורים שנראתה מוכר. כאשר הם היו קרובים יכולתי לראות מה היו היצורים הללו... פגסוסים. שניים עשר הסוסים המכונפים בתוספת שני מרכבות רתומות לשלושה גריפונים כל אחת. הבטתי בפגאסוס המוביל ומיד זיהיתי אותו, זה היה בלאקג'ק. שניים עשר הפגסוסים ושני המרכבות עצרו מולי ולראשונה ראיתי את רוכביהם בברור. מוביל בראש, על גבו של גווידו היה חברי ואויבי לשעבר, לוק קאסלאן. שנאה וזעם געו בגופי כשראיתי אותו מחייך. נעצתי בו מבט זועם והוא בתגובה החזיר לי חיוך ואמר "מה נשמע, ג'קסון?". לא טרחתי להמשיך לנסות לדבר איתו ובמקום זאת מבטי טס אל שני האנשים שגובהם היה עשרה מטר שרכבו במרכבה הרתומה לגריפונים. לבי התמלא חמימות ושמחה באותה המהירות שהתמלא שנאה כלפי לוק כשזיהיתי את היצורים, אלה היו הטיטן והענק האהובים עלי, בוב ודמסן. זינקתי על בוב בחיבוק ענק וכמעט עפתי משפת הצוק שעליו היה בנוי המבצר. כשהבטתי באחד עשר הרוכבים האחרים ראיתי כמה פרצופים מוכרים כמו סלינה בורגינד וצ'ארלס בקנדורף. שניים עשר יחד איתי. כמעט צחקתי מההומור המוזר שהיו לאלות הגורל, שניים עשר אלים אולימפיים, שניים עשר חצויים, אחד לכל אב או אם אולימפי. ראיתי גם את מייקל יו ואת קסטור בן דיוניסיוס. המכנה המשותף בכולם היה שכולם מתו, והם שבו על מנת לעזור לי. זינקתי על בלאקג'ק בקלילות וקראתי אליהם "קדימה, לאסגרד, אם קרונוס חושב שזה יהיה קרב קל הוא טועה... ובגדול". נעצתי את עקבי בבלאקג'ק כששמעתי קול קורא "ג'קסון!" הסתובבתי לאחור וראיתי את לוק וג'ון ניגשים אלי. ג'ון פתח במהירות "החלטנו שאתה תוביל אותנו לקרב, לכן אני רוצה לתת לך את זה." הוא הניח כדור שלג קריר בידי והמשיך "זרוק את זה באוויר וקח אותנו אל שדה הקרב" לוק נע מרגל לרגל בלחץ למרות שעדיין היה גדול ממני בכמה שנים וכבר היה בן עשרים ומשהו בשנות תמותה. לבסוף הוא נרגע ואמר באי רצון בעודו מגיש לי קונכיית שבלול ים ענקית "אביך ביקש ממני בטרטרוס להביא לך את זה, הוא אמר שתדע להשתמש בזה כשהרגע יגיע." הנהנתי אליו והשבתי לו בתגובה "אני לא רוצה לסלוח אבל אני סולח" חיוך דק עלה על שפתיו והוא עלה על הפגסוס שלו. עליתי שוב על בלאקג'ק ואמרתי "קדימה" הפגסוסים נופנפו בכנפיים והתחילו לעלות למעלה אל עבר השמיים האפלים. כשהגענו לגובה שבו עברנו את המצודה השלכתי את כדור השלג בכול כוחי באוויר וראיתי איך מערבולת כחולה שנראתה כמו חור תולעת נוצרת שם. חשבתי בליבי ושידרתי אל בלאקג'ק "אני בא קרונוס" בלאקג'ק צהל וענה "סופגניות!"

2