—————-כעבור 13 שנים—————

"נו אל תזוז"
"תן לי לסיים את העין השנייה"
קראו אליס ואנה בנות הדודות שלי כשהתעייפתי מהישיבה מהממושכת מול שידת האיפור בחדר הישן של אמא שלי.
הפעם הן ממש התאמצו כי 'כל המי ומי יהיו שם ועליך להיראות כראוי' כמו שמארי אומרת. לכן שלושתן עמלו במשך השעה וחצי האחרונות כדי להכין אותי למסיבה שתיערך היום כקבלת פנים לשני אדונים צעירים עשירים עם עסק משפחתי מצליח לכרכרות סוסים שלפי סבתי באו מרחוק לתקופת האביב כדי ללמוד עסקים ולמצוא כלה.

לבשתי חליפה בצבע כחול כהה עם עיטורים זהובים שהדגישה את צבע עיניי והשתלבה נהדר עם שיערי הבלונדיני, מתחת למקטורן הכחול הארוך לבשתי חולצה מכופתרת לבנה שהייתה גדולה עלי בכמה מידות ופתוחה קצת באזור עצמות הבריח ונתנה לי מראה עדין ונשי. בנוסף, לא לבשתי צווארון תחרה כמו שהגברים נוהגים ללבוש, אנה אמרה שזה לא הולם את האישיות שלי. לא הבנתי את כוונתה אך נתתי לה לעשות כרצונה, אני אוהב כשהן מלבישות ומאפרות אותי.
זה גורם לי להרגיש....אני.
אנה ואליס הן תאומות בגיל 14, הבנות של אחיה של אמא שלי, בן.
מארי ואני מאוד אוהבים אותן, היינו מקימים ביחד הרבה מחזות והצגות, הדבר האהוב עליהן הוא להלביש אותי. זה לא מפריע לי, להפך, אני אוהב שהן מביאות לי בגדים מהארון שלהן ושמות עלי תכשיטים, סבתא ואבא שלי לעומת זאת לא מרוצים מהמעשים שלי. אף פעם לא הבנתי למה לי אסור ללבוש את מה שהן לובשות ולמה אני לא יכול להיות יותר כמוהן. תמיד כשהיה לנו כיף אבא שלי היה קורא לי כדי שאמשיך ללמוד, להשכיל ולהפוך לג'נטלמן ראוי לכל ליידי כמו שהוא אומר.

אליס שמה לי שרשרת פנינים לבנות ושרשרת זהב עם תליון כחול. "אל זה מקסים איפה מצאת את השרשרת הזאת?" קראה מארי בשמחה כשראתה את התליון הכחול נח על צווארי.
"ראיתי את זה במגירה הזו" אליס אמרה והצביע על מגירה קטנה בשידת האיפור שהייתה של אימי.
"אתה כל כך יפה" אמרה לי מארי בקול שקט כשבחנה אותי במבטה, היא יותר מכולם אהבה את משחקי התלבושות שעשינו כשהיינו קטנים והמחזות שהקמנו.
אני מאמין שהיא יכולה להפוך לאשת עסקים מצליחה יום אחד, למרות שמעולם לא הייתה אישה בתחומים האלו, כי הרי נשים לא מורשות לרכוש השכלה מסיבה לא ברורה, אבל אני יודע שמארי תצליח.
"ואת יפיפייה אמתית" אמרתי וסוף סוף קמתי מכיסא האיפור עליו ישבתי במשך יותר מידי זמן וחיבקתי אותה.
"תודה לכן, לכולכן" אמרתי , נעמדתי מול המראה וחייכתי, האיפור התאים מאוד לתלבושת והשרשראות ביחד עם הצמיד ,אותו צמיד שהיה לי על היד ב13 שנים האחרונות, נתנו את העיטור המדויק והעדין שהתלבושת הזדקקה לו.
בגלל המקטורן הארוך והמראה הנשי שהיה לי אנשים היו יכולים בקלות להתבלבל ולחשוב שאני אישה, אהבתי את המחשבה שאני אצור בלבול בקרב האורחים ורבים טועים לחשוב שאני אישה, אך מה שבדרך כלל מסגיר אותי זה הקול העמוק שלי.
הדבר משעשע אותי במיוחד כשגברים מפתחים שיח איתי ובטוחים שאני אישה, עד אני מדבר ואז אפשר לראות את המבט המופתע ומזועזע שהיה על פניהם.

הלכתי ביחד עם מארי והתאומות לעבר דלת הכניסה לאחוזה שם חיכו לנו אבי, סבתי והמשרתים. אבי ראה אותי ועיקם את מבטו בגועל ויצא החוצה לכרכרה, בלי דיבורים מיותרים.
אני כבר רגיל למבטים וההערות שלו ועם הזמן למדתי להתעלם מהן. סבתא שלי הייתה קצת יותר רועשת ממנו ואמרה דברים כמו "אין זה בגדים ההולמים ג'נטלמן" או "גבר לא אמור לשים איפור" גלגלתי עיניים ובחרתי להתעלם.
עכשיו היא עברה להטיף למארי "תזכרי עכשיו זו ההזדמנות שלך למצוא חתן, את חייבת להתנהג כמו ליידי ולא לסרב להצעות, את כבר מבוגרת אז כנראה שלא יהיו הרבה לכן תוודאי להסכים להצעות שכן יגיעו" מארי בת 22 ומבחינת סבתא שלי, היא מבוגרת מאוד לכן היא חייבת למצוא בעל בהקדם האפשרי
"אני לא רוצה למצוא חתן סבתא, אני יכולה להצליח בכוחות עצמי נהדר. למה לי להיות תלויה בגבר?" מארי הייתה עצבנית, שמעו זאת בקול שלה
"אח, את צעירה מכדי להביו ילדתי. כשתגדלי תביני, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו לעבוד אנחנו צריכות לטפל בילדים"
"אף פעם לא אמרתי שאני רוצה ילדים!" מארי כבר ממש צעקה בשלב הזה.
החלטתי להניח להן, מישהו צריך להכניס קצת הגיון באישה הזקנה ואחותי כבר הייתה עצבנית לכן לא כדאי להפריע לה, זה מסוכן.
נאנחתי ויצאתי החוצה לחכות בכרכרה, מארי וסבתא יצאו זמן קצר לאחר מכן. התאומות נסעו עם אבא שלי וסבתא בכרכרה ואני ישבתי עם מארי בכרכרה נפרדת כיוון שלא היה מקום.
"אחח האישה הזקנה הזאת לעולם לא תצליח להבין" מארי נאנחה והתיישבה בכרכרה.
"תנחי לזה, אל תתני לה לעצבן אותך, יהיו לך קמטים כמוה בסוף" ניסיתי להרגיעה אותה

הגענו לאחוזה של ליידי מרגרט הארלם, מארגנת המסיבה ובעלת כוח באזור שלנו.
אולם הנשף היה עצום והיו הרבה אנשים לבושים בחליפות מהודרות ושמלות יקרות עם מחוכים. אני לא אוהב מסיבות, חוץ מההזדמנות להתלבש אין בזה תועלת לדעתי, רק לחייך חיוכים מזויפים ולנהל שיחות חולין חסרות משמעות.
הדבר היחיד שכן מצא חן בעיניי היה הריקודים לכן כשהגענו לקחתי את ידה של אחותי ורצנו לרחבת הריקודים.
כמה בחורים ניגשו למארי אחד אחרי השני וביקשו ממנה לרקוד, בסופו של דבר לא הצלחתי להציל אותה ואחד מהם לקח אותה ממני. הייתי מודאג אבל היא סימנה לי בחיוך שהכל בסדר ושהיא תחזור עוד מעט. פלטתי אנחה מיואשת והלכתי הצידה לקחת משקה.

לפתע ליידי הארלם עצרה את המסיבה
"אורחים נכבדים שלום לכולם, אני מתרגשת לקבל את פניהם של האדונים הנכבדים שהגיעו אלינו מרחוק ממשפחת ג'ונס המכובדת"
למה השם כל כך מוכר לי?...
"בבקשה קבלו את האחים כריסטופר ולוקאס ג'ונס"
שוב השם מוכר כל כך...
שני בחורים נכנסו לאולם, האחד בחליפה אפורה כהה והשני בחליפת פסים שחורה.
הבחור בחליפת הפסים משך את תשומת ליבי, היו לו משקפיים כסופות דקות ואף גדול שהתאים באופן מושלם לפרצופו ושיער חום כהה, כמעט שחור.
הם היו נראים מלאי ביטחון, קצת מתנשאים אם תשאלו אותי...לא אהבתי את זה.
האחים קדו עם הראש כאות תודה והמסיבה המשיכה כרגיל.
הם הלכו לעמוד בשולים האחוריים של רחבת הריקודים והרבה אנשים, בעיקר נשים, התקדמו אליהם כדי לדבר איתם.
אני ראיתי את התאומות מתקרבות לעברי
"נכון שהוא חתיך?" שאלה אליס "בהחלט, אבל אני מוצאת את אחיו הרבה יותר מושך" ענתה לה אנה ושתיהן ציחקקו.
לא הקשבתי לשיחה שלהן, עיניי נדדו לעבר הגבר החתיך בחליפת הפסים שעמד בצד השני של האולם....
"נכון שאני צודקת פיליקס?"
שאלה לפתע אליס "מה? כן כן" עניתי מבלי להבין מה היה נושא השיחה
"את רואה? גם פיליקס חושב שהאח בחליפת הפסים נאה יותר" היא לפתע אמרה והאדמתי, לא ידעתי שעל זה הן מדברות "מ-מה? אני לא אמרתי את זה א-איך ידעתן?" גמגמתי מובך
הן הסתכלו אחת על השנייה...ואז עליי...וצחקו
"גברתי האם תואלי לכבד אותי בריקוד?" מישהו ניגש לאליס, היא הנהנה והם הלכו לרקוד לא לפני שהיא הסתובבה לעברנו והבזיקה חיוך מתרגש ואנחנו עודדנו אותה ללא מילים מהצד.
"והאם את גברתי, תרצי לרקוד איתי?" הסתובבתי לאנה ואמרתי ברשמיות מזויפת והיא ציחקקה
"יהיה לי לעונג אדוני" היא קדה ולקחה את ידי.
רקדנו הרבה, חצינו אפילו את רחבת הריקודים עד לקצה השני שלה, היינו הכי טובים שם כמובן, לכל האנשים הללו אין מושג כמה שעות העברנו בריקודים חצר האחורית של האחוזה שלנו, היה לי כל כך כיף לבלות כך עם אנה אבל בסופו של דבר גם את אנה לקחו גברים שרצו לרקוד איתה ואני רקדתי עם נשים אחרות ולאט לאט נדחקתי אל מחוץ רחבת הריקודים.
הלכתי אחורה עד שהתנגשתי במישהו מאחוריי
"סלח לי" אמרתי לבסוף והחלטתי לוותר על הריקוד.
המשכתי לצאת מרחבת הריקודים עם הפנים קדימה הפעם עד שראיתי את מארי, חייכתי אבל אז ראיתי שהיא מדברת עם האחים שליידי הארלם הציגה מקודם.
רציתי להסתובב וללכת אבל היא כבר זיהתה אותי וסימנה לי לבוא
נאנחתי והגעתי מחוסר ברירה ועמדתי שם באי נוחות.
"תכירו זה אחי הקטן פיליקס" אמרה מארי ואני קדתי קלות עם ראשי
הגבר בחליפה האפורה שהיה נראה מעוניין מאוד באחותי, חייך אליי ולחץ את ידי "נעים מאוד. אני לוקאס והגבר חסר הנימוסים שלידי הוא כריס" לוקאס כך נראה אמר ואני הייתי עם פרצוף לא מרוצה מההתעניינות שלו באחותי 'אני לא אוהב אותו' חשבתי
אבל הגבר שלידו רק בהה בי מבלי להוציא מילה מפיו, בהתחלה ההרגשה של מבטו עליי גרמה לי אי נוחות אבל כאשר סובבתי את ראשי אליו ופגשתי בעיניו השחורות, איבדתי ריכוז...
היה נדמה שכולם מסביבנו נעלמו, חוץ ממנו.
ליבי התחיל לפעום בחוזקה אך לפני שהבנתי מה קורה הוא הושיט לי את ידו ושבר קשר עיין "שלום לך פיליקס. אני כריסטופר אבל אתה יכול לקרוא לי כריס" חבל, לא היה לי מספיק זמן לטבוע בעיניו, התאכזבתי, אבל לחצתי את ידו בחזרה. "ברצוני לציין שאתה נראה יפייפה הערב, פיליקס"
הוא חייך, חיוך עדין עם גומה קטנטנה בצד שמאל, הוא היה נראה ממש כמו...זאבון

ואז זה היכה בי

"זה לא יכול להיות..." מלמלתי לעצמי כשחיברתי את הנקודות "כריס?"
הייתי בטוח שאני הוזה.
זה לא יכול להיות ,
אין סיכוי חשבתי לעצמי,
אני בטח מתבלבל זה לא יכול להיות הוא...אחרי כל הזמן הזה.

———-

שלומות לכל הקוראים
אם אהבתם.ן את הסיפור אשמח אם תפרגנו בכוכב שאדע💖