ישבתי בחדרי אחרי עוד אימון פסנתר, הקונצרט מתקרב וככל שעובר הזמן אני מרגיש פחות ופחות מוכן.
אני עולה כמופע חימום לקונצרט של תזמורת מאוד נחשבת, זה כבוד מאוד גדול ויכול להיות משמעותי בשביל הקריירה שלי.
אבל אני תקוע
גם המורה שלי- איזבל, אומרת שהיא לא רואה שיפור ביכולות שלי הרבה זמן. אני מרגיש די אבוד ומתוסכל
אבל כרגע אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מידי ולהתעסק בדברים אחרים.

שכבתי על המיטה שלי באלכסון ובהיתי בתקרה בייאוש, בדרך כלל אני נפגש עם כריס בשעות האלה אבל לאחרונה הוא עסוק כל הזמן ופחות הצלחנו להיפגש. מעניין מה מעסיק אותו כל כך. . . כשדיברתי עם לוקאס הוא אמר לי שאין עומס מיוחד בעבודה והכל כרגיל...
זה מוזר
אם כך למה הוא לא נפגש איתי?
חשבתי שאחרי שעניין האירוסים נפתר סוף סוף נוכל לבלות זמן ביחד מבלי שארגיש אשמה, אבל אם הוא עסוק אין לי מה לעשות בנידון. בכל מקרה, אני מקווה שהולך לו טוב ושהכל בסדר.

באשר ללוקאס, הוא היה קצת שקט בימים האחרונים מאז שמארי עזבה. הם הבטיחו שיכתבו מכתבים זה לזו ואני חושב שלוקאס מצפה למכתב הראשון.
באותה נשימה, אולי באיזשהו מקום הוא מפחד שהיא תשכח אותו... שהיא תכיר עולם אחר ממה שהוא מציע ותתאהב בזה
שהיא תצא לבדה ותשאיר אותו מאחור...
אני מכיר את מארי ולא אשקר, יכול להיות שזה באמת יקרה, היא צמאה כל כך לחיים אחרים, תוססים יותר.
לכן לוקאס לא נשאר חייב, הוא עובד ולומד מאוד קשה ומנצל כל דקה פנויה בשביל להתקדם.

מה אפשר עוד לעשות כשהבחורה שהוא התאהב בה חיה בקצב מטורף?

שיחקתי עם השרשרת שמארי נתנה לי משעמום, החזקתי אותה עם היד בה ענדתי את הצמיד וסובבתי אותה סביב האצבע.
התכשיטים הללו עברו הרבה, התליונים נשחקו מאוד ויש עליהם הרבה שריטות, הצבע דהוי ונראה ישן- זה גורם לי לתהות... מעניין אלו חיים היו לאמא שלי. איך היא הייתה בילדותה?
כשאני חושב על אמא שלי אני חושב על אישה חזקה, אחת כזו שיודעת הכל ושכולם באים אליה לעצות, מישהי שמשתמשת בשונות שלה כיתרון ומציגה את זה לראווה. היא הייתה האור בבית וכשהיא הלכה, האור שלה הלך איתה...
היינו משפחה מגובשת ומאושרת. ולמרות שהייתי קטן, אני זוכר שהייתה הרגשה של בית כשהיא הייתה כאן... זאת התקופה הכי טוב בחיים שלי.

ובבת אחת היא נגמרה ואמא שלי נתלשה מחיי

מאז...מצב רוחו של אבי הדרדר והוא החל להיות מר וקריר אלינו, ואם זה לא מספיק, סבתא שלי נכנסה לגור איתנו- מה שלא כל כך טרם לשיפור האווירה בבית.
הכל קרה כל כך מהר, רגע אחד אמא שלי הייתה אישה בריאה ורגע אחרי זה היא כבר לא הייתה...

סובבתי את העברתי את השרשרת מיד ליד ושיחקתי איתה
כשפתאום אני שם לב שהתליון שלה נצמד לתליון של הצמיד שלי.
חשבתי שכנראה נוצר קשר בינהם וניסיתי להפריד אותם, אבל אז ראיתי
הם לא נקשרו- זה מגנט! התליונים יכולים להתחבר ביחד!

מופתע מהתגלית החדשה התרוממתי במהירות מסחררת לישיבה והורדתי את הצמיד מידי כדי לנסות לחבר אותם שוב.
אני מצמיד אותם- והפעם זה לא עובד. ניסיתי שוב ושוב כמה פעמים עד שלבסוף זה קרה.
התליונים התחברו ויצרו צורה חדשה! עיניי נפערו בהפתעה והלסת שלי נשמטה לרצפה
מה קורה כאן?

הסתכלתי על מה שנוצר,
צורתו הזכירה עלה כותרת, עם עיטורים עדינים בצבע זהב דהוי, ורגל מפותלת עם שפיצים ושיניים באותו הצבע.
הדבר הזכיר צורה של מפתח אבל בדרך משונה מאוד, בחיי לא ראיתי מפתח שכזה.
ואז ראיתי שמה שחשבתי שהיו שריטות על התליון התבררו כמספרים על ראש המפתח:

708
מה זה המספר הזה?

אני לא מבין
למה שאמא שלי תטרח כל כך כדי בשביל מפתח?

מה יש לה להסתיר...?

•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•

כמה ימים עברו ועדיין אין לי מושג מה המפתח המשונה פותח.
אני על סף שיגעון, ניסיתי הכל- את הדלת כניסה, את השערים בחצר, את המגירת מסמכים של אבא, עברתי על כל דלתות החדרים באחוזה!
אפילו ניסיתי את הדלתות בבניין שבו אני מנגן...

המפתח לא מתאים לכלום!

מיואש נאלצתי להמשיך בשגרה, כשהראש שלי לא באמת נמצא באותו מקום, אבל אני חייב להמשיך להתאמן...
הייתי באמצע שיעור פסנתר, איזבל מקשיבה בעיניים עצומות ובריכוז גבוה לסימפוניה אותה אני מנגן.
הידיים שלי רצות על הקלידים, האצבעות מתרוצצות על הפסים הלבנים והשחורים, ניתן ממש לראות את קפיצי הפסנתר עובדים במרץ כדי ליצור את הצלילים שאני מכתיב להם.

אנחנו מתקרבים לשיא היצירה- כמעט אמצע הסימפוניה והקצב עולה ועולה, אני מתאמץ יותר ונהיה לחוץ.
זה החלק בו אני מנסה להצליח ומפשל באופן קבוע.
איזבל מקשיבה במתח... אני מתחיל טוב- אפילו ממש טוב, הכל מדויק להפליא, אני מרגיש שאני מצליח
והנה עוד רגע זה מאחורי!

אבל טעות קטנה והכל נהרס- לחצתי על תו לא נכון והרסתי את כל רצף הנגינה. עיניה של איזבל נפתחו באכזבה ואנחה עמוקה וארוכה יצאה מפיה.
הפסקתי לנגן והורדתי את ראשי בתסכול, אני בחיים לא אצליח להיות מוכן בזמן! חבטתי על הקלידים בעוצמה.
ראיתי את איזבל מחזיקה בגשר אפה וחושבת מה להגיד שיכול לעודד אותי
״כדאי שנסיים להיום...״ היא אומרת, מנסה לנחם אותי עם קולה אך זה לא מצליח.

אני מהנהן, מודה לה ויוצא מהסטודיו.
הייתי מתוסכל כל כך, כל פעם שאני מגיע לאותו חלק אני מפשל!
נשמתי עמוק והעברתי את ידי בשערי, החלטתי להתהלך ברחבי הבניין כדי להירגע לפני שאני חוזר הביתה...
הוצאתי את המפתח מחולצתי והבטתי בו, תליתי אותו על צווארי בעזרת השרשרת של התליון ממארי לפני שהגעתי לאימון, חשבתי שאולי הוא יביא לי מזל טוב...כנראה שטעיתי, מזל טוב קיים רק בסיפורי מעשיות.

הסתכלתי על המפתח וחשבתי לעצמי, מה אמא שלי הייתה עושה במצב כזה? האם גם לה היו קשיים כאלה?
הייתי שמח אם היא הייתה אומרת לי מה לעשות עכשיו... אני מניח שזה נחמד כשיש הורה שאפשר לדבר איתו, במיוחד אם זו אמא.

יש את הרגעים הקטנים שאני מתגעגע אליה, זה קורה לפעמים- אני לא מצליח לשלוט בזה. הרגעים האלו שמתעקשים לגרור אותי לאחור, אז אני מנסה לחשוב מה היא הייתה אומרת במצב שכזה, זה תמיד מצליח להעלות לי חיוך על הפנים.
עכשיו היא כנראה הייתה אומרת משהו כמו ״אל תצפה להשתפר מבלי להשקיע מזמנך. קדימה! לשנס מותניים ולחזור להתאמן!״ או ״אל תתן לרגע אחד קטן בהווה להשפיע על מליון רגעים קטנים בעתיד״
זה באמת נשמע כמו אמא שלי.

אני אשמח שמישהו יגיד לי את זה, הייתי שמח לשמוע אותה אומרת את זה...
אולי רק עוד פעם אחת.

שיטוט במבנה מזכיר לי את הפעם הראשונה בה הלכתי לאיבוד בבניין ומצאתי את הסטודיו בו צייר כריס, בהסתכלות לאחור זה דווקא משעשע.
בהחלטה של רגע מצאתי את עצמי מתקדם בדיוק לשם, אני בספק שאראה את כריס, כמו שאמרתי הוא מאוד עסוק לאחרונה, אבל לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.

ירדתי לסטודיו ובדרך חלפתי על פני דלת חדר העבודה של כריס, פתחתי את הדלת בזהירות מחשש שאפריע למישהו אך לא היה שם אף אחד. זו לא הייתה הפתעה כל כך גדולה אך עדיין הייתה בי תקווה קטנה.

הסטודיו היה גדול ומרווח
ציורים המכוסים בסדינים גדולים נחו ברחבי הסטודיו, פחיות צבע ומכחולים היו מפוזרים בכל פינה והאור אמנם היה סגור אך חלונות גדולים שתפסו חלק נכבד מהקירות שטפו את הסטודיו באור שמש נעים. הקצה השני של החדר התחבר למרפסת בעזרת דלת זכוכית ושם היו עוד כני ציור ופחיות צבע.

באותו רגע הבנתי כמה הסטודיו הוא מקום יפייפה, בפעמים הקודמות שלי כאן לא התעמקתי בנמצא מסביבי כלל- היו שם ציורים מכל הסוגים והגדלים, חלק גדולים יותר ממני וחלק קטנים יותר מדף רגיל...אפילו זיהיתי כמה עבודות של כריס, לפי החתימה שלו. ולחשוב שעד לא מזמן לא ידעתי שקיים מקום כזה במבנה.

התהלכתי סביב ונזהרתי במיוחד לא לשפוך בטעות איזו כוס מים לא לשתייה כשציור אחד , עם שם מוכר, משך את צומת ליבי...

————

מי זאת שמעלה פרק נוסף אחרי שבוע😗💅

אז הוא סוף סוף מצא את המפתח,
מה באמת חשבתם.ן שאשאיר אתכם בלי קצת מתח בכל הסיפור?😉
מה אתם.ן חושבים.ות על זה?

בנוסף מעדכנת שפרק ההצבעה בתחרות ״נפלתי מהירח״ של קיטי kitiy687 עלה, אם מישהו.י לא מוצא.ת התחרות נמצאת ברשימת קריאה ״תחרויות״ אצלי בפרופיל.
הספר מתמודד בקטגוריית דרמה- אשמח אם תצביעו לו😘
(כן יש פה כמות של תחרויות אני יודעת, זאת התקופה כנראה...)

שאלות? בקשות? טענות? מענות?

לאב יו
לוסי💛