ההמתנה הייתה מייגעת
השיעור הרגיש כאילו הוא נמשך עשורים והמחוגים בשעון לא זזו. עד שסוף סוף יצאנו להפסקת צהריים הרגשתי שהזדקתי. פגשתי את כריס במסדרון והלכנו ביחד למזנון בתחתית הבניין.

״כן?״ שאלתי, רגלי לא הפסיקה לרקוע ברצפה בחוסר סבלנות. ״בסדר בסדר תרגע״ גיחך כריס, אני שונא שלא מספרים לי דברים.

כריס סיפר לי על השיחה שלו עם לוקאס ועל מה שהם מתכננים לעשות, האמת, כמו שאני מכיר את אבי הסיכויים קלושים שהוא יקבל את זה, וגם מארי לא רוצה בכלל להתחתן...
״אני לא בטוח כריס״ אמרתי בחשש ״אל תדאג, אני אוודא שזה יצליח, הוא חייב להצליח...״ הוסיף כריס.
אני מקווה שהוא צודק כי בכנות, אין לנו עוד רעיון אחר...
״בבקשה אל תספר כלום למארי עוד, לוקאס רוצה לספר לה בעצמו״ הנהנתי

שאר הארוחה עברה בשקט יחסית, אבל לא שקט מביך
שקט נעים, כזה שקורה כשאתה מרגיש בנוח עם הבן אדם מולך.

סיימנו לאכול וראיתי שנשאר לנו עוד קצת זמן
״תרצה אולי לצאת לטיול בחורשה הקרובה?״ שאלתי בחיוך
״אני אשמח״ הוא אמר והתרומם בכזו מהירות
גיחכתי קלות ויצאנו החוצה.

טיילנו, שוב בשקט, נהנים מחברתו אחד של השני, הלכנו צמוד אחד לשני כשידינו נוגעות לא נוגעות...
אחרי כמה זמן כריס נעצר והסתכל עליי, נעצרתי גם אני והבטתי בו בחזרה, בדיוק כשפתחתי את פי לשאול אותו למה נעצר כריס שאל לפתע
״אפשר לנשק אותך?״
זה הגיע משום מקום, לא צָפיתי את זה בא
״מ-מה?״ הסמקתי. הוא התקרב אליי ואני הלכתי אחורה לאט ״כריס- רגע, ח-חכה רגע״ אמרתי בעודי נדחק לאחור עד שגבי נתקע בעץ מאחוריי.

כריס לכד אותי בין זרועותיו כשמאחורי יש עץ, הריח שלו, חום גופו, האוויר החם של נשימותיו עירפלו אותי
נסחפתי אחריו... הוא קירב את פניו אל שלי לאט, שמתי את ידיי על החזה שלו בניסיון לעצור אותו אבל זה לא צלח. שפתיו היו שבריר שנייה משפתי
כבר יכולתי להרגיש אותן מברישות את שפתיי
הייתי שבריר שנייה מלהכנע ולהתמסר אליו אך בשנייה האחרונה הזזתי את ראשי.

״א-אנחנו לא יכולים״ מלמלתי בעצב
כריס התרחק מפני באכזבה ואנחה יצאה מפיו
״אני מתנצל״ אמר מבלי להסתכל בעיניי אפילו והתקדם בחזרה למבנה.

לא הבנתי

עמדתי שם מבולבל
מאוד
מבולבל

אני מקווה שהוא לא כועס עליי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות דברים כאלה איתו מאחורי גבה של מארי יותר. אני מרגיש ממש רע לגבי זה.

חזרתי לשיעור בעודי חושב על מה שקרה

———

איזבל ואני סיימנו את האימון מוקדם לשם שינוי, הייתה לה ארוחת ערב חשובה להתכונן אליה אז שוחררתי מוקדם.
לכן החלטתי לעשות סיבוב במבנה, זהו המבנה המרכזי של העיירה ורק עכשיו זה היכה בי שאני כלל לא מכיר אותו, חוץ מהסטודיו למוזיקה וקומת המשרדים אין לי ממש מושג מה עוד יש כאן, אז יצאתי מהסטודיו והתחלתי לשוטט...
יש פה כל כך הרבה חדרים! הייתי מופתע
ידעתי שזהו מבנה גדול אבל לא ידעתי עד כמה... שוטטתי לי במסדרונות בהיסח דעת, התחלתי מהקומה האחרונה וירדתי למטה, פגשתי אנשים מהעיר שאני רואה ברחוב מידי פעם
הם אמרו לי שלום ונהלנו שיחת חולין קצרה... בשלב מסויים שמתי לב שנאבדתי, אני חושב שזו הייתה קומה אחת לפני הקומת קרקע אך לא הייתי בטוח כלל.
הגעתי לאזור שלא הייתי בו מעולם, המסדרון היה חשוך מעט ואף נפש חייה לא נראתה באזור, הכל היה שומם ואפילו קצת מוזנח יחסית לשאר המבנה. לפתע ראיתי שאחת הדלתות חצי פתוחה בניגוד לשאר שהיו סגורות ונעולות, ואור בקע מן החדר. סקרנותי גברה והחלטתי להתקדם לעבר הדלת

הצצתי פנימה ולא ראיתי אף אחד, נכנסתי עוד ומצאתי את עצמי בסטודיו לאומנות, החדר היה מלא בקנווסים, חלקם צבועים עם ציורי נוף מהפנטים וחלקם עדיין ריקים, מחכים שמישהו ימלא אותם. יחסית לאזור מוזנח של האחוזה היו שם הרבה ציורים, ואפילו כמה חדשים כך שהצבע לא הספיק להתייבש במלואו.

לפתע שמעתי רעש, הסתובבתי למקור הרעש לראות מהיכן הוא מגיע ולהפתעתי הרבה ראיתי מישהו יושב במרפסת ומצייר לו את הנוף, הוא צייר את מראות הגנים של החצר האחורית שנשקפת מהמרפסת. הבחור, שישב עם גב זקוף שהדגיש את כתפיו הרחבות, צייר בריכוז כל כך גבוהה שהוא לא שם לב שנכנסתי ושאני מתקרב לעברו, לא ידעתי למה לצפות אבל בהחלט לא לזה, הייתי מהופנט ומוקסם, חושב שמישהו צריך לצייר אותו בתנוחה הזו ובשיא הריכוז שלו.

לבסוף אזרתי אומץ והחלטתי ליזום שיחה
״זה יפייפה״ אמרתי כמעט בלחישה
אותו בחור, שאת פניו הכרתי יותר מדי טוב, הסתובב לעברי בבהלה כיוון שלא חש בנוכחותי עד לרגע בו פתחתי את פי.
הוא הסתובב לעברי וסוף סוף יכולתי לראות בבירור את פניו, ואת פניו של מי פגשתי אם לא את הפנים היפות של כריסטופר ג'ונס...
״פיליקס? מה אתה עושה פה?״ שאל הבחור שעד לפני רגע היה מסתורי בעיניי

״כריס?״ הופתעתי, לא ציפיתי למצוא אותו באזור שכוח ומוזנח שכזה. הוא הניח את המכחול בתוך כוס מים וקם מכיסאו כשהוא מנגב את ידיו מצבע
״אתה...אתה ציירת את כל אלו?״ שאלתי והצבעתי על הקנווסים שנשענו על הקירות.
כריס היה לבוש רק בחולצה לבנה מכופתרת כשהכפתורים העליונים בה פתוחים, מאפשרים לי לראות את חזהו החשוף. לרגליו היו מכנסי חייטים חומים עם רצועות גומי שנחו על כתפיו(*), ידיו ובגדיו היו מלוכלים בצבע כשכמה כתמי צבע מעטרים את פרצופו, הוא היה מהפנט אפילו כך... במיוחד כך.

״לא את הכל... אבל את הרוב״ הוא גירד בעורפו במבוכה ואני התהלכתי ברחבי הסטודיו, מתבונן בציורים ״פעם היו פה שיעורי ציור אבל עכשיו אף אחד לא מגיע לכאן יותר, לכן כששאלתי איפה אוכל לצייר נתנו לי את החדר הזה... אני בא לכאן מפעם לפעם כדי לנקות את המוח״
הנהנתי כשמבטי עדיין נח על הציורים
״כריסטופר זה פשוט מדהים!״ לא יאמן שהעבודות האלו הן מעשה ידיו, היה בהן משהו כל כך פשוט ועם זאת כל כך יפה
כל כך... מושך.

״אתה חייב לפרסם אותם. אתה חייב לעשות עם זה משהו! אי אפשר להחביא יצירות מופת שכאלו מהעולם... כריס יש לך כישרון אמיתי!״
״אתה סתם מגזים״ הוא גיחך ״אני לא חושב כך, חוץ מזה אני מצייר לכיף, בשביל עצמי. אני לא חושב שהייתי עושה עבודה טובה אם היו משלמים לי על כך ומקציבים לי זמנים״
״אני לא מגזים זה פשוט יפייפה...״ הגבתי לחלקו הראשון של המשפט, אבל... אני אשקר אם אגיד שלא הבנתי אותו, זה קשה להפוך משהו שאוהבים למקצוע, יש כאלו שמאבדים את התשוקה ברגע שזה הופך למקור הפרנסה.

חשבתי לכמה רגעים בהם שרר שקט, לבסוף אמרתי ״אז תערוכה. כן! תערוכה!״ קראתי בסיפוק ״תחשוב על זה, מאות, אם לא אלפי אנשים באים לצפות בעבודות שלך ולהתפעל מיצירות המופת האלו...״ אמרתי עם חיוך מרוצה על פניי
״כן אני מניח שזה יכול להיות נחמד...אולי...יום אחד״ הוא אמר כשזווית פיו נמתחה לחיוך וניגב את פניו משאריות צבע עם מטלית.
״הֶיי״ אמרתי בקול שקט אחרי כמה רגעים של דממה
״מממ?״
״אני מתנצל על מה שקרה מקודם. אתה יודע...בחורשה״ שיחקתי עם אצבעותי במבוכה
״אין לך על מה להתנצל, אני זה שצריך לבקש סליחה, לא הייתי צריך לגרום לך להרגיש לא בנוח ובטח לא לעשות משהו שלא רצית. אני פשוט... לא שלטתי בעצמי. אני מתנצל.״
שמתי את ידי על זרועו ברוך ״הכל בסדר עכשיו״ אמרתי בקול מלטף וחייכנו אחד לשני, יכולתי לראות את הגומה החמודה שלו שריגשה אותי.

————-
נמ מארי
״אז עשינו עסק?״ שאלתי בקול תקיף
״את לא תצליחי, אף אישה מעולם לא עשתה משהו כזה״ הוא אמר בבוז
״אף אישה עדיין לא עשתה משהו כזה. אני אהיה הראשונה״
״זה לא יעבוד״
״חכה ותראה״ אנחה כבדה יצאה מפיו
״את בדיוק כמו אמא שלך, תמימה ומלאת אנרגיה״
החלפנו מבטים, מבטי נחוש בעוד ששלו הביע בוז וזלזול, רק לכמה שניות עד שחזרתי שוב על שאלתי
״עשינו עסק? תענה״ דרשתי
״כן. יש לך שנה״ הוא אמר עם חיוך זחוח
״אני אעשה זאת בפחות״
״אני לא יכול לחכות״ גיחוך של זלזול יצא מפיו ״בקשתי היחידה היא שלפני שאת עוזבת, חכי כמה ימים״
גלגלתי עיניים ״מה שתגיד״ אמרתי ויצאתי מהחדר עצבנית, אבל מרוצה. אני אצליח. לא הוא ולא אף אחד אחר יעמוד בדרכי.

״זקן ממורמר״ פלטתי כשנשענתי על הדלת מחוץ למשרד של אבי.
אבל לפחות טיפלתי בזה.
סוף סוף

________

(*) שלייקס, לא רציתי לכתוב את זה כי זאת לא מילה מספיק סקסית😂 אז צרפתי תמונה למעלה בתחילת הפרק

יצא לי פרק קצת מפוזר אבל אני מקווה שהצלחתם.ן להבין.

תגיבו, תצביעו, תשפיעו...
עד לפעם הבאה
לאב יו
לוסי💞💞💞