עליתי בחזרה לחדרי, שם ישן פיליקס
נכנסתי בשקט ככול שיכולתי עם מגש ארוחת הבוקר בידי וראיתי את פיליקס יושב על המיטה חבוש וללא חולצה.
״היי בוקר אור, כבר התעוררת?״ שאלתי
פיליקס היה חסר הבעה ורק הניד בראש
״הבאתי לך ארוחת בוקר״ התיישבתי על המיטה מולו ״אתה עדיין קצת חיוור״ שמתי יד על מצחו ״לפחות אין לך חום״
״אני לא רעב״
הוא דחה את האוכל בהחלטיות
״אבל תודה״

״איך אתה מרגיש?״ שאלתי באופטימיות למרות שאני מבין שיקח לו זמן לצאת מהטראומה שהוא חווה, לרגע מבטנו נפגשו וראיתי כל כך הרבה סבל בעיניים היפות האלו "פיליקס..." ליטפתי את ראשו
"דבר איתי בבקשה... קשה לי לראות אותך כך" כמעט התחננתי אליו
"אני לא חושב שאוכל לדבר על זה כרגע...או בזמן הקרוב" הוא אמר וטמן את ראשו בין ברכיו. " זה בסדר אני לא הולך לשום מקום. למרות שאולי היית מעדיף להתרחק ממני, אבל אני לא מתכוון לעזוב אותך עד שאוודה שאתה בסדר" ניסיתי לחייך אליו חיוך מנחם, ׳אני מקווה שהוא יהיה מסוגל לדבר על זה. אם לא איתי אז לפחות עם מישהו אחר׳ חשבתי כשנזכרתי בשיחה שלנו אתמול בנשף...

"אוי לא!" לפתע פיליקס התרומם וקרא
"מארי!!" הוא צעק בבהלה "היא לבטח משתגעת מדאגה!" הוא תפס את ראשו
"פיליקס"
"לא חזרתי אתמול. לא הודעתי לה שום דבר והיא לא יודעת שאני איתך!..."
"פיליקס!"
"היא תהרוג אותי..." הדאגה השתלטה עליו והוא החל להתרוצץ בכל החדר תוך כדי שהוא תופס בראשו וממלמל שטויות
"פיליקס!!" סוף סוף הוא הסתכל עליי
"היא כבר יודעת, מארי התפרצה לפה מוקדם יותר הבוקר ודיברתי איתה, הסברתי לה הכל, אתה יכול להירגע כבר"
הוא שיחרר אנחת הקלה עצומה כשהוא מחזיק בליבו דרך החזה ונשם לרווחה.
הם ממש דומים חשבתי לעצמי וגיחכתי בשקט

״סיפרת לה...הכל?״ הוא שאל בהיסוס לאחר שנרגע ״רק אמרתי שתקפו אותך״ הינהון קטן נראה ממנו כתגובה, ראו את החשש על פניו, למרות שזו מארי- הבן אדם שהוא הכי סומך עליו, זה עדיין מפחיד לספר דבר שכזה...במיוחד כשהוא עדיין לא מוכן לדבר על זה אבל אני לא מתכוון להסתיר ממנו שום דבר ובטח שלא לשקר למישהו מהם.
״אבל מההיכרות הקצרה שלי עם אחותך לדעתי היא הבינה את המצב. אחותך אישה חכמה ואתה יכול לסמוך עליה״ גיחוך קטן יצא מפיו, הוא מכיר את אחותו.
״ודאגתי שאף אחד אחר לא ידע חוץ ממנה ומלוקס״ ראיתי שהוא נרגע קצת, הוא עמד לידי כשישבתי על המיטה והסתכל על עצמו במראת גוף שהייתה לי בחדר.
הוא חקר את גופו דרך המראה, זאת פעם ראשונה שהוא ראה את עצמו מאז התקיפה אתמול.
"אני מכוער כל כך"
פיליקס העביר את אצבעותיו על הסימנים הכחולים-"זה כואב" הוא אמר - על סימני הנשיכות... ועל התחבושות שכיסו את הפצעים את בגופו. "פיליקס זה לא נכון- אתה לא מכוער" נעמדתי מולו. הוא לא הסיט את מבטו מהמראה.
"תראה את זה" הוא חשף את צווארו שהיה מכוסה בסימני חניקה מזוויעים, רק מלראות את מה שהחלאה הזה עשה לו דמי החל לרתוח, הידקתי את הלסת שלי בניסיון לשלוט בכעס.
"תגיד לי שזה יפה בעיניך!" הדמעות זלגו מעיניו ללא שליטה
"אולי עדיף שהוא היה מסיים עם זה והורג אותי לאחר מכן!" הייתי בהלם ממה ששמעתי, פיליקס ניסה לכסות את גופו ואת פניו עם ידיו וקולות בכי שקטים נשמעו ממנו. "איך אני אמור להמשיך לחיות כאילו שום דבר לא קרה?" הוא אמר לתוך כפות ידיו.

"שלא תעז להגיד דברים שכאלה אתה שומע אותי!?" אמרתי, הזזתי את ידיו מגופו והכרחתי אותו להסתכל עלי
"גם אם תהיה חבול כולך ופצוע- זה לא ישנה את מה שאני חושב עליך! ואתה חייב להמשיך בחייך... אני יודע שזה לא יהיה קל אבל אני גם יודע שאתה בן אדם חזק- בין החזקים שאני מכיר- ואתה תתגבר על זה! תמשיך לחיות ואל תיכנע לכאב...בבקשה... "
התחננתי אליו- בחיי לא התחננתי לאף אחד אף פעם.
"אתה תמיד יפיפה ותמיד היית" הסתכלתי בעיניו הכחולות ולבסוף הוא הסתכל עליי בחזרה, הדמעות זלגו על לחיו המנומשות ורגע אחרי משכתי אותו צמוד אלי וחיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי...
הוא לא אמר כלום, אבל החיבוק שלו היה מספיק כדי שאני אבין הכל...
אחרי דקות ארוכות שהתחבקנו הוא התנתק והתיישבתי בחזרה על המיטה, הוא התיישב מולי ובהה בשמיכה תחתיו.

״כריס..." הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה
"אני לא יודע איך להודות לך, הצלת אותי ועשית בשבילי כל כך הרבה, ועוד אחרי כל הדברים הנוראיים שאמרתי לך אתמול...״
״אתה לא צריך להודות לי אפרוח קטן, רק תיתן לי להישאר לצידך...לשמור עליך״
״אתה... עדיין רוצה אותי לצידך?" הוא הרים את ראשו והסתכל עליי בפעם הראשונה הבוקר "יש הרבה אנשים שלא יראו זאת בעין יפה, שמועות עלולות להתרוצץ. אני לא רוצה להזיק לך... גם ככה אנשים חושבים שאני מוזר ומגעיל. אני כבר רגיל להתמודד עם זה אבל אני לא מוכן שגם אתה תסבול בגללי״ 
ראיתי עליו שהוא חושש לדבר...
"פיליקס אתה הסיבה שחזרתי! דבר האחרון שאכפת לי ממנו זה מה החֶברָה חושבת ואם מישהו יגיד לך דברים כאלה בבקשה תגיד לי, אני לא אסבול שמתייחסים אליך ככה! כל מה שאני רוצה זה להישאר לצידך. רק זה יספיק לי, תי-" לא הספקתי לסיים את המשפט ופיליקס התנפל עליי בחיבוק

"אני גם רוצה להיות לצידך כריס! אתה חשוב לי ואני לא רוצה לפגוע בך! אני מ-מצטער" הוא דיבר לתוך החיבוק ואני נשבע זה היה הדבר הכי חמוד שראיתי בחיי.
ליטפתי את ראשו וחייכתי, אני בהחלט בר מזל שהוא עדיין רוצה אותי בסביבה

לפתע נשמע דפיקה בדלת ופיליקס התנתק ממני בבהלה
"אני לא רוצה להפריע לשניכם ברגע מיוחד, אבל כריס צריכים אותנו במשרד" לוקס עמד בפתח הדלת
שמתי לב שפיליקס הסמיק קצת
"אייש... אני חייב?" עשיתי פרצוף לא מרוצה
"הו אני מצטער שאני מעכב אותך לא ידעתי שאתה צריך ללכת" פיליקס אמר בקול קצת יותר עליז ובריא ממקודם.
"הכל בסדר אל תרגיש רע, אין שום דבר רע בלתת לבטלנים המנופחים האלה מהמשרד לחכות קצת" חייכתי אליו והוא ציחקק קצת, זה שימח אותי מאוד לראות אותו צוחק, התגעגעתי לצחוק שלו כל כך.
"פיליקס תוכל להישאר פה אם תרצה, אגיד למשרתות להכין לך בגדים ואוכל ואני כנראה אחזור בשעות הערב" ראיתי את לוקס משועשע מהסיטואציה ולאחר מכן יוצא מהחדר מזווית עיניי
"הו לא אל תדאג אני בין כה צריך לחזור הביתה למארי״ הוא התרומם
״ויש לי שיעור פסנתר בצהריים, צריך להמשיך לחיות נכון?" הוא קרץ אליי ונתן לי נשיקה על הלחי... ״תודה״ הוא לחש באוזני
לא ידעתי איך אפשר להתמכר למשהו כל כך, עד שהוא עשה זאת, רק רציתי שימשיך... לקח לי כמה שניות להתאושש
"א-אז אבקש שיכינו בשבילך כרכרה" הוא הנהן והתחיל להתארגן.

כשסיימנו להתארגן לוקס ואני נכנסו לכרכרה שלנו ופיליקס נכנס לאחת נפרדת.

"אני צריך שתעזור לי לקבוע פגישה עם ראש הדריקטוריון״  אמרתי לאחר שהתחלנו בנסיעה. אנחנו אף פעם לא קובעים פגישות איתו ובקושי רואים אותו ביום יום. רק אם זה מקרה חריג, לכן פניו של לוקס הרצינו בשנייה שאמרתי זאת ״אין בעיה״ הוא אמר בקול רציני. "זה בגלל מה שקרה לפיליקס נכון?" הוא שאל והנהנתי.
כמו שאמרתי, אני אשרוף את הריצ׳רד הזה לגחלים.

•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.•.

נ.מ פיליקס:
כשחזרתי הביתה מארי הכריחה אותי לספר לה הכל!! היא שאלה אותי לפחות חמש עשרה פעמים אם אני בסדר והיא לא זזה ממני עד שכבר לא הייתה לי ברירה אלא לצעוק עליה. אני אוהב אותה מאוד אבל לפעמים היא דואגת יותר מידי וזה מציק.

אחרי שהשתחררתי ממארי הלכתי ללמוד פסנתר אצל דודתם של כריס ולוקס. חשבתי שלנגן דווקא יעשה לי טוב,
דודים של כריס בעלי מעמד מאוד מאוד גבוה כאן, יש להם כמה נכסים בבעלותם וחברה לכרכרות סוסים עם כמה מוקדים ברחבי העולם, שאחד מהם אבא של כריס מנהל. בבניין המשרדים הראשי שלהם כאן בעיירה מתקיימים עוד הרבה דברים אחרים, כמו שיעורי ציור וסיף וכן, דודתם גם מעבירה שיעורי פסנתר.
אני לומד לנגן מגיל 5 אבל היא אף פעם לא הסכימה ללמד אותי. תמיד הייתי קטן מידי או לא טוב מספיק
אבל סוף סוף היא מוכנה ללמד אותי. היא אמרה אפילו שהיא תיקח אותי תחת חסותה כדי שאני אתחיל לפתח קריירה! ואני מאוד מתרגש, זה אומר המון בעיניי.

אחרי כמה זמן, בשעת הצהריים המאוחרת, יצאתי להפסקה מהשיעור אז החלטתי לצאת לסיור בבניין הגדול. היו שם הרבה מאוד חדרים וכל כך הרבה אנשים שונים. בחצר היו שיעורי ציור עד שמחשיך, בחדר אחר היו שיעורי פיסול ובאחר אנשים התאמנו בסיף...
עליתי במדרגות לקומה השנייה והצצתי בכל מיני חדרים עד שלפתע שמעתי קול מוכר
"מה אתה חושב על זה?" זה היה לוקס
"זה טוב, אבל תגיד למנהל המפעל לשנות את הצבע ליותר כהה" ענה לו עוד קול מוכר. פתחתי את הדלת בשקט עד החצי והצצתי פנימה
כאילו לא ראיתי אותו הבוקר, כריס היה שם, רכון מעל שולחן כשערמת דפים מולו ומשקפיים על אפו. לא ידעתי שכאן הוא עובד,
הוא היה נראה עסוק מאוד לכן לא ניגשתי אליו, רק בהיתי בו... כל כך יפה ומעורר השראה.
הז'קט שלו היה מונח על כיסא בצד השולחן והוא היה לבוש בחולצה מכופתרת לבנה, עניבה שחורה חצי משוחררת שהוכנסה בווסט אפור ביחד עם מכנסיים אפורים ועל אפו נחו משקפיים כסופים דקים עם שרשרת כסף המחוברת אליהם. כריס היה מרוכז מאוד בדפים שהיו על שולחנו ולוקס התרוצץ בין כריס לטלפון הגדול שהיה מחובר לקיר וחיפש מסביב בניסיון כנראה למצוא מסמך כלשהו.

כריס נראה כל כך סקסי.... חשבתי לעצמי שמתי לב שאני בוהה בו קצת יותר מידי וניערתי את ראשי קלות, רגע לאחר מכן כריס הרים את ראשו והבחין בי ללא יותר משנייה כי אני דאגתי לברוח משם הכי מהר שיכולתי. רצתי בבהלה וכשהגעתי לקומה הראשונה בחזרה נשמתי לרווחה, נצמדתי לקיר מאוחרי והסדרתי את נשימתי עם יד על החזה 'אני מקווה שהוא לא זיהה אותי'
לבסוף החלטתי לחזור על צעדי לחדר המוזיקה.

————

שלום שוב🤟
אם אהבתם.ן אשמח אם תשאירו כוכב ו/ או תגובה♡
ואם יש משהו שלדעתכם.ן כדאי לשנות/ לשפר תכתבו לי ☻︎

לאב יו
לוסי🫶