למה טיילר שר על תקווה? ומדוע טיילר בכלל מכיר את השיר הזה? האם ניסה לומר לי משהו? האם מכיר את משמעות השיר? השאלה האחרונה חוצה את ראשי במהירות כזו, ומשאירה הדהוד מוזר וצורם באוזניי.
"והנה ג׳ין, אני בטוח שהתגעגעת אליו," מייקי אומר, נוגע-לא-נוגע בזרועי עם גב כף ידו, כמו מודיע לי שמבקש לגעת בי. כשאינני מגיב, הוא מניח את ידו על כתפי, מושך אותי לעמידה ומכוון אותי לסבתא. "הו, בטח שהתגעגעתי!" היא אומרת, מפתיעה אותי כשמחבקת אותי, מושכת אותי מטה. אני מאבד שיווי משקל וכושל על ברכיי. מתי אנשים ילמדו להודיע לי מה הם מתכוונים לעשות? אינני יכול לצפות את תנועתם. "תן לי להסתכל עליך!" היא הומה, אוחזת בפניי בשתי ידיה מושכת את ראשי אחורה קצת, מזיזה אותו לצדדים וחוקרת בעינייה כל שריר. "הו, תראו מה זה! לג׳יני שלנו יש זקנקן! אביך בטוח גאה בך!"
היא לא זוכרת, אני אומר לעצמי. זה מזל שהיא זוכרת את שמותינו בכלל, אני מזכיר לעצמי. ועדיין, האזכור של אבי המת דוקר את לבי, היא בטוח מחייכת חיוך חם אוהב, כמו שחייכה כשהיינו באים אליה שואלים אם אפשר עוגייה, או אם אפשר מנה שנייה.

מייקי מכחכח בגרונו. החדר שקט להחריד. "איך את מסתדרת כאן, אמא? האוכל טוב? את צריכה משהו?" הוא שואל. האחיזה שלה בפניי משתחררת לאט-לאט, כאילו מישהו לוקח את ידיה ומרחיק אותן בכוח. אינני שומע ממנה תגובה בזמן שמישהו עוזר לי להתרחק מהאישה שפעם עזרה לאחותי ולי להגניב עוגיות בשעות מאוחרות בלילה. "לא היינו בטוחים אם תצטרכי משהו, אז בכל מקרה הבאנו לך קצת ממשהו שמייקי הכין," אני שומע רשרוש של שקיות, ריח טוב של כדורי בשר וספגטי ממלא את החדר. לא ידעתי שמייקי יודע לבשל... מדוע נותן אז לרוזי לבשל? במה חטאנו שאנו צריכים לאכול את התבשילים של רוזי?
אני תוהה מי עומד לידי, כשידו עדיין על כתפי. האם זה מייקי? אבל אין זה יכול להיות, משום שהיד האוחזת בכתפי קטנה יותר, אצבעות קצרות יותר... ליאו! שריריי מיד נדרכים, אני שואף חדות מאפי, עוצם את עיניי בחוזקה למרות שזה לא ישנה הרבה. בבקשה התרחק ממני, אני רוצה להגיד, אבל נושך את לשוני.

"הי, מה קרה, ג׳יני?" ליאו שואל, קולו קורא תיגר, פיו צמוד מאוד לאוזני ואני יכול לשמוע את נשימותיו. הוא קרוב אלי. מאוד. חום גופו מעלה צמרמורות בעמוד השדרה שלי. אני גומע רוק בקול. פחד משתק את גופי. "היי אבא, אני חושב שאקח את ג׳יני לסיבוב, שינשום קצת אוויר," הוא אומר, לוחץ קצת על כתפי. יש שקט, ואני משער שמייקי מסתכל עלי. אין זה ישנה באמת, אבל אני בכל אופן נועל את עיניי ומקווה שמסתכל למייקי בעיניים. "א-אה, כן, זה רעיון טוב," אני אומר, מבועת מהמחשבה להיות איתו לבד, לתת לו להוביל אותי בסביבה שאיננה מוכרת לי. עוד יותר מבועת ממה שעלול לקרות אם אסרב ללכת איתו.

מדוע שליאו בכלל ירצה להיות איתי לבד? האם מתכנן לעשות לי משהו...? פחד דוקר את לבי. אני נאנק.
"טוב, בסדר, אם ג׳ין רוצה בכך..." ברגע שמייקי נותן את אישורו, ליאו אוחז בזרועי ומושך אותי לעמידה. רגליי רועדות.
בבקשה אל תפגע בי, אני מתחנן בלבי. כל כך פתטי... איך הגעתי למצב הזה?
מעולם לא היינו כאן, כך שאינני יודע איך המקום נראה. אני זוכר בקושי תמונות שאמא הראתה לאבא, ואחותי ואני הצצנו מאחורי כתפיהם. לחיצה חדה על כתפי, אני עוצר בו במקום, משתנק.
"תרגע, אנחנו נכנסים למעלית שוב. אני בטוח שלא תרצה לרדת את המדרגות," הוא אומר, שעשוע משחק תפקיד ראשי בקולו. הוא פאקינג צוחק עלי! אני חושק את שיניי. משום שאינני מכיר את המקום, אם יעזוב אותי לפתע אהיה חסר אונים. כיצד אוכל לדעת שהוא יהיה לצדי תמיד?
"ליאו?" אני קורא, מהסס. אף קול לא נשמע מצדי, אפילו לא נשימות. אני מביט לצדדים בבהלה, לא כאילו זה יעזור. אני מנופף בידיי כדי להרגיש אם קיים משהו מסביבי; כלום, שום דבר. אין סימן לליאו.

"ג׳ין? המעלית הגיעה, למה אתה מתנהג מוזר?" זה ליאו, הוא נשמע קצת רחוק מלפני. אני מקווה שאני מביט בו בכעס. "מה לעזאזל? לא יכולת לעזור לי להגיע לשם, או אפילו להגיד לי? זה היה יכול להיות ממש מסוכן עכשיו, ליאו!" אני צועק, יודע שמביא לנו תשומת לב לא רצויה. לא אכפת לי להביך אותו , זה הוא שיצטרך להסתכל להם בעיניים, לא אני. לפתע, הוא אוחז בידי בחוזקה ומושך אותי קדימה; אני מועד, לא סומך עליו כלל שינסה לתפוס אותי ומנסה לייצב את עצמי. להפתעתי, ליאו הוא זה שעוזר לי. הוא ממלמל משהו שאינני מסוגל להבין, ולוּ יכולתי לראות, יכול להיות שיכולתי לקרוא את שפתיו.

"ג׳ין?" ליאו קורא, אני שם לב שידו עוד אוחזת בזרועי. לא חזק, אבל גם לא חלש; מספיק כדי שארגיש שהוא כאן לתמוך בי, פיזית. לא אסמוך עליו שיתמוך בי נפשית, הוא לא האדם שאסמוך עליו יותר. אינני אוהב את ליאו הזה, אבל אין לי כל ברירה אלא להתרגל אליו. "אני-אני מצטער."
אני נשנק, נחנק מהרוק. מה לעזאזל? זה ליאו שאמר את הדברים האלה? מה עובר עליו?

כי מי בכלל ירצה להצטער על התנהגות שמגיעה ליצור כמוך? אלה השדים שלי, זה אני שחושב כך. אלה מילים שהשדים אמרו ואני חוזר אחריהן. עוד מעט תגיע הסיבה להתנצלות. מעניין מה הוא צריך מעוור חסר תועלת כמוך! הם אינם באמת רוצים לדעת. הם לעולם לא רוצים. אלה שאלות שנועדו להשפיל אותי בפני עצמי.

החשכה מעולם לא נראתה עויינת יותר.

המעלית יורדת, אני נופל.

"אני יודע שלא בחרת להישאר אצלנו, ולעזאזל אם היית יכול לבחור לבטח היית הולך לכל מקום אחר, עם איך שהתנהגתי אליך..." הוא ממשיך, אבל אני בקושי מקשיב לו. מדוע מתנצל עכשיו? האם טיילר אמר לו משהו? האם מייקי אמר לו משהו? מי העיר לו על התנהגותו, וכיצד שכנע אותו להתנצל על כך?

האם אזכה לקבל את ליאו של פעם? ...האם אני בכלל רוצה לקבל את ליאו של פעם?

כל כך הרבה שאלות ללא תשובות; סחרחורת תוקפת את ראשי, אני מתנדנד. ליאו אוחז בשתי זרועותיי, מייצב אותי. לבטח עומד מולי כעת. "אני יודע שאתה מבולבל, למה שאתנצל בפניך? לעזאזל, אין לי מושג גם..." הוא ממלמל, וקשה לי לעקוב אחריו. הקרקע זזה מתחת רגליי. אני שונא מעליות.

למה זה נמשך נצח?

"היי ליאו?" אני אומר, קולי חלש. הוא עומד לידי עכשיו. "רק משום שאני עדיין עומד, וששרדתי את התאונה, זה לא אומר שאני לא מפחד, או רוצה לוותר לפעמים."

בדיוק כמו בסימן, המעלית עוצרת והדלתות נפתחות.

Just because I'm still standing
Just because I have survived
Doesn't mean I don't get scared
Or wanna give up every time
(Not Okay, Maria Mena)