מה אמרתי עכשיו? מדוע אמרתי זאת לליאו, מכל האנשים? חשפתי את לבי לאדם שאינו בטוח האם הוא בצד שלי או לא. חשפתי את לבי לאדם שהפנה לי את גבו ברגע שהייתי צריך אותו. למה אני ממשיך לעשות את אותה הטעות? בתור ילד קטן זה בסדר, אבל אינני ילד קטן יותר, ואני צריך לדעת טוב יותר מזה.

פאק.

אני מתנהג בטפשות מוחלטת. הלוואי שיכולתי לקחת את המילים האלה בחזרה. הלוואי שלא הייתי אומר אותן כלל. אני חושק את שיניי. ליאו אוחז בזרועי, חזק מספיק שאדע שהוא שם, חלש מספיק כדי שלא ישאיר סימן, כמו שהיה עושה בהתחלה כשהיה צריך ללוות אותי. בפעם הראשונה שזה קרה, לא הבנתי למה כואב לי שם, עד ששאלתי את מייקי אם משהו עקץ אותי, והוא אמר שיש לי שם סימן של יד, ושאל מי עשה לי את זה. שיקרתי לו, ואמרתי שהחזקתי את הזרוע שלי קצת יותר מידי חזק. אינני יודע אם האמין לי או לא.

"אני לא שונא אותך," ליאו אומר פתאום. לבי מדלג על פעימה ורגליי מסתבכות, ולפני שאני מכה בקרקע, ליאו מושך אותי מזרועי, מייצב אותי. "מה לעזאזל? מה זה אמור להביע!" הוא שואל, לפי אחיזתו וקולו הוא כועס, אבל על מה? זה רק הגיוני שדבריו יפתיעו אותי. אני מאגרף את ידיי.
"זה לא אמור להביע משהו, אם זה עוזר לך," אני אומר. כיצד אגיד לו שאינני מאמין למילה היוצאת לו מהפה, ושמבחינתי כל רגע שאני בחברתו מעמיד אותי בסכנה? לפתע הוא מושך בזרועי, חזק; אני מועד, נופל. הדשא רטוב, כנראה שיש כאן ממטרות באזור. ברגעים כאלה אני שמח על העיוורון שלי, לפחות כך אינני רואה את המבטים השופטים של האנשים; הם עומדים לשפוט אותי על כך שהמאחורה של הג׳ינס שלי רטוב.

"אל תשחק איתי משחקים! הוצאתי אותך כי ידעתי שהזקנה הזו-"

"מה לעזאזל ליאו! היא סבתא שלך!" אני קוטע אותו, אולם הוא מתעלם ממני וממשיך. הוא לבטח עומד מעליי וחושב שהוא טוב יותר ממני, או מכל אחד אחר פה. כשהאמת היא ההפך המוחלט. ״זה לא חשוב מה היא! היא בעצמה לא יודעת את זה! היית צריך לראות אותה אחרי התאונה... המצב שלה החמיר, היא נהייתה גרועה יותר ונוראית יותר; היא לא זכרה בכלל את אבא, כל מה שהיא שאלה עליו היה מתי היא רואה את אמא שלך שוב, היא פשוט לא זכרה את התאונה. כשהבאנו אותה לבקר אותך בבית החולים היא עדיין לא הייתה מרוצה - לא היית הבת שהיא כל כך אהבה! היא בקושי זכרה אותך, ובכל פעם שאבא הגיע לבקר אותה - שזה קרה מלא במהלך השנה - הוא הזכיר לה אותך, אבל זה עדיין לא עזר!״ הוא נהיה קצר נשימה, קולו הלך ועלה עם כל מילה שהוסיף. לא ידעתי שהנושא כל כך מטריד אותו. אני מתכוון, גם לפני התאונה סבתא הייתה שוכחת שאמא גדלה ושיש לה משפחה, ותמיד התייחסה אליה כאילו היא תינוקת, ושאלה אם יש לה כבר חתן וכמה ילדים יש לה, ואלו היו דיונים חוזרים. ליאו מתיישב לידי, זרועו מתחככת בזרועי. ״היא מעולם לא התעניינה באבא כמו שהתעניינה בחייה של לילי,״ קולו חלש, רועד. האם הוא בוכה? ״אמא תמיד אמרה ההפך,״ אני מגחך, לא כל כך בהומור.

אמא נהגה לומר שמייקי הוא הבן המועדף, בעיקר כי גר חצי שעה מביתם של הוריהם - היא טענה שאמא שלהם התעקשה שמייקי יגור קרוב אליה. ליאו צוחק אחד נטול הומור, ״מה, באמת? אני לא זוכר את לילי מתלוננת על סבתא,״ אני מוכן להישבע שיש לו את המבט ההוא, הזוכר, המזוגג. ״אני לא זוכר את מייקי מתלונן,״ אני אומר בחזרה, חיוך משחק על שפתיי. אני דוחף אותו עם כתפי, נגיעה קלה. לרגע זה מרגיש כאילו חזרנו לתקופות של העבר, לפני התאונה, לפני שנכנסתי למשפחתו בלי אף התראה. ״אני לא חושב שאי פעם שמעתי את אבא מתלונן...״

שתיקה לוקחת את כל המילים שיכלו להיאמר, בולעת אותם ואותנו. במרחק, אני שומע אנשים מדברים, כיסאות גלגלים חורקים וגרירות רגליים. הרעשים היחידים שהשתיקה איננה בולעת. ליאו נאנח, ״זוכר את חג המולד ההוא, שרוזי לא הביאה לנו קינוח כי נשארנו בחוץ בשלג וסירבנו להקשיב לה?״ הוא אומר, קולו מלא בגעגוע, גם לבי עורג לחזור לתקופה ההיא, הטובה יותר, שיכולתי לסמוך עליו. התקופה שהוא היה החבר הכי טוב שלי. צל של חיוך על שפתיי, אחד עצוב ואחד מתגעגע. הוא לוקח אוויר, ״אני... אני לא שונא שאתה איתנו, במשפחה,״ הוא אומר.

אני מכווץ את גבותיי, ״מה אתה צריך, ליאו?״ אני אומר, לפתע קולי קר. לא אתן לעצמי ליפול למשחק שלו. ״אני צריך לחזור לעצמי,״ הוא אומר בכנות מפתיעה. ״הרבה דברים קרו השנה הזו, אני מרגיש שאיבדתי את עצמי,״ הוא בוכה. ״היי, ליאו-״ אני מתיישב על ברכיי, מקווה שפונה לכיוונו ולא נראה מצחיק. יודע שנכשל כששומע שהוא מגחך. ״קצת ימינה יותר, ג׳ין,״ הוא אומר, חיוך בקולו. אני מניח יד על כתפו, לא לפני שמעביר ידי על חזהו ועל זרועו לפני שמוצא את הכתף. ״אהמ, אני גרוע בניחום, אתה מכיר אותי... רק תדע שאני כאן, כאילו, נכון שאני עיוור אבל אני עדיין יכול להקשיב,״ אני אומר, לא בטוח מה לעשות.

ליאו מעולם לא הראה חולשה. לא בשנה הזו שהייתי אצלם ולא לפני. הוא תמיד היה חזק, או שהסתיר את רגשותיו עד שהתפוצץ, וגם אז עשה זאת במקום שאף אחד לא יכול היה לראות. ״אני לא צריך ניחום.״ הוא אומר, שוב בקול קר ומרוחק. אני מעיף ממנו את ידי כמעט מיד, מתרחק ממנו. ״אה, נכון- אה- בסדר, אוקיי,״ אני ממלמל, האם זה הסוף של השיחה בנינו? עד שהוא נפתח אלי... מי גרם לו לעשות זאת? מדוע עשה זאת? האם מייקי דיבר איתו?

״מה טיילר אמר לך בטלפון?״ הוא שואל לפתע, נשמע באמת מתעניין, ולא קורא תיגר - הוא איננו מנסה להקניט אותי. ״למה אתה רוצה לדעת?״ אני שואל בחזרה, מתגונן. אולי טיילר אינו רוצה שליאו ידע? מה אם זה חלק בטיילר שרק אני ראיתי? ״כי נראה שזה הרגיע אותך, לא ראיתי אותך כזה נסער מאז ההלוויה של המשפחה שלך, וכשגילית שאתה לא יכול לראות.״ ליאו כן, אני יכול להרגיש את זה. קולו נמוך ורך, כאילו הוא שוב נזכר בעבר. אני שותק. אינני רוצה לספר לו על השיר ההוא. אינני רוצה לגלות שאולי ליאו כן מכיר את החלק הזה בטיילר. אינני רוצה לתת לו לגלות על החלק הזה של אמי. זה היה השיר שלה, האחד שהיא אהבה יותר מכל. האחד שאבא השמיע לה כשהכיר אותה... זה היה השיר שלהם, ולליאו אין זכות לדעת עליו.
״ממתי לך ולטיילר יש סודות בכלל?״ הוא שואל, נשמע עוין לפתע. ״אין לנו.״ אני אומר. כיצד טיילר בכלל העז לדבר איתי? אני מתכוון, כמובן שאני מודה לו על כך שהוציא אותי מהתקף החרדה, ואני צריך להודות לו על אינספור דברים אחרים שעשה למעני, אבל זה הכל. אנחנו לא נהיה אף פעם חברים. זה לא משהו שאני שוקל. הוא חברו של ליאו, מה שהופך אותו במידי לאדם שאינני רוצה להתחבר איתו.

״אז אם אין לכם סודות,״ ליאו אומר, ״למה אתה לא יכול לספר לי מה הוא אמר לך, ולמה זה הרגיע אותך, במיוחד אחרי שכעסת עליו כל כך כי הוא נישק אותך?״ אני משתנק, כיצד הוא יודע על הנשיקה? הוא קורא עלי תיגר, בזה אני בטוח. הוא משתעשע איתי, אבל משום מה אינני מרגיש כאלו הוא עושה זאת מרוע - נדמה שהוא חזר להיות ליאו שתמיד היה לפני השנה הזו. כיצד זה ייתכן?
אני מחייך, אחד קורא תיגר, ״אה, זה סוד,״ אני אומר. ״מה לעזאזל, ג׳ין!״ אבל הוא לא באמת כועס, את זה אני יודע.
החיוך לעולם לא עוזב את שפתיי, אחד זחוח. אני לוחש, מספיק חזק בשביל שכל מי שקרוב אלינו ישמע, ״יש לי סוד, אתה יכול לשמור אותו?״

"Got a secret, can you keep it?"
(Secret. The pierces)

אז החלטתי להעלות את כל הפרקים שיש לי בנתיים עד שיהיה לי זמן וכוח לערוך את הכל, סליחה על העיכוב תודה על הסבלנות!!!
מבטיחה שזה משתפר!!🥰