I was asked once, What if the blind ones are afraid of the dark?
I don't know, I said. They die.

🌼

טיילר הוא הנחמד ביותר מבין חבריו של ליאו. בעיקר מפני שהוא היחיד שאי פעם דיבר איתי, שלא היה ממשפחתו של מייקי.
היום ליאו הזמין רק את טיילר, אינני יודע מדוע דווקא אותו ואת השאר לא. מסיבה שאינני יודע, כשהוא עם טיילר, הוא אדם שונה. הוא איננו משמיע את המוזיקה הנוראית שלו בעוצמה גבוהה מידי, והוא כמעט לא מדבר איתי או מציק לי, להפך - היום הוא אפילו מזג לי שתייה כשאכלנו צהריים, ואף פינה גם את הכלים שלי.
פעולות אלה אינן גורמות לי להעריך אותו, אלא לפחד ממנו יותר. מה אם ידרוש משהו בתמורה? מה אם טיילר והוא מתכננים איזה משהו, והם רק רוצים שאחשוב שהם נחמדים כלפיי, כדי שאבטח בהם והם יוכלו לשבור אותי לחתיכות?

אמנם טיילר לא נראה כמו האדם שיעשה זאת, אך מה אני כבר יודע על ראייה? אני מגחך. לא יכול למנוע את המחשבות מלאות בתוך ראשי. לא יכול למנוע מהשדים לרקוד באפלה. עיוור מטומטם, אני אומר לעצמי. פאקינג פתטי. הם לוחשים מהעלטה שלי, ואני מנסה להתעלם, אולם ללא הועיל. אני יכול להרגיש את ידיהם המלוכלכות עליי. הם שורפים אותי. החשכה שורפת אותי.
אני מיד נושך את ידי, חזק, עד שהכאב מסמא ואינני חש בידיהם המטונפות עליי.
"פאק," אני לוחש. כיצד הגעתי למצב הזה? "פאק, אני מאבד את זה." אני אומר חרש, נשכב על גבי ומכסה את עיניי בזרועי הפצועה כעת. אולי היה יכול להיות לי יותר קל לוּ היו לי חברים לדבר איתם, לוּ היה לי מישהו לדבר איתו על רגשותיי, אולם אני היחיד שנותר לי ורגשותיי מציפים אותי, ומחשבותיי שורפות אותי, ואינני מסוגל להתמודד עם שניהם.

כיצד עיוורים אחרים מבלים את זמנם? האם יש קבוצות עידוד לעיוורים, כמו שיש לאנשים דיכאוניים או לחולי סרטן? אינני יודע. הלוואי שהייתה לי היכולת לפגוש עוד עיוורים ולשמוע את סיפורם, לשאוב מהם כוחות להתמודדות עם העלטה, להתמודדות עם היצורים ההם המחכים שם, בין הצללים, הרוצים להשמיד אותי. בין אם הייתה קבוצת עידוד, אינני חושב כי רוזי תסכים לשלוח אותי לאחת, ותשכנע את מייקי שיהיה זה בזבוז זמן וכסף. אני תוהה, האם היה עדיף לי ללכת למשפחת אומנה. אולי היה לי טוב יותר, אולי הם היו מבינים יותר, אולי הם היו מקבלים את המצב והיו עוזרים לי להתמודד איתו. אולם אין לי מזל כזה. אני רוצה לגחך על המחשבה שחיי היו יכולים להיות פשוטים יותר. כמובן שאין זה הגיוני, שהרי האלים שם למעלה מצאו אותי קומיקאי, בובת תיאטרון הנתנת למשחק. חוטים קשורים סביב ידיי וחשכה אני רואה, והנה הפכתי לבובה המושלמת.

לוּ רק יכולתי לדעת אילו בגדים אני לובש. אני מחייך לעצמי, עיניי פקוחות ואני מאחל שיכולתי לראות משהו מעבר לעלטה, שפעם כה פחדתי ממנה, והיום נהייתה לחברה הכי טובה שלי. זאב בבגדי כבשה, צופנת את אויביי בתוכה.
תקתוק בדלת חותך מיד את מחשבותיי, ואני מזדקף במקומי. לא ייתכן שזה ליאו, משום שלא היה מתקתק אלא מיד נכנס לחדרי. מייקי ורוזי הוציאו את מיכּאלנג׳לו לפארק, כך שאלו רק ליאו, טיילר ואני בבית.
האם אני מרוצה מכך? כלל לא. האם אני חושש? אשקר אם אגיד שלא. אני מבועת עד לשד עצמותיי. אין פעולותיו הנחמדות של טיילר יגרמו לי לבטוח בו. אני צריך יותר מכך, והעובדה שהוא חברו הטוב של ליאו מערערת אותי עד מאוד. אני שומע אותה נפתחת, ומיד מסיט את ראשי לכיוונה. "אהמְ, הזמנו משהו לאכול, רוצה להצטרף?" אני מיד מזהה את בעל הקול כטיילר, ותוהה מה לעזאזל הוא רוצה ממני, משום שאין זה ייתכן שליאו הסכים שאוכל איתם.

אני מחייך בשפתיים סגורות, "אני לא רעב, אבל תודה על ההצעה." אני אומר, ומאחל שיכולתי לראות את פניו של טיילר, כה מאוכזבות מפני שהתוכנית שלו ושל ליאו לא צלחה. ואז מגיע קולו של ליאו, "לא אכפת לי, אתה בא לאכול איתנו." הוא אומר, קולו קשה והחלטי. אני מכווץ את גבותיי, "אני לא הכלבה שלך, ליאו. אני לא רעב." אני משיב, מודע לכך שאינני בעמדת כוח, גם לוּ הייתה לי ראייתי, הם שניים על אחד, ואין זה קרב שווה.
אחד מהם נושף בכעס, ואני מדמיין אותם בעיניי רוחי. רואה את גופו של טיילר ללא פנים, ואת ליאו עומד לידו. שניהם זועמים, לוחשים בניהם, תוהים כיצד יביאו את הטרף לבין אצבעותיהם.
"אף אחד לא אמר משהו על כלבה, ג׳ין. אל תהיה דפוק." ליאו אומר, ואני יכול כמעט להרגיש את גלגול העיניים שלו.

בסופו של דבר, אני מוצא עצמי יושב ליד טיילר, על הספה בסלון. הם שמו סרט כלשהו, אך מדברים לכל אורכו. "ראית את הסרטון ההוא?" ליאו שואל, ואינני שומע תגובה ממנו, אולם משער כי הוא מהנהן, "על הילד ההוא שנעלו בלוקר שלו?" טיילר שואל. ליאו נשמע נלהב, "כן! איזה מצחיק הוא נראה כשהם הוציאו אותו! ואז שפכו עליו מים!" קולו כה נלהב, מאושר. הפעם האחרונה ששמעתי אותו מאושר כך הייתה כשקנו לו את קונסולת המשחקים, ועיניים זהרו והחיוך שלו היה כזה גדול. אני מדמיין את פניו כך, רק מצטער שהוא שמח לאיד. זה לא היה החבר הכי טוב שלי, בן דודי היחיד. אינני זוכר מתי הציק כך לילדים, ומתי שמח במצוקתם. שניהם צוחקים, וממשיכים לגלגל ביניהם עוד מעשים נבזיים שנעשו לאותו הילד המסכן. אני מדמיין אותו כרגע, בביתו, יושב בחדרו ותוהה מדוע נעשים לו מעשים אלה, במה טעה ואיך יוכל לתקן זאת. ואולי עושה אך דברים גרועים יותר, שאינני מסוגל אפילו לדמיין.

"וזוכר שהייתה הפעם ההיא שתום זרק אותו לבריכה?" טיילר מחניק החוצה מבעד לצחוק. "כן! וואו - זה היה קורע! הוא היה עם בוקסר לבן ו-"

"די!" אני קורא, לא מסוגל לסבול זאת יותר. כיצד יכולים הם להיות כה מרושעים? "די כבר! זה לא מצחיק! זה עצוב ועלוב כל כך." ואז אני מסתכל על ליאו, או לפחות מנסה להסתכל עליו. "אתה! אני לא זוכר שאי פעם צחקת ככה על מישהו! לפני שנה היית עוזר לילדים ההם, ועכשיו אתה בצד המציק? מה לעזאזל השתנה!" קולי רועד כשאני לקראת סיום המשפט, וכך גם כל גופי. הכעס מבעבע בתוכי וחורך את ורידיי, שורף את נשמתי וגורם לעלטה להאפיל, עד כמה שזה יכול להיות אפשרי.

אינני מצפה ממנו להתחרט, לחזור בעצמו, או להתנצל. הוא אינו אותו האדם שהכרתי, אני מזכיר לעצמי. "אל פאקינג תתערב, ג׳ין!" ליאו נוהם, ולפתע אני מרגיש בידיו אוחזות בחולצתו מושכות אותי קדימה, לכיוונו. "אתה כל כך פתטי. כל כך דורש שארביץ לך... פאק." ואז הוא משחרר אותי, דוחף אותי לכיוונו של טיילר, שמיד מחזיק אותי. ידיו עוטפות אותי, וחרדה לופטת את לבי. "אני מצטער," אני מיד אומר, מנסה להביט בו, אבל שוב שומע אותו צוחק, אותו הצחוק שצחק בפעם הראשונה שנפגשנו, כשניסיתי לללא הצלחה להביט בפניו. "אל תצטער, זה בסדר-"

"פאקינג רד מחבר שלי!" ליאו נובח, אוחז בידי ומושך אותי. אני נוחת על הרצפה, בהלה אוחזת בי, ועיניי מתרוצצות בארובותיהן, מנסות נואשות לראות משהו מבעד לעלטה. "ואל תנסה להפוך אותו להומו כמוך!" הוא יורק, "הומו מסריח."
אני פותח את פיו כדי להשיב, אך הוא מיד קוטע את דבריי טרם נאמרו.
"אף אחד לא רוצה לשמוע אותך, אף אחד לא רוצה לראות אותך, כל כך משתוקק ופתי!" הוא נוהם. "אני מתחנן שתחסוך ממני את הכבוד בחֶברה שלך."

---

“No one wants to hear you
No one wants to see you
So desperate and pathetic
I'm begging you to spare me
The pleasure of your company”
(Go To Hell, For Heaven's Sake, Bring Me The Horizon)

אם זה לא יותר מדי לבקש, בבקשה תעזרו לי להפיץ את הסיפור 🖤🥺
מה אתם חושבים עליו עד עכשיו?