היום לא יום ההולדת שלי, אף על פי כן, מייקי קנה לי טלפון. הוא אמר שאוכל להפעיל אותו באמצעות הקול, ושאני רק צריך לתת פקודות פשוטות, כמו "התקשר ל," "שלח הודעה ל". "כבר שמרתי את מספרי הטלפון שלי, של רוזי ושל ליאו, אנחנו שמורים תחת השמות שלנו, ככה שיהיה לך קל למצוא אותנו כשתצטרך," הוא אמר, "זה גם מעולה כשמשעמם לך, אתה יכול לקיים שיחות שלמות איתה, היא תקשיב." היא, הכוונה לקול הנשי הבוקע מהטלפון כשקוראים בשמה, סירי.

את הטלפון הראשון שלי, ההורים שלי קנו לי כשהייתי בגיל שבע, הוא היה פשוט ביותר, ושימש בעיקר להודיע להם מתי אני מסיים ללמוד ולקבוע עם חברים, בגילאים מאוחרים יותר.

אייפון הוא טלפון יקר שלא יכולנו להרשות, בעיקר כי אבא שלי מצא את זה דפוק; לשלם מעל אלף דולר על טלפון. הוא נהג לומר, שכל טלפון שעולה מעל אלף לא שווה את זה. לוּ ראה שמייקי קנה לי אייפון, היה מתהפך בקברו! אבל הוא איננו יכול לראות, כשם שאני אינני יכול. והאפלה כעת איננה שייכת רק לי אלא גם לבני משפחתי. האם יכולים הם לראות אותי מהיכן שהם נמצאים?

תקתוק בדלת מוציא אותי מהרהוריי, אינני טורח להביט לכיוונה. "מה אתה אומר על הטלפון?" זה מייקי. המיטה שוקעת, ידו על ראשי. הוא מלטף את שיערותיי.

"אהמ, הוא מגניב, האמת שלא כל כך השתמשתי בו," אני מודה בכנות, משער שמייקי יכול היה להניח זאת, מאחר שהטלפון נמצא על השידה שליד המיטה. הוא מביט בי, אני יכול להרגיש זאת. עיניו חוקרות אותי, הוא מנסה להבין על מה אני חושב. אבל הוא לעולם לא יבין, הוא לעולם לא ידע, כי אם אספר לו כמה רע אני מרגיש - זה יפגע בו, אני יודע. חמישה כזה יראה אנוכי וכפוי טובה, בהתחשב בכך שלקח אותי תחת חסותו, צירף אותי למשפחתו ודאג שלא יחסר לי דבר, על אף שבני המשפחה שלו אינם מתלהבים מהעובדה שצורפתי אליהם.

"חשבנו ללכת לסבתא, לבקר אותה... אתה רוצה להצטרף אלינו?" מייקי שואל, בקולו תקווה קטנה, אינני יודע למה. האם רוצה שאסרב, כך שרק גרעין משפחתו הקטנה ילך, או שמא מקווה שאסכים, ואשמע את קולה של סבתא שוב. אם לא לראות אותה, אז לפחות לשמוע ולהרגיש.

אני נושך את פנים הלחי שלי, תוהה מה כדאי לי לעשות. תוהה האם להסכים או לסרב. לְמה אתה מקווה, דוד מייקי? האם אתה רוצה שאבוא? לשאלתי, הוא עונה כמעט מיד, כאילו יכול היה לשמוע את מחשבותיי. "אנחנו נשמח אם תבוא איתנו- בעצם, לא יודע לגביהם, אבל אני ממש אשמח אם תבוא, ג׳ין. אתה חלק מאיתנו עכשיו." ומשהו בקולו כה עוטף, כה כנה, שאני מהנהן כמעט מיד. הוא מחבק אותי, ובהתחלה זרועותיו נוקשות ושריריי נמתחים, אבל אז הוא מרפה וגופו מפיץ חום שנזקקתי לו כל כך, ורק עכשיו אני מבין זאת.

ערגתי למגע של אבא, של אמא, ורק מייקי יכול היה להעניק לי את המגע הזה. "אשמח לבוא," אני אומר, קולי חנוק מדמעות המאחלות שאתן להן דרור, אך אני מסרב בכל תוקף. אינני יכול להראות למייקי שעל אף כל מאמציו אינני מרגיש בטוח, אינני מרגיש בבית.

בשעה שתיים עשרה כבר היינו כולנו מוכנים, חגורים ונרגשים לנסיעה. אני התרגשתי, לפחות. ליאו לא אמר דבר, לכן חשבתי בהתחלה כי לא הגיע, אך תקוותיי התנפצו כשמייקי דיבר אליו. בית האבות של סבתא נמצא כשעתיים נסיעה רחוק מאיתנו, כך אמר מייקי. רוזי נאנחה, מלמלה משהו מתחת לשפמה, ואני מניח שנרדמה, כי לא שמעתי ממנה עוד.

אני רוצה לשים שירים, להתנתק כמו שליאו ואני עשינו בעבר. להתנתק כמו שהוא עושה כעת, אך לשם כך אני צריך אוזניות, ואת הראייה שלי.

אני חושק את שיניי.

כל כך חסר ערך, אפילו אוזניות אתה לא מסוגל לחבר! השדים שלי צורחים. יצורים שלא שמעתי כה הרבה זמן. מחשבות שהדחקתי בהצלחה מתנפצות כעת בפניי. נראה שאתה תקוע איתנו, הם צוחקים, צורחים, צובטים את זרועותיי. גופי מעקצץ ואני רוצה לתלוש את עורי. הפסיקו! אני רוצה לצרוח, אך פשוט נושך את לשוני ומקווה שזה יספיק כדי להרחיק אותם. נגיעה קלה בכתפי מבהילה אותי, ואני מיד מבין שזה הייתי אני שצבט את זרועי. "אתה... אתה בסדר?" אני מכווץ את גבותיי, למה שליאו ישאל זאת? לבי כואב, דמעות צורבות את עיניי. נדמה שגוש של צמר גפן נתקע בגרוני ואינני מסוגל להחליק אותו פנימה. אני מהנהן, מקווה שמסתכל עליו. מקווה שנראה אמין מספיק. "אתה ממש חיוור," הוא אומר שוב, ואני מאחל שיעזוב אותי. כל כך הרבה זמן הוא לא התייחס אלי, מדוע עושה זאת עכשיו? מה לעזאזל הוא רוצה? אין לי דבר וחצי דבר להביא לו, מדוע שידאג לשלומי?

"אבא, נראה לי שכדאי שנעצור בצד, ג׳ין לא נראה טוב." ליאו נשמע באמת ובתמים מודאג, אך אינני קונה את ההצגה הזו שלו. בקרוב מאוד אדע מה הוא רוצה, ומדוע היה כה נחמד כדי להשיג זאת.

כשמייקי עוצר בצד, הדלת בצד שלי נפתחת והחגורה שלי משתחררת, אני מנסה להיאבק, לדחוף את מי שזה לא יהיה מעלי, אך הוא מחזיק את ידיי, "ג׳יז, תירגע, ג׳יני, זה רק אני." צחוק חלוש, בקושי שם, בורח משפתיו של ליאו. אני רוצה לבכות. כה הרבה זמן שאני מחזיק את הדמעות האלה, והקול המרגיע הזה, הידיים שפעם החזיקו אותי כדי להוביל אותי לחלק האהוב עליו בחנויות צעצועים, הידיים שלימדו אותי לשחק בקונסולה שלו. מדוע עושה לי זאת? האם מצא דרך חדשה לענות אותי? אני מאחל שהיה מרביץ לי, כך לפחות הכאב היה פיזי, והיה פשוט יותר להתמודד איתו. "אני לא רוצה לעצור בצד! אל תיגע בי! התרחק!" אני צורח, מנער את ידיי, את ראשי. התרחק; התרחק; התרחק! אני רוצה לצעוק, אבל אינני מסוגל לדבר עוד, משום שגוש של דמעות תפס מקומו בקצה גרוני, ואם אנסה לדבר, אפרוץ בבכי, ואינני שש להיראות חלש בפני ליאו, האחד שנהג לנחם אותי, ולעזור לי ברגעי החולשה שלי, וכעת הוא האחד הדוחף אותי לקצה.

"היי, ג׳יני, זה בסדר," מייקי אוחז בכתפי, בעדינות מושך אותי מהמכונית. ליאו אוחז בזרועי, נוגע-לא-נוגע, ועוזר למייקי לתמוך בי. "מזל שהיינו קרובים לתחנת דלק," מייקי אומר, לאף אחד במיוחד. שניהם מובילים אותי לספסל, תומכים בי כשאני מתיישב.

"ג׳ין, תנסה לנשום," מייקי אומר חרש, קולו מרגיע. אני יכול לשמוע את המילים שרצה להגיד: הסתכל עלי, תנשום יחד איתי, אך נמלך בדעתו, משום שיודע כי אינני יכול. לפתע הוא לוקח את ידי ומניח אותה על חזהו, כך שאוכל להרגיש אותו עולה יורד, עולה יורד, ואני מנסה להתחקות אחריו.

פאק.

מה גרם להתקף החרדה הזה?

זה מעולם לא קרה.

אני מאבד את עצמי.

"היי ג׳ין, יש מישהו שרוצה לדבר איתך," ליאו אומר, אינני מספק לעכל את דבריו ומתכת קרה מוצמדת לאוזני.

מתוך הטלפון בוקע קול עדין, מוכר, שר מילים שאמי נהגה לשיר לאחותי, כשהייתה חולה. אמא הייתה מזמזמת אותן תמיד, וכששאלתי אותה מדוע, היא אמרה שתסביר לי כשאהיה גדול מספיק.

כעת לעולם לא תוכל להסביר לי, על אף היותי גדול מספיק.

"והכוכבים תמיד שם,
"אבל אנחנו מאבדים אותם בלכלוך ובעננים.
"בסופות, אנחנו אותם מאבדים.
"זכור את התקווה, זכור את התקווה
"החזק בתקווה, יש לנו תקווה, החזק בתקווה..."

-

"And the stars are always there
"But we miss them in the dirt and clouds
"We miss them in the storms
"Remember hope
"Remember hope
"Hold onto hope
"We have hope
"Hold onto hope..."
(To Write Love On Her Arms, Helio)

סליחה שהפרק באיחור של מלא מלא זמן)): לא הייתה לי השראה לכתוב, ורק עכשיו חשבתי על כיוון אחר לסיפור, אפשר להאשים את Harley_skys בזה, כי היא גרמה לי לחשוב על המשך אחר לסיפור --_--

(Btw יש לה סיפור חדש והוא פריקינג מושלם, לכו לקרוא אותו!! זה משהו שעדיין לא ראיתי בוואטפד, ואני אוהבת לחשוב שקראתי את רוב הסיפורים כאן😂)

בכל מקרה, אני מאוד מקווה שתאהבי את ההמשך, ושזה לא יראה מאוס
מתישהו יערוך את הסיפור ואוריד הרבה קטעים, הבעיה שחלקם נורא חשובים כדי להבין מה עובר על ג׳ין ומה עובר על ליאו;;-;;

תודה על כל מי שנשאר לקרוא את הסיפור, זה מאוד חשוב לי!!
בבקשה תעזרו לי לפרסם אותו💕🙏🏻