היום תהיה הפגישה הראשונה שלי עם הפסיכולוגית. אינני רוצה ללכת. אינני רוצה לתת למייקי לבזבז עליי כמות כזו של כסף, אולם ליאו התחנן אלי, אמר שאין זה מפריע לו, ושהוא ישמח אם אהיה בטיפול. אמרתי לו שהוא צריך לבקש גם ממייקי, אבל הוא סירב, טוען שהוא בסדר. טוען שהוא מסתדר. כששאלתי אותו האם מישהו מהקולג׳ יודע על מה שעבר, הוא שתק ולא ענה לי. כששאלתי אותו האם סבתא ואני היחידים שיודעים, הוא ענה בשלילה. באותו הרגע הרגשתי שאני יכו לנשום שוב. ליאו לא התמודד עם זה לגמרי לבד. האם הוא בקשר אם אותם חברים שהיו איתו במועדון? נקישת אצבעות, אני פונה הצדה, לכיוונו של מייקי. כל כך קל לחלום בהקיץ כשאין לך שום הסחות דעת. ״הגענו,״ הוא אומר, עומד מימני. אני פותח את החגורה ואוחז בזרועו, סומך עליו שיכוון אותי.
מראה של בן אדם לוקח חלק חשוב כשאתה צריך לסמוך עליו. לפחות בשבילי זה תמיד היה כך; משהו בעיניים, בשפת גוף... תנועה אחת לא נכונה, מבט אחד שגוי - ולא יכולתי לסמוך על אותו האדם שוב. כשאנחנו יושבים מול הפסיכולוגית, אני נאלץ להסתמך רק על יכולת השמיעה שלי. היא מציגה את עצמה (״האנה המילטון,״), ומבקשת ממייקי לחכות בחוץ או לחזור עוד ארבעים וחמש דקות, כשהפגישה תסתיים. הוא לוחץ על ברכי לפני שיוצא, כאילו כדי לעודד אותי. אולם כיצד אוכל לבטוח באדם שאינני רואה? איך אדע שהיא אינה מתחזה? איך אדע שהיא אינה משקרת לי?

שתיקה נטווית בנינו. היא מכחכח בגרונה. האם צפתה שמיד אתחיל לדבר? חה! אני רוצה לגחך. אנשים כל כך פטתיים... ״אז, ג׳ין, ספר לי על עצמך,״ היא אומרת, קולה שקט. קליק של עט ורשרוש דפים. אני מכווץ את גבותיי. ״מה את כותבת,״ אינני שואל, קולי קשה וחד ואני מקווה שכך גם מבטי. שומע אותה נשנקת בהפתעה, חיוך מאיים לעלות על פניי. ״א-אה, נכון... האם אוכל לכתוב את הפגישות שלנו? אכתוב את מה שאתה אומר, והכל ישאר כאן, בנינו.״ עוד רשרוש דפים, היא ממשיכה לעשות רעש עם העט. קליק-קליק; קליק-קליק. ״איך אדע שזה נשאר בנינו,״ אני שואל, אבל לא באמת. קולי עדיין חד, כמעט נוזף. ״אני יכולה לא לכתוב לבינתיים, עד שתרגיש בטוח,״ היא אומרת, מניחה את העט ולבטח מזדקפת במקום ומנסה לתפוס את עיניי. אני מחייך, אחד קר וציני וצבוע. ״מה גורם לך לחשוב שאני ארגיש בטוח כאן?״

״אני לא יודעת, אני מקווה שתרגיש כאן בטוח, ג׳ין. בטח שום מקום לא בטוח בשבילך בשנה האחרונה.״ כמעט לחישה. מה את רוצה לדעת, אני רוצה לשאול. לאן את חותרת?! אני רוצה לצעוק. השתיקה שלי נתנה לה את התשובה שכל כך רצתה. עוד שתיקה נרקמת בנינו, אחת כזו שאני יוצר. אחת כזו העוטפת אותי ובולעת כל דבר אחר לתוכה, לא נותנת לפסיכולוגית יכולת להיכנס. נועלת את כל הרעשים בחוץ ואני נשאר עם המחשבות שלי ועם השדים שלי ועם - ״היא בטח חושבת שאתה מוזר, שותק ככה בפגישה. פגישה שמייקי בזבז עליה כסף. פגישה שהייתה יכול לעזור מאוד לליאו!״ ועם עוד הרבה קולות ורעשים ואני אוטם את אוזניי ומתפלל לקבל קצת שקט.

האם זה יותר מידי לבקש?

יד על כתפי, אני נבהל, שריריי נמתחים. ״אתה יודע איפה אתה נמצא, ג׳ין? אתה יודע מי אני?״ הקול שלה נשמע קרוב מאוד אלי, אני משער שהיא כורעת מולי. היא נשמעת מעומעמת, ואז אני מבין שידיי על אוזניי. כשאני מוריד אותן, אני מרגיש דמעות על פניי. ״את האנה, ואיך לעזאזל אוכל לדעת איפה אני נמצא כשאני לא יכול לראות?!״ כעס מטבל את קולי, היא איננה רואה? מייקי לא אמר לה? כיצד היא יכולה לשאול שאלה כזו מטומטמת? ״אבל מייקי אמר לך במה אני עובדת, נכון?״ היא איננה מתעצבנת; מורידה ממני את ידה, אך עדיין קרובה אלי. ״את פסיכולוגית,״ אני אומר, ״ואני נמצא במשרד שלך. למה זה הכרחי בדיוק?״ אני שואל, אבל מקבל ממנה רק מלמול של ״כן, טוב, יופי שאתה זוכר״ ממש שקט. היא כנראה חוזרת למקומה, כי כשהיא מדברת, היא איננה נשמעת קרובה כמו שהייתה. ״זו פעם ראשונה שזה קורה?״ היא שואלת, אני מניד בראשי.

אינני רוצה לדבר על כך. אינני רוצה לדבר איתה, אבל מייקי שילם על הטיפול הזה, והשדים שלי צודקים - אני צריך לעשות זאת לפחות בשביל ליאו, אם לא בשבילי. ״אתה זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה?״ האנה מנסה לחקור עמוק יותר, אני מניד בראשי שוב. ״פעם יכולתי לראות אותם רק כשעצמתי עיניים,״ אני אומר. ״עכשיו הם בכל מקום שאני מסתכל עליו. הם לובשים את הפנים של כל מי שאי פעם אהבתי ושל כל מי שלא אראה יותר.״ אני רוצה לכתוב. אני רוצה לכתוב כל כך שאצבעותיי מעקצצות.

״מה התחביבים שלך?״ היא שואלת לפתע, מעבירה נושא. אני מודה לה על כך. ״אין לי תחביבים.״ אני אומר. קולי אינו שלי והרגש בו חסר. היא תשאל מה היו התחביבים שלי, בזה אני בטוח. היא תנסה להיכנס עמוק לתוך נפשי... אבל למה לא לאפשר לה, בעצם? מדוע אני חוסם את עצמי? מדוע אינני נותן לעצמי את העזרה המוגשת לי? לפני שהאנה אומרת משהו, אני מדבר. ״פעם אהבתי לכתוב, אבל אחרי התאונה אני לא יכול לעשות את זזה יותר. אהבתי לשחות עם ליאו, אבל גם את זה אני לא יכול לעשות. אהבתי לעשות הרבה דברים שאני לא יכול לעשות יותר, אז התחביבים שפעם היו לעולם לא יהיו עוד,״ קולי חנוק. היא מהמהמת, ״חשבת אולי להכתיב את הסיפור שלך למישהו?״ היא שואלת. אני מגחך, ״כאילו יש מישהו להכתיב לו,״ רק בחודש האחרון ליאו ואני התקרבנו שוב, ואינני סומך עליו מספיק כדי להכתיב לו את הדברים האפלים ביות הקורים במוחי. הסיפורים שלי הם שלי בלבד. היא שואלת לגבי ליאו, ואני מגחך עוד פעם. אבל כיצד היא תוכל לדעת? כיצד תדע שמחברים טובים הפכנו לאויבים ורק עכשיו אנחנו מחברים את השברים של החברות שלנו.

היא מגחכת, אחד חברי. ״קשה להרוויח את האמון שלך, הא?״ שעשוע בקולה, כל כך קלילה... אני נרגע קצת, נותן לעצמי להישען קצת יותר על הספה. ״קשה לבטוח כשלא רואים מי עומד מולך.״ אני אומר במרירות. ״מה עוד עזר לך לבטוח באנשים? חוץ מלראות אותם,״ שאלה כל כך תמימה... מה באמת עזר לי? מדוע בטחתי בהם?

אני חושק את שיניי, אינני זוכר כיצד הייתי לפני התאונה מי הייתי אז? מה אהבתי אז, ממה פחדתי? מי היה אותו ג׳ין, שלא הוקף בשדים כל כך מרושעים? ג׳ין שהיה תמים עדיין, וחשב שהכל נשאר לנצח. מי היה אותו ג׳ין, שאינני מצליח לזכור? חוויות עם המשפחה צפות בחשכה, ואני מפלל לאחוז בהם. באותו היום בשלג, כששיחקנו הולי ליאו ואני... מי היה אותו הג׳ין בתקופה הזו? במי הוא בטח ובאיזו קלות? דמעות זורמות על לחיי, ״אני לא יודע,״ אני אומר. ״אני לא זוכר את זה. אני לא יודע מי הייתי ואני לא יודע מי אני היום.״ איבדתי את עצמי. איבדתי את עצמי. השדים שלי צוחקים, צווחים. אני אוטם את אוזניי. ״ג׳ין?״ האנה אומרת, קולה חלש, כאילו פונה לחיה פצועה. האם אני באמת נראה כל כך מסכן וחסר אונים? ״אני מצטער,״ אני אומר, לא מכוון את דבריי אליה כי אלה המשפחה שלי שאני רואה עכשיו. אמא, אבא, הולי...

בקול שבור, אני אומר: ״אני לא יכול להעמיד פנים שאני בסדר. גיהינום נצחי, הלוואי שיכולתי להמשיך הלאה מהכאב הזה. אני נשבר.״

"I can't pretend I'm okay
Constant hell, I wish I could move on from all this pain
Broken down"
(Broken Down, Ollie)