ליאו אינו יודע מה להרגיש. כשקם, סערת רגשות היממה את גופו, ניערה אותו.

הוא ניסה להתאבד.

והוא נכשל.

דמעות הציפו את עיניו, מה חייו שווים? אותן מפלצות ישובו להטריד אותו, אותם שדים ימשיכו להציק לו, ואין לו לאן לברוח. אין לו דבר. וכיצד יוכל להגיד לאביו שהוא נאנס לפני שנה? כיצד יסביר לו שהם נכנסו באופן בלתי חוקי לבר ושאנסו אותו. גברים אנסו אותו. כיצד יוכל להסביר לו שחלק ממנו נהנה מזה, ושהוא לא הכי סטרייט שיש? אביו חכם, הוא יבין זאת מיד. כיצד יוכל אביו להסתכל עליו? אם לא יזרוק אותו מהבית... זה ייתן לו יותר מרחב לטפל בג'ין, הילד הפחות גיי, הילד העיוור המסכן. דמעות מציפות את עיניו, מייקי ישאל אותו מה קרה, ומה הוא יאמר לו? מה הוא יכול להסביר? ברגעים כאלה הוא הולך לשחות, או לוקח אוטובוס לראות את סבתא שלהם.

כשמנסה לקום, ליאו מבין. ידיו קשורות למיטה. בהלה אוחזת בו. מה לעזאזל? למה אני קשור? הוא חושב באימה, עיניו פעורות ונשמותיו נעשות מהירות יותר. מחשבותיו רצות והוא יודע שהוא נכנס להתקף חרדה. החדר סביבו מסתובב וסוגר עליו וידיו רועדות, הוא פותח את פיו כדי לצעוק אך אף קול לא נשמע. צפצופים מקיפים אותו ובטשטוש הוא צופה באחיות נכנסות לחדר בית החולים, ממהרות להזריק לו סם מרגיע. הדבר האחרון שהוא רואה זה את פניו של מייקי, של אביו, כל כך הרבה אכזבה...

מייקי לא היה מאוכזב מליאו. הוא היה מאוכזב מעצמו. כיצד נתן לכך לקרות? לבנו שלו, בנו היחיד! איך יוכל לשפר זאת? איך יוכל לתקן את מערכת היחסים בניהם? מערכת היחסים שהזניח מאז נפרד מאמו הביולוגית. הוא דמה לה כל כך, בהכל. היא הייתה שחיינית מצויינת, ויפה כל כך. הוא מעולם לא שאל את ליאו איך הוא מרגיש לגבי זה, או האם היה רוצה לשמור על קשר עם אימו. ליאו היה קטן אז, רק בן שלוש, כשאמו החליטה לקחת את דבריה וללכת. היא רצתה לקדם את קריירת השחיה שלה, והעבירה את כל זכויות ההורות למייקי. כשהוא ראה את בנו שוכב כך באמבטיה, כל כך חיוור, נאחז בקושי בחיים, ליבו כאב כל כך, כי לא משנה איך ליאו הגיע לכך, זו אשמתו. הוא לא היה אבא טוב מספיק. מאז ג'ין הגיע לביתם. הוא התמקד רק בו ובעבודה. והיה גם הקטע עם רוזי. פאקינג רוזי.

נשימה ארוכה יוצאת מפיו, והוא מושך בשערותיו. בנו, קשור למיטה מחשש שיפגע בעצמו ובאחרים. בנו, הכל כך עדין ויפה, מחובר למכשירים, מוקף רופאים המנסים לעזור לו. בנו, שמאז ג'ין הצטרף לביתם הלך והתרחק ממנו, עד שמייקי לא יכול היה לספר מה עובר בעיניו יותר. עד שמייקי לא הכיר את הבן שלו. הוא שמח שיש לו את טיילר ואת חברי מועדון השחייה. אם ליאו כבר לא סומך עליו, לפחות הוא מוקף באנשים אחרים שהוא כן סומך עליהם. ומייקי לא דפוק, הוא עורך דין, התפקיד שלו הוא לחקור את הסביבה ומי שעומד מולו, לקרוא את הבעת פניו. הוא יודע שיש משהו בין ליאו וטיילר, אך מחכה שליאו יבטח בו מספיק שוב.

הוא עשה כמיטב יכולתו לגדל את ליאו, בין העבודה וחיפוש אחר דמות אימהית בשביל בנו וטיפול באימו החולה. הוא ניסה כל כך אבל בכל זאת נכשל.

הוא גרם לבנו להגיע עד כדי התאבדות.

לו ליאו היה מצליח, לו לא היו מגיעים בזמן, היה זה כאילו מייקי רצח את בנו שלו.

נגיע קלה על כתפו, מייקי מסתובב כדי לראות את אמו של ליאו, אחרי כל כך הרבה זמן. חיוך שבור על שפתיו, היא נשארה אותה בחורה יפה. "הגעתי הכי מהר שיכולתי." אמרה.

מייקי ניסה לשמור איתה על קשר, שולח לה איגרות ברכה לפני חגים ומעדכן אותה בגדילה של ליאו, על אף שהיא ניתקה איתו קשר ומעולם לא השיבה להודעותיו. עם הזמן זה הפך להיות היומן שלו, המקום שבוא הוא מתאר את כל הדברים הטובים שבנו עשה בזכותו.

מייקי מוחק את החיוך על פניו, מחליף אותו בהבעה קפואה, אחת השומר לעסקות טיעון או לבית משפט. המפגש הזה לא היה יותר מפגישה פוליטית בין שני אנשים זרים לחלוטין. אולי יש להם בן, אך היא בחרה לנתק כל קשר עם מייקי ועם ליאו.

"הוא יציב עכשיו, עוד מעט נוכל להיכנס לראות אותו." קולו כל כך קר... הוא עדיין אהב אותה, אבל ידע שלא יוכל להראות זאת, אחרת זה יפחיד אותה, וליאו צריך את אימו. מייקי צריך אותה גם. "מייקי, אל תהיה ככה..."

"איך ככה, קתרין? איבדת את הזכות להגיד לי איך להתנהג כשהחלטת להשאיר אותי ואת ליאו בעבר שלך. אני מופתע שעוד בכלל אכפת לך." ארבע עשרה שנה. ארבע עשרה שנה שהיא השאירה אותם בעבר ולא יצרה קשר, חרף כל נסיונותיו של מייקי להמשיך את הקשר בניהם, אם לא בשבילו, אז בשביל ליאו. דבר שעצבן מאוד את רוזי, והיה הסיבה העיקרית שהחליטה להיפרד ממנו. הוא שמח על ההחלטה הזו שלה, כי כה הרבה פעמים ניסה לגרום לה ללכת, להגיד לה שזה לא יעבוד. בחוצפתה, נראה היה שנפגעה מדבריו. מייקי הזעיף פניו, פותח את פיו כדי לדבר אך קתרין מקדימה אותו, "בטח שאכפת לי!" קולה גבוה, גבותייה מכווצות בתסכול.

אה, מייק חושב, כמעט בזחיחות. היא תמיד הייתה חמודה כשהיא כועסת.

העבר שלהם יחד צף בזכרונותיו, והוא ישקר אם יגיד שאינו מתגעגע אליה.

הוא מסתכל מסביבם, נוחת בהווה, ומבין שהם מייצרים רעש מול חדרו של בנו. מייקי גומע את רוקו בקושי. "בואי נדבר במקום אחר, זה לא שיח לכאן." מבטו עדיין על דלת החדר של ליאו, דרך הזגגית הוא רואה אותו, שליו כל כך, חיוור כל כך.

קתרין מתקרבת לדלת, הוא צופה בכל תנועה שלה, כיצד אישוניה מתרחבים וחיוך קטן מתפרש על שפתייה. "הוא גדל להיות יפה כל כך," היא אומרת, קולה רך, אימהי. "אני בטוחה שיש לו גם אישיות נהדרת." אבל למייקי אין שום חשק לנהל את השיחה הזו שם, או בכלל, לכן הוא מוביל אותה איתו לבית קפה מתחת לבית החולים. העיקר לא ליד ליאו. לא לראות את הכישלון שלו ניצב מולו.

"אני מצטערת, מייקי." היה הדבר הראשון שקתרין אומרת לו לאחר שלגמה מהקפה שהזמינה. "ברחתי. זה הפחיד אותי, היינו כל כך צעירים ובתחילת הקריירה, זה לא הפחיד אותך?" למייקי, הכל נשמע כמו תירוצים. "זה הפחיד אותי עד מוות, קתרין." הוא נושף, לא נוגע בקפה שלו. "כל כך פחדתי, על הקריירה ועל ליאו, אבל הוא הבן שלי, איך אוכל לזנוח אותו? מה היה קורה אם הייתי נוטש אותו? הוא היה שונא אותי לנצח." ועכשיו, האם הוא לא שונא אותו? על שהביא את ג'ין, את רוזי, על שלא תמיד היה בבית, על שעבד כל כך הרבה ומעולם לא הקשיב...

"ושלחת לי את כל העדכונים עליו, תמיד, ואני שמחה על כל הודעה ותמונה, מייקי. באמת. בחמש שנים האחרונות כל מה שאני רוצה לעשות זה לחזור, אבל הייתה לך את האישה הזו, ועבר כל כך הרבה זמן שלא ידעתי בכלל איך תגיב, ואם זה יהיה בסדר, אבל עכשיו אני יודעת." עצבות ברורה בקולה, ודמעות גולשות על לחייה. כשמזכירה את רוזי, היא כמו יורקת את המילים.

היסוס ברור בפעולותיו כשהוא מניח את ידו על ידה, לא בטוח אם זו הפעולה הנכונה לעשות. כשחיוך נמתח על פניה של גרושתו הראשונה, האישה הראשונה והיחידה שאי פעם אהב, הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשות. "לא, קייתי, את לא יודעת. שנים חיכיתי שתחזרי, אני עדיין מחכה. אני תמיד מחכה. במשך שנים חיכיתי שתשיבי להודעות שלי, ואז התחלתי לראות אותך בתחרויות שחייה בינלאומיות והבנתי שאני כבר לא לרמה שלך, ודאגתי כל כך," הוא כבר לא עורך דין יותר, לא מולה. ההבעה הקרה שלו התנפצה לרסיסים אחרי שאמרה שרוצה לחזור אליו.

זה יעשה טוב לליאו, להכיר את אימו. והיא תוכל להכיר את ג'ין גם, האחיין שלו. היא אהבה את לילי, עוד מהזמנים בהם יצאו. חיוך קטן על פניו של מייקי כשהם המשיכו לדבר, מצמצמים פערים, מספרים אחד לשני מה קרה בארבע עשרה שנים האחרונות.

לרגע, זה הרגיש לו שהם חזרו להיות בני שלושים פזיזים. כשהוא היה בתחילת דרכו והיא הייתה בתחילת דרכה.

הו, כמה מייקי אוהב אותה.

-
סך הכל פרק משעמם, אבל הנה מייקי! איך אני אוהבת אותו, הוא כזה בייבי❤️🥺

אגב, העלתי וואנשוט באנגלית שאני כנראה אהפוך לסיפור מתישהו, עיצבתי לו גם כריכה והכל😱😱

אני מקווה להעלות עוד פרק היום, מאוד מקווה כי דברים מתחילים לביות מעניינים😱❤️

אשמח אם תעיפו מבט בוואנשוט, קוראים לו
The Wish Tree
ואפשר למצוא אותו בפרופיל שלי!❤️

זו הכריכה, אני ככ אוהבת את זה🥲🥲