מטפל. מייקי שאל אותי אם אני חושב שזה יעזור לי, ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני חושב שזה יעזור לך, הוא אמר לי. תקח את הזמן לחשוב על זה. אתה כמו בן בשבילי, ג׳ין.
אולם אינני רוצה לחשוב על זה, אינני צריך מטפל. אולי חבר או שניים, אבל לא מטפל.
"אתה חושב שהוא יסכים?" רוזי שאלה חרש, וכשהבנתי שגם רוזי נוכחת בשיחה, ידעתי שזה יהיה משהו רגעי, כמו המורה לברייל שהסכימה אליו, אבל ביטלה כי "הוא עלה יקר מידי", וכי "איננו יכולים להרשות לעצמנו מורה כזה יקר", למרות שלאחר שאמרה זאת, הבנתי שהיא קנתה לעצמה כמה בגדי מעצבים יקרים. במקום לסרב לטיפול, פשוט שתקתי והבטתי מטה, חיכיתי שיפנו את הסלון וישאירו אותי עם השדים שלי, שאף מטפל לא יוכל להעלים.
נדמה שככל שאתה שונא את השדים שלך יותר, כך הם נעשים נוראיים יותר.

"אני יוצא!" ליאו קורא, טורק את הדלת אחריו. אני מיד מזדקף, האם נרדמתי? זה כל כך מבלבל, מתסכל, שאף על פי שפקחתי את עיניי, אינני רואה את העולם באמת. אינני מקיץ משנתי, ומסיוט אחד אני עובר לאחר שלא ישתנה בכוח המחשבה, ושאינני יכול להתעורר ממנו. מיקי נובח, כאילו בתגובה לדבריו של ליאו. אני מכסה את עיניי בזרועי, גונח בתסכול. שומע את מחוגי השעון נעים; תיק-תק, תיק-תק, אולם אינני מסוגל לדעת מה השעה. הזמן נע אבל אינני באמת עד לכך, והכל נדמה למסטיק שרק נמתח ונמתח ונמתח ולעולם לא מפסיק להימתח. אני סקרן לדעת כיצד עיוורים אחרים מבלים את זמנם, בהיעדר המון אמצעי שעשוע המצריכים ראייה. אני נאנח, מתיישב על הספה ומחפש את השלט על גבי השולחן או זרוק על הספה, היכן שהוא. לאחר כמה זמן שאינני מוצא אותו, אני מתייאש, יודע שרוזי הניחה את השלט במקום שלא אמצא אותו גם אלמלא הייתי עיוור.

במקום זאת, אני נעמד, מחליט לצאת ולשבת בחוץ. בבוקר שמעתי את מייקי אומר לרוזי שזה יום נהדר ללכת לים. רוזי צחקה, ודבריה עדיין מהדהדים בראשי: "כן, אבל מה תעשה עם העיוור? הוא לא יוכל להיכנס לים, אבל גם לא יוכל לשבת בשמש. הוא מיותר, מייקל."
אינני מבין מדוע החליטה שאינני מסוגל לשבת בשמש, שהרי זה מה שאני עושה רוב היום, פאקינג יושב.
אני מדדה את דרכי לעבר הדלת האחורית, שזכרתי שהייתה איפשהו במטבח, וכשמוצא אותה, מיכּי רץ דרכו לכיווני, ציפורני רגליו שורטות את הרצפה, ואז אני מבחין בכך: אין צלצול של פעמון. האם רוזי הורידה את הפעמון מהקולר של מיכּי? מדוע מייקי נתן לה לעשות כן? האם התווכח איתה? ומתי, לכל השדים והרוחות, זה קרה?

"אוי..." אני נושף, עוצם את עיניי ולוקח נשימה עמוקה. מדוע מנסה היא, באופן תמידי, לגרום לי להרגיש רע? אינני גורם להם להוצאות מיותרות, ואינני מתלונן, אז מדוע היא שונאת אותי כל כך? ולחשוב שרק לפני שנתיים היא ומייקי קנו לאחותי ולי אופניים...
כיצד מגבלה גופנית יכולה לשנות לפתע את דעתה עלי? נשארתי אותו הילד שהיא הכירה, כמובן, רק שאותו הילד אינו יכול לראות, אבל האופי שלי לא השתנה... אולי נעשה דיכאוני יותר, שחור יותר, אך זה עדיין אני, אותו הילד שכה אהבה.
דמעות צורבות בעיניי, ואני חושק שיניים בחוזקה. פאק.
פאקינג בכיין, קול קורא באחורי ראשי, וציפורניים חדות אוחזות בגרוני, מקשות על נשימתי. פאקינג בכיין.

אבל אני לא בכיין, אני רוצה לצעוק, אך אינני מסוגל להוציא אף קול. נדמה שידיים אוחזות במיתרי קולי ומסרבות לשחרר. ידיהם של היצורים מועילות על גופי, אוחזות בי, קושרות את עורקיי וורידיי ואוחזות בקנה נשימתי. הם צוחקים. אני צורח. באפלה, קווי המתאר של גופם מאיים, ואני צופה בהם רוקדים, צוחקים, צווחים, בעת שגופי שלי עולה בלהבות ודמעותיי אינן חודלות, ואני ממשיך לצרוח.

ואז טריקת דלת, ודממה.

השדים שלי מסתכלים עלי, החיוך האפל על פניהם יורד והצחוק הופך לצווחה אחת גדולה של כל כך הרבה שדים. "ילד מטומטם!" הם קוראים, שועטים לעברי ומזנקים עלי ושורטים את זרועותיי ופניי. אני נלחם באפלה עם יצורים שאינני יכול אפילו לראות.
הם קורעים את עורי וצווחותיהם מחרישות את אוזניי. לפתע אני שומע ענף נשבר, ואז מבחין גם ברעשי דשא נמעך, ואינני יודע במה להתרכז כעת; כי השדים את ראשי משספים, אך אינני לבד כאן יותר. זה לא יכול להיות מיכּי, כי סגרתי את הדלת אחרי, לכן האפשרות היחידה שנותרה היא ליאו, ואם זה אכן הוא, אני מפחד.
יד נוגעת בכתף שלי, ואני נבהל. לבי מאיץ פעימותיו ופחד מחשמל את עצמותיי.
"ל-ליאו?" אני שואל חרש, קולי רועד כמו גופי, ואינני מסוגל לשלוט בדמעות הזולגות עכשיו.
פעם הן היו משמחה, כשראיתי את ליאו. כעת, רק שנה אחת אחרי, ואני רועד מפחד בפני מי שהיה לחבר הכי טוב שלי.

אינני מקבל תשובה מהאדם ההוא, ולפתע מרגיש את חום גופו. ידו לוחצת על כלפי, אבל לא כדי להכאיב, ואני מבולבל. "ג׳ין, נכון?" הוא שואל, ואני מיד מזהה שזה טיילר. כיצד נכנס לכאן? האם ליאו לא נעל אחריו את הדלת?
"טיילר?" אני שואל, מחפש אותו עם ראשי, מביט שמאלה וימינה לשווא, כאילו יכול לראותו מבעד לחשכה. הוא מגחך, לוחץ את כתפי. "מה אתה עושה בחוץ?" הוא שואל, ואינני מסוגל להבין מדוע שירצה לדעת זאת. לפני שנה, הייתי סומך על כושר קריאת הבעות הפנים, כעת, כשאני יכול לפענח לא אלא את הקול לבדו, אינני יודע למה להאמין. חלק בי אומר שזו הדאגה, הסיבה לשאלתו, אך החלק האחר, עם השדים שאני בכבודי יצרתי, טוען כי דאגה אפשר לזייף, ושהוא רק רוצה להשפיל אותי אחר כך. "רק רציתי לנשום קצת אוויר," אני אומר, קולי חנוק. אין זה שקר, אך גם לא כל האמת, כי לטיילר לא מגיע שאסמוך עליו.

"אה," הוא אומר, ואני שומע את האדמה נמעכת, ידו לוחצת קצת חזק יותר על כתפי, ואני משער שהתיישב לידי על האדמה. "זה באמת יום יפה היום." האם מנסה לזרוע מלח על פצעיי? שהרי לא היה זה ברור עוד ממפגשנו הראשון שאינני יכול לראות?
אני נותן לשתיקה למלא את האוויר במילים, לא מתכוון לתת לו את התענוג שאדבר איתו. הוא הרי לא שונה מליאו כל כך, רק מנסה להפוך את השהות שלי כאן לגרועה יותר.
טיילר מכחכח בגרונו, ואני יכול להרגיש את המבוכה שלו. "בכל מקרה, אתה יודע מתי ליאו יצא מהבית?" הוא שואל, ואני מניד את ראשי. כיצד אדע? אינני יכול לראות מה השעה יותר. "אה. הוא במקרה אמר לאן הוא הולך?" אני שוב מניד בראשי, מפלל שאותו מטרד יניח לי לנפשי כעת. "אהמ, אוקיי..." ואז עוד פעם רעשי רשרוש בגדים, ומעיכת זרדים ועלים, וחום גופו איננו מורגש יותר. "רוצה לעזור לי לחפש את ליאו-"

"אני עיוור, טיילר." אני קוטע אותו, קולי קר, חד. "לא אעזור לך, רק אכביד עליך. אתה לא מבין?" ואני רוצה לבכות מרוב תסכול, כיצד הוא איננו מבין? האין זה ברור מספיק?

"אני יודע, ג׳ין." הוא אומר, קולו כה רך, כה עדין, שאינני יכול אלא לחשוד בו. האם מנסה לשחק בי? "אני פשוט- אני לא רוצה לחפש אותו לבד, אתה מבין?" אבל אינני מבין, ואני לעולם לא אבין, כי לעולם לא אחפש מישהו כמו שנהגתי לחפש. ולעולם לא אראה עוד. ולעולם לא אעשה כל מה שנהגתי לעשות.
אני נושף אוויר, מתעלם ממנו בתקווה שיעלם. "אוקיי, אני מבין," הוא נשמע כל כך מובס, אבל מדוע? זה לא שאנחנו חברים טובים. זה לא שבגדתי בו בדרך כלשהי. אינני מכיר אותו כלל. "אז אני יוצא."
נדמה שיד מוחצת את לבי, אולם אינני מתייחס לכך. מדוע שאתחרט על שהלך לבד? לא הייתי יכול להיות לו לעזר גם לוּ הייתה לי ראייתי.

אני מביט מעלה, חושק את שיניי. פעם, אמא נהגה להאמין שיש שם אל. היא נהגה לומר שהכל כבר הוחלט, ושיש להכל סיבה. בילדותי, נהגתי להאמין בכך גם.
איזו סיבה יש לכוח אלוהי לעוור אותי, בקושי נער בן שבע עשרה? מדוע שיעשה כן?
דמעות זולגות מעיניי, ולבי כואב שוב.
"אני גורר את עצמי על פני העולם, מותח את הגבולות שלי כדי לשעשע אותך," קולי חנוק ודמעותיי אינן חודלות. "והייתה לך החוצפה להדגיש את החולשות שלי ולגרור אותי בבוץ..."

---

"I stretch myself across the world
Pushing my limits for your entertainment
And you had the nerve
To call out my weaknesses
And drag me through the dirt"
(Waltz Moore, From First to Last)

אם זה לא יותר מידי לבקש, בבקשה תעזרו לי לפרסם את הסיפור 💕

Votes and comments are much appreciated 💕🥳