אלינור החליטה שכדאי לנו לשבת לעבוד בפארק. זה יעזור לך לשנות אווירה מידי פעם, היא אמרה, אני בטוחה שאתה לא יוצא בחוץ מספיק, אתה כל כך בהיר! כמובן, המשפט שהיא הוסיפה היה מיותר, אך זאת אלינור ולכן אינני מצפה ליותר ממנה. כך אני מוצא את עצמי, מוקף בריחות וברעשים חדשים המזכירים לי תקופות נשכחות מהילדות, כשהיינו מבקרים את מייקי, כל המשפחה. אני זוכר יום אחד, כשליאו למד לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר, והוא כל כך התלהב ורצה שכולנו נבוא לפארק לראות אותו רוכב, ומרוב התרגשות הוא נפל כל הזמן. צחקנו כל כך הרבה באותה תקופה, החיוך מעולם לא מש מפנינו. ועכשיו אנחנו שני אנשים שבורים המתמודדים עם שדים מהעבר. שני אנשים שבורים המנסים לכפר על כל כך הרבה...

אלינור נוגעת בכתפי, אני נבהל. מיד מביט לכיוונה, יודע שהיא מחייכת. "טוב שהצטרפת אלינו," היא אומרת לי. אני מכווץ את גבותיי, אלינו? מי זה אלינו? אל מי את מדברת, מכשפה? אך אינני אומר דבר, רק מטה את ראשי לפני שמשהו – אצבעות ­– מבריש את ידי. "נחמד לפגוש אותך, ג'ין." והקול מוכר לי, ואני מזהה אותו, אך אינני מסוגל להצביע על מי האדם שהצטרף לשיעור שלנו.

"אני קליי," הוא אומר, לבטח שם לב להבעת פניי המבולבלת, התוהה. אני מיד בראשי באיטיות, פונה להביט באלינור, דרך החשכה יש קווי מתאר עדינים הבקושי מראים צורה, ואני רוצה לבכות כי זה לעולם לא ישתפר. בתאורה חזקה אני יכול בקושי להבחין בעצמים, בבית אינני מבחין בהם כלל. "רצית שנשב בפארק כדי שתוכלי להיות עם החבר שלך?" אני שואל, בוז ברור בקולי. בכנות, הייתי צריך לצפות לכך. מניד בראשי, נשיפה יוצאת מפי באיטיות. אני יודע שאין לי דבר להתעצבן עליו באמת, אך היא הייתה יכולה לשתף אותתי בתוכניות שלה, במקום פשוט להפתיע אותי. אני שונא הפתעות.

"לא, ג'ין, במקרה נפגשנו כאן עם החבר שלי. באמת רציתי שתשנה אווירה קצת." היא מגנה על עצמה, אולם בקולה אני יכול לזהות את התום המזויף הזה, דבר שמעצבן אותי אף יותר, אך אינני מגיב על כך. אני עדיין צריך שהיא תהיה החונכת שלי, והיא הכי טובה שמייקל יכול היה להשיג לי, אז המעט שאני יכול לעשות הוא להרכין ראש עכשיו ולנסות להסתדר איתה.

במהלך השעתיים שלנו יחד, קליי מנסה ליצור נושאי שיחה; הוא אפילו מציע ללכת איתי לקנות גלידה לשלושתנו. בכל פעם שהוא מנסה לדבר איתי אני מכווץ את גבותיי ועונה לו בתשובות קצרות ויבשות, מדוע שינסה להתחבר אלי? הדבר היחידי שיש לנו במשותף הוא הסבל שאלינור גורמת לשנינו. "אני אלך להביא לנו משהו לאכול," אלינור אומרת לפתע, ואני רואה את קווי המתאר שלה נצמדים לקווי המתאר של קליי ואז רעש מחליא של נשיקה. אני מסמיק ומסיט את ראשי. אף על פי שלא באמת ראיתי את הנשיקה, זה עדיין רגע אינטימי שלא ארצה להפריע לו. קליי צוחק, "בן כמה אמרת שאתה, שוב?" הוא שואל, וזה לעג ברור בקולו. ועכשיו הסומק בלחיי הופך לאחד של כעס. אני חושק את שיני, לא טורח לענות לשאלתו.

קליי מנסה ליצור נושאי שיחה ביננו, אך אינני נותן לו פתח. אלינור גרועה מספיק, למה שארצה להיפתח לעוד מישהו? לסתותיי כואבות עקב חריקת שיניים, אך אינני מראה סימן של חולשה. אינני מראה את הכאב. ולמזלי, יש לי שנים של ניסיון בהסתרתו. כשאלינור חוזרת, היא אומרת שמייקי התקשר אליה וביקש שאחזור, טוען שאינני עונה לטלפון שלי. "יש לך איך לחזור?" קליי שואל כשאני מתחיל לאסוף את החוברות. לא שאני יכול לקרוא אותן, בכל מקרה. "בטח שיש לו איך לחזור, נכון?" בקולה אלינור משדלת אותי לענות, אני מרים את ראשי אליה, מקווה שמסתכל בעינייה כשעונה, "כן, אני רק אקרא לשטיח המעופף שלי." ואז אני שורק, שומע את קליי נוחר ברקע, אלינור מרביצה לזרועו. "זה לא מצחיק!" היא קוראת, אבל זה כן מצחיק, כי היא כזו ילדותית; מפחדת שאהיה עם החבר שלה לבד. לו היו אוהבים אחד את השני באמת, היא לא הייתה צריכה לחשוש. לעזאזל, למה היא בכלל ושב שאני הומו? האם זה משהו שאני מראה? האם אמרתי משהו שלא הייתי צריך להגיד? אבל איך זה הגיוני, שהרי אני בטוח שאני לא נמשך לבנים, זה יהיה מוזר...

משום מה, המחשבה הזו איננה יושבת כמו שצריך בראשי, והשאלות מסתחררות בראשי והשדים שלי צורחים ואני רק רוצה לברוח ולהסתתר ולא לחשוב על דבר.

בערב של אותו היום, אני נכנס לחדר של ליאו. "מה אתה רוצה," הוא אינו שואל, קולו קר ואני יודע שעבר עליו יום קשה. בהתחלה, אני נרתע מקולו. האווירה בחדר מפחידה אותי, ומזכירה לי לילות שאני מעדיף לשכוח. אני חושק את לסתותיי, גומע רוק. "אני- אני אחזור אחר כך," קולי בקושי נשמע, ואז המיטה של ליאו חורקת והוא מיד אוחז בזרועי. "לא, שיט, ג'ין. לא התכוונתי להפחיד אותך, פשוט היה לי יום חרא, אבל אני מניח שגם לך. רוצה לשתף?" אני מביט בו, מנסה להבחין משהו מבין העלטה הנוראית הזו, מתגעגע כל כך לעיניו ולחיוך שלו... דמעות עולות לעיניי, אני מייבב, ולמרות שמגעו עדיין מגרד לי מתחת לעור, ולמרות שהשדים שלי צורחים ואומרים כי ליאו מלא שקרים וכי מסכה על פניו, אני מותח את זרועותיי ומנסה לחבק אותו, וליאו מיד אוחז בי ומושך אותי אליו וראשו בשקע בין הצוואר לכתף, והוא בוכה.

"אני מתגעגע אליהם, ליאו. אני מתגעגע לראיה שלי ואלי ולאמא ולאבא ולהולי. כל כך מתגעגע." קולי נשבר ושנינו בלאגן שלם של דמעות וייבבות ובכי ונזלת. ליאו לא אומר דבר, רק מחבק אותי חזק יותר, כמו מסמן לי להמשיך לדבר. מאשר את הבכי שלי ולא שופט אותי.

אבל זה שקר, כי הוא ישתמש בזה נגדך! ילד פתטי! השדים שלי צורחים, ורצון עז להתרחק מבן דודי תוקף אותי, אך אני נמנע מכך, נשאר קרוב אליו חרף עורי הבוער. "אני שונא את זה, ליאו. אני מרגיש כל כך חלש, כאילו אין לי כוח יותר, כאילו... כאילו אני כבר לא שווה דבר." אני משהק, והדמעות אינן חדלות, וידו של ליאו עולה ויורדת על גבי, ואני יודע לבטח כמה קשה לו להיות קרוב אלי ולהתפרק איתי.

ליאו מרחיק אותי ממנו, ידיו מנגבות את דמעותיי, אך ללא הועיל; שבילים חדשים נוצרים כמעט מיד. "ג'ין, זה כל כך לא נכון שאין לך מושג. נכון, אתה עיוור, אבל לא מיותר! אתה אהוב, וכל כך נחמד ושמח ושום דבר לא יכול לקחת לך את זה. אנשים פשוט חרא, לא מסוגלים לראות מעבר למגבלה של מישהו," ולפני שאני מגיב, הוא מנגב את דמעותיי וממהר לומר, "לא שהעיוורון שלך הוא מגבלה! אתה האחרון שמישהו יחשוב שהוא עיוור! תחשוב על אלינור, או על טיילר, או על החברים שלי מנבחרת השחייה, אף אחד מהם לא היה מנחש שאתה עיוור!"

חיוך עולה על שפתיי, הוא מנסה לעודד אותך, אבל אתה לא יודע איך להוקיר תודה! ואלה השדים שלי שוב, והחיוך שלי מיד נופל. "לא, לא – ג'יני, בבקשה..." קולו נשבר, ואני מניח את ידי על הלחי שלו בערך: קודם על הכתף ואז צוואר ואז לחי, ואני מוחה את דמעותיו כמו שעשה לי. "תודה שאתה מנסה לעודד אותי, ליאו." אני לוחש, מושך באפי. ליאו אוחז בידי ומשלב את אצבעותינו, ואני כה שמח שהיה את היום ההוא שהוא הלך לסבתא, ושהיא הכניסה בו קצת היגיון והחזירה לי את בן הדוד שלי.

רבע שעה לאחר מכן אנחנו יושבים בשתיקה בחדרו של ליאו, לאחר ששנינו נרגענו. הוא לוקח נשימה עמוקה. "אני חושב שאני...״ הוא לוקח נשימה עמוקה, ״אני חושב שאני איזה פאגוט,״ הוא יורק את המילה, גועל ברור בקולו. לו הייתי יכול לראות את עיניו, הן לבטח היו מלאות באימה ובוז. ״או פאקינג חצי פאגוט. אני חושב שאני משהו." הוא אומר לפתע, שמתיו לבטח מתעקלות כלפי מעלה, כמו תמיד שהיה אומר משהו שהגעיל אותו, או רואה משהו כזה.

אני מיד פונה להביט בו, יודע כמה זה קשה לו להודות שהוא כמו אותם האנשים שנגעו בו והשחיתו אותו. "הו, ליאו..." אינני יודע מה לומר, פי נפתח ונסגר בתקווה למצוא מילים. "זה... תודה שאתה משתף אותי." זה מה שהאנה, הפסיכולוגית, אומרת בכל פעם שאני משתף אותה במשהו שהיא חושבת שהוא קצת קשה לשיתוף. "אני פשוט-" ליאו מתחיל, אך לעולם לא מסיים, אני שומע את השבר בקולו ויודע שהוא עלול להתחיל לבכות בקרוב. "אנחנו לא חייבים לדבר על זה עכשיו," אני אומר, בדיוק באותו הזמן שהוא אומר, "אני חייב להגיד את זה למישהו." ושנינו מחייכים, ולרגע, רק לרגע, אני מרגיש כאילו אנחנו חוזרים להיות בני עשרה טיפשים, לפני התאונה ולפני העיוורון ולפני שהיינו מבולבלים מינית. לפני הכל.

חזרנו לאותם ימים שאני יכולתי לראות את החיוך שלו, עם השיניים העקומות והעיניים הכחולות והגדולות שלו והשיער שכיסה לו חצי מהפנים, בדיוק כמו שלי.

לרגע, הייתי ג'ין שוב.

ג'ין האמיתי.

ג'ין השלם.

טוב לא׳דעת
Take it or leave it
❤️