נק מבט ג'ין:

האנה אמרה שאני צריך לשחרר. להפסיק לדאוג מכל מיני דברים, ולשחרר. "אתה עוצר את עצמך מלהרגיש דברים נפלאים, כי אתה מפחד לאבד אותם, את הזיכרונות, את האנשים, כמו את משפחתך." היא אמרה. אני מאגרף את השמיכה שלי בידיי, יודע שהיא צודקת. היא תמיד צודקת. "וקליי נשמע כמו בחור נחמד מאוד, ואתה תאבד אותו לגמרי אם תסגור את ליבך," היא אמרה. "אבל אני אפילו לא יודע אם אני-" ניסיתי להגיד, הומו, אבל גרוני נסתם כאילו זאת קללה שאין לומר. האנה הניחה ידה על ידי, "אהבה זאת אהבה, ג'ין."

מילותיה לא חדלות להדהד בראשי.

דלת חדרי נפתחת במהירות, אני מיד מזדקף, צרחה לא גברית במיוחד בורחת מפי. אני מזעיף את פניי כששומע את צחוקו של ליאו, אבל חיוך מיד מתפשט על פניי. הוא שלח לי הודעה באותו היום, שהוא נמצא אצל טיילר ושיחזור מאוחר. באותו הלילה קתרין הגיעה לאכול איתנו ארוחת ערב. היא נשמעה ממש כמו ליאו, ויכולתי רק לדמיין שלבטח דומים הם מאוד. "אומייגאד, היית צריך לראות את עצמך!" ליאו קורא, מתיישב לידי.

אני מגלגל את עיני, בולע את שאני רוצה להגיד. הייתי רוצה לראות בכלל. זה עומד על לשוני, ומתיר טעם רע בגרוני כשאני בולע את המילים. "נו, ספר לי איך היה עם קליי!" ליאו סוטר לרגלי בעדינות, בחיבה. טעמן הרע של המילים נשכח, וסומק פורח על לחיי. ליאו מכה את כתפי, קצת חזק מידי בשבילי, ואני משפשף את המקום. ליאו כנראה מפרש את זה כסימן לכך שאני מתבייש, כי משהו קרה ביני לבין קליי (מה שלא נכון), כי הוא אוחז בכתפיי בחוזקה ומחבק אותי. "אני כל כך שמח בשבילך, ג'יני! קליי נראה כמו מישהו שאפשר לסמוך עליו, ואם הוא רק יעז לפגוע בך, אני-"

"שום דבר לא קרה," אני אומר, יוצא מחיבוקו. יכול להרגיש כיצד התלהבותו של ליאו יורדת. "מה?" הוא לוחש. אני משפיל את ראשי. "היה נחמד, קליי מצחיק, הוא מבין אותי. אבל..." קולי גווע, כיצד אוכל להסביר זאת לליאו? כיצד אוכל לומר זאת מבלי לפגוע בו, או לגרום לו להיזכר בטראומות העבר? "אבל?" הוא לוחץ, מניח ידו על ברכי, "אין אבל, ג'ין. עד עכשיו בכלל לא היו לך ספקות. זוכר שדיברנו על זה? אתה גם אמרת, אין דבר רע בלהיות הומו." הוא אומר, אבל אינני זוכר שאמרתי משהו כזה. אני מניד את ראשי, "זה לא זה..." אבל זה כן זה. למרות שזה לא בדיוק זה. אינני יכול לראות את המבטים השיפוטיים של אנשים, אך אני יכול להרגיש אותם. שני גברים, ביחד? לא יעלה על הדעת! מה ההורים שלי היו אומרים?

"ההורים שלך היו אוהבים את קליי," ליאו אומר, כאילו קורא את מחשבותיי. "הוא כריזמטי, מגניב, מצחיק. בדיוק מהסוג של הילדים שההורים שלך רצו שתתחבר אליהם. אז לצאת איתם? בחיי, ג'ין, ההורים שלך יתהפכו מאושר!" הוא צוחק, אחד קצר, ואני יודע שעיניו נוצצות. ליאו לוחץ על ברכי, אחת מעודדת. "מה שזה לא יהיה שעוצר אותך, אל תחשוב על זה. ראיתי איך קליי מסתכל עליך, זה כאילו-"

"כמו שטיילר מסתכל עליך, נכון?" אני קוטע אותו, צוחק כאשר ידו מיד יורדת מברכי. "א-איך?" הוא מגמגם, וצחוקי רק גובר. "ליאו, אחי, אני לא עיוור. זה ברור שהוא אוהב אותך." הלוואי שיכולתי לראות את תגובתו של ליאו, או האם בכלל נמצא בחדר, כי אחרי שאני אומר זאת, אני טובע בתוך שקט מפחיד.

"ליאו-?"

"הוא נישק אותי." ליאו מדבר יחד איתי. ואני משתנק, פוער עיניים. מה תהיה התגובה הכי טובה כאן? האם זה דבר טוב? דבר רע? "טיילר פאקינג נישק אותי..!" קולו מעומעם, אז אני מניח ששם ידיו על פיו או על פניו. מה קורה? אינני יודע איך להגיב. "אוי, ליאו, זה..." אני מניד את ראשי מגשש בחשכה עם ידי כדי לאחוז בברכו בתמיכה או משהו, כשאני שומע את זה: התנשפות, צחוק חלוש, ואז צחוק מלא בהקלה. "ג'ין, אתה לא יודע... אני אפילו לא יכול להסביר..." החיוך בקולו רחב, וחיוך מיד עולה על שפתיי, אבל אני מבולבל כהוגן. "חשבתי- חשבתי ש-"

"גם אני!" הוא קוטע אותי שוב, ואני מניד את ראשי בחיוך. "חשבתי שאפחד, שאגעל, שארגיש כמו באותו הלילה... אבל שום דבר מזה לא קרה. לא חשבתי על כלום. זה היה כאילו הייתי במקום אחר לגמרי!" הליאו היושב מולי שונה לגמרי מליאו של לפני שבועיים, כשישב מולי ובכה על מה שקרה אצל טיילר, על התמונה שאמו לקחה. הוא לוקח נשימה עמוקה, ויש שקט לרגע.

"אני עדיין מפחד, ואני לא אוהב כשהוא נוגע בי, אבל באותו הרגע... וטיילר מבין אותי, הוא לא מנסה לכפות עלי שום דבר, הוא לא כמו... שום דבר כמו... ה-המפלצות ההן." הכאב בקולו ברור, ואני בטוח שזיכרונות נוראיים מציפים אותו. שנתיים זה כלום זמן כדי להתגבר על טראומה כזאת, במיוחד ללא הטיפול המתאים... "ליאו, זה בסדר לפחד, וטיילר הוא האדם הכי נכון לפחד איתו," אני אומר, קולי מעולם לא עדין יותר. "כן..." הוא אומר, ואני יכול להרגיש בחיוך הזומם והזחוח שלו עולה על פניו. "שינית נושא. מה עם קליי?"

אני שואף אוויר באיטיות, "האנה אומרת שאני כנראה מפחד להיקשר אליו כי אני מפחד לאבד אותו." קולי יבש. האם זו הסיבה האמיתית? האם זה בכלל יכול להיות? אינני רוצה להיקשר אליו כי אינני יכול לסמוך עליו. איך אוכל? אינני מקבל תשובה מליאו, ואני מתחיל להילחץ. האם עזב אותי?

"ג'ין..." בקולו סימפתיה, ואני שונא את זה. "אל תרחם עלי." אני מיד אומר. כי אם יש משהו שאני שונא, זה את ההרגשה של המבטים המרחמים של אנשים. "ג'ין, אחי, תשמע, זה ממש הגיוני." ליאו אומר. "לא מזמן בכלל איבדת כל דבר שהכרת, זה יכול להיות."

ואולי הם צודקים. אינני יודע. האם באמת קשה לי להיקשר לאנשים בגלל התאונה? "פוסט טראומה," האנה אמרה. "יש טיפול לזה, ג'ין. אל תדאג. אם אתה מרגיש שאתה כן מעוניין בקשר, לא רק עם קליי, אלא עם כל אחד – אני יכולה לעזור. אתה מעוניין בזה?"

ידעתי את התשובה עוד לפני שסיימה את דבריה.

אבל התשובה של היום בבוקר ושל עכשיו היא שונה לגמרי.

בבוקר אמרתי לה שאין צורך בטיפול, ושאני בסדר.

אבל עכשיו? אהבה זאת אהבה, והוריי יאהבו את קליי. הוא נחמד וכריזמטי והוא מצחיק ויודע איך לגשת לאדם עיוור.

הכי חשוב, הוא עדין. כל כך עדין ולא מרחם עלי, לא מסתכל עלי כאילו הייתי לכלב פצוע.

לאחר שליאו עוזב את חדרי, אני אוחז בטלפון קרוב לפי. "היי סירי, תשלחי להאנה הפסיכולוגית הודעה: אם ההצעה של היום בבוקר תקפה, התשובה שלי היא כן." כי הגיע הזמן שאשחרר.

הגיע הזמן שאלמד להתחבר לאנשים שוב.

——
הכנתי פרקים ואני לא הולכת להיעלם!! אם אתם יכולים לפרסם את הסיפור, אני אעריך את זה מאוד🥺🙏🏻

זה כבר פרק 40 או 39, מאמינות? כי אני לא
חוח
זה בכלל לא מרגיש ככה

בכל מקרה, הכל עומד להשתנות, גם הדמויות המקסימות שלנו. הם כולם התפתחו כל כך. כשכתבתי היום הרגשתי כל כך חופשית, כתבתי 5 פרקים ברצף!!! 6000 מילים!!! בהחלט התגעגעתי לבייביז שלי, ואני מתכננת הפתעות שאני מקווה שתאהבו🥺🥺
תודה לכל המגיבות והמגיבים המקסימות והמקסימים🥺🥺 ולכל המצביעים והמצביעות🥺❤️ בלעדיכם בכלל לא היה סיפור, אתם הגיבורים האמיתיים כאן🥺❤️