פעימות לבו אינן נשכחות ממני, לא משנה כמה אני מנסה לשכוח אותן. אני עדיין יכול להרגיש את לבו הולם כנגד ידי, כאילו לעד אצבעותיי עטופות סביב פרק כף ידו. ליאו וטיילר צריכים לחזור מהלימודים בכל רגע. אם להיות כנה, אני שמח שאינני יכול לראות את טיילר. לא יכולתי לראותו הייתי לבטח מאדים לגוון כהה יותר משל עגבנייה.

"ג׳ין," מייקי קורא, אני מיד מטה את ראשי. "בסלון!" אני קורא בחזרה לאיפשהו מאחורי, בתקווה שמייקי לא רחוק מידי. "אני יודע," הוא צוחק, מתיישב לידי. אני רואה אותו בעיניי רוחי, מחייך עם קמטים זעירים ליד עיניו. כל כך דומה אבל כל כך שונה מאמי... "עכשיו כשהסיוט עם רוזי נגמר, אני חושב לחדש לך את שיעורי הברייל, ונקנה לך גם ציוד שיתאים לך, כדי שתוכל להסתדר בחוץ בלי ליווי," כדי שתוכל להיות עצמאי יותר. מיד ראשי פונה להביט בו, פי פעור וכך גם עיניי. האם... האם מתלוצץ? למה שיצחק על נושא כזה? למה שיפיח בי תקוות להיות ילד רגיל שוב, לחזור לחיות את החיים בעולם שבחוץ, סתם לשווא?

"אל תסתכל עלי ככה, אני רציני לגמרי. אפשר ללכת כבר היום. נלך לעשות כמה בדיקות בבית החולים, ונראה אם יש להם ציוד מתאים להביא לנו. כל מה שלא עשינו לפני שנה..." כל מה שלא עשינו כשרוזי הייתה והתנגדה לכך, זה מה שהוא רצה לומר. אלה המילים שעמדו בגרונו וסירבו לצאת.
אני חושק את שיניי, ואז צער ממלא אותי. "אהבת אותה?" אני שואל, קולי עדין. "כן, מאוד," מייקי לוחש, נאנח. "אבל אין הרבה מה לעשות עכשיו, היא עשתה את הבחירות שלה ואני עשיתי את שלי." אלה היו המילים שלו, אבל בתוכי ידעתי שהוא אינו מרגיש ככה באמת. הוא מנסה לשכנע אותי. הוא מנסה לשכנע את עצמו.

טיילר וליאו הגיעו מאוחר יותר מהצפוי. כשבדקתי את השעה בטלפון, הקול האלקטרוני הודיע לי שהשעה הייתה שש וחצי בערב. הם נכנסו לבית והביאו איתם גלים של צחוק, מנסים לספר סיפור בין התנשפויות וגיחוכים. חיוך עצוב טיפס לפניי, היו זמנים שבהם ליאו ואני צחקנו ככה. היו זמנים שהייתי אני מבלה את כל יומי איתו...

מאוחר יותר, שניהם ירדו לשבת איתי בסלון. "עשית משהו מעניין היום?" ליאו שואל, מבלגן את שיערי. אני מנער את ראשי, מזעיף פנים. "אל תעשה את זה, אני לא כלב!" אני קורא, אבל בתוכי מתפשטת תחושה חמה כזו, כאילו להבה הוצתה בלבי.

אני שמח שהוא חוזר להרגליו הישנים.

ליאו אינו מתייחס אלי, מבלגן את שיערי יותר וצוחק. אני מביט את ראשי, מתרחק מידו. חיוך פרוס על פניי. לפתע, אנחנו בני עשר שוב, ואני מספר לו שקיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה; הוא מניח ידו על שיערי ומבלגן אותו, חיוך ענק על פניו ועיניו נוצצות, "ידעתי שאתה יכול לעשות את זה," הוא אומר.

הזיכרון מוחק כל חיוך מפניי. געגוע לזמנים ההם מתפשט בתוכי. לאן נעלם הליאו ההוא? לאן אני נעלמתי? כל כך הרבה השתנה ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה... ליאו מניח את ידו על כתפיי, כמו במין חצי חיבוק. "אני מניח שלא עשית משהו מעניין עדיין. טוב, זה לא מאוחר עכשיו, רוצה לצאת איתי ועם טיילר?" הוא שואל, כאילו המצב רגיל, כאילו אני יכול באמת לצאת לבחוץ ולראות את אותה שכונה שמעולם לא הייתה שלי. שכונה שלעולם לא באמת אכיר. בכל זאת, אני מהנהן בראשי, יודע שלא יזיק לי לצאת מהבית קצת. להרגיש את הרוח והשמש ולשמוע א הציפורים והמכוניות, גם אם אינני יכול לראות אותם. בלבי, אני מפלל שזה אכן יהיה כמו הזמנים ההם, אז, שהיינו ליאו ואני משחקים בכדור בחצר בביתו או הולכים לשחות ביחד, אולם אני יודע שאין זה יקרה. לא שוב. לעולם לא.

שבוע לאחר מכן (קצת פחות משבוע, אם להיות כנה), מייקי לוקח אותי לפסיכולוגית, האנה המילטון. הוא מוביל אותי להתיישב בכיסא, ויוצא לאחר שמודיע לי שיחזור בסוף הפגישה, ואם אני יכול להתקשר אליו כשאני מסיים כי הוא יהיה במשרדו. אני מהנהן ובזאת מייקי עוזב אותי, לבד בחדר עם אישה המחכה לדעת את כל סודותיי. אישה שאני מדמיין נורא יותר מהשדים בראשי, פנים חלקות וללא עיניים ופה פעור לרווחה, כמו חור שחור ממוסגר בשיניים חדות במרכז פנייה. עור לבן כפורצלן וגוף ארוך ודק ושבריר ומעורר אימה. "אז ספר לי, ג'ין, מה שלומך? איך עבר השבוע?" היא שואלת בקול הנחמד הזה שלה. איך עבר השבוע הזה באמת? הכל היה כמו ערבוב של קולות וריחות ותחושות והכל נבלע בתוך ים שלם ונצחי של שחור. אני מניד בראשי, מביט שמאלה. "עבר," אני אומר. לא אחזור על אותה הטעות של שבוע שעבר. לא אספר לה עוד דבר עלי. אגיד למייקי שהפגישות איתה אינן עוזרות ושכדאי שיפסיק אותן. אגיד לו לשמור את הכסף הזה למשהו אחר. למישהו אחר שבאמת שווה את הכסף הזה.

"רוצה לשתות משהו, ג'ין?" האנה שאלת, עדיין נחמדה. אני מניד את ראשי. "מה יש שם?" אני שואל, עדיין מסתכל שמאלה, אבל לא יכול לראות דבר פרט לשחור. אני זוכר שהרופאים אמרו שאני יכול להבדיל בין אור וצל, מה קרה לזה? למה הכל נהיה חשוך? לאן האור נעלם? האם השמש שקעה בכל העולם ולעולם לא תשוב? האם היא שקעה כמו נשמתי בים ההוא, הים השחור שלקח גם אותי? לפעמים כשהתאורה חזקה אני עוד מבחין בקושי בקווי מתאר.

אצבעותיי כואבות מהתשוקה לכתוב, לאחוז בעט ופשוט לכתוב. לרחף מעל המקלדת ולתת למחשבות לעוף. תחושות שלא ארגיש עוד לעולם... "יש שם חלון," היא אומרת, "הוא משקיף על העיר, אנחנו בקומה חמש, זה די גבוה. מולנו יש בניין משרדים אחר, שבתחתית שלו יש מאפיה קטנה, אם תרצה אוכל להביא גם כיבוד משם לפגישה הבאה," בקולה יש גוון מוזר, זה לא אמפתיה ולא סימפתיה ולא רחמים, ואינני יודע איך אני צריך להגיב. "לא יהיה צורך בכיבוד כי לא תהיה פגישה הבאה," קולי זר בפי, קרירות מוכרת. זה אותו הטון הריק שדיברתי עם ליאו איתו, לפני שהוא השתנה. "למה שלא תהיה עוד פגישה? הפגישה הקודמת הייתה טובה, גם." ואז היא מוסיפה בקול שקט, "למה אתה מסרב לקבל עזרה, ג'ין?"

"כי אני לא צריך!" אני צועק, מאגרף את ידיי. "אני לא פאקינג צריך עזרה! אני לא פאקינג צריך! אני בסדר! אני בסדר! אני בסדר!" אבל קולי נשבר ואינני מרגיש בסדר ואינני בסדר. דמעות צורבות את עיניי. רשרוש של שקית, ואז יד מלטפת את ברכי ולוקחת את ידי ומניחה בה חבילת טישו. המגע שלה עדין אבל מחוספס, אצבעותייה קצרות, את זה אני יכול לספר. אני מושך באפי. "את מנגנת?" אני שואל, מאחל שהאבחנה שלי תהיה נכונה. "לפעמים," היא עונה, ואני כבר לא רואה מולי את השדה הזו, אלא מישהי חביבה המזכירה את אמי. רק שאמי לא ידעה לנגן. "ניגנת בעבר?" היא שואלת.

"את כותבת את זה?" אני מחזיר בשאלה, מביט בעינייה אחד מתריס. לוּ רק יכולתי לראות את המבט שלה... "לא," היא אומרת, ואני מאמין לה. "לא ניגנתי." אני עונה בקול שקט, כמעט שוכח את ההתפרצות שהייתה לי מקודם. בושה מתפשטת בחזי, חונכתי יותר טוב מזה, לאן נעלם כל מה שההורים שלי לימדו אותי? כיצד שכחתי את הנימוסים שהם לימדו אותי? את הדרך בה מתנהגים ומדברים לאנשים מבוגרים? אני נושך את פנים הלחי שלי. "אני מצטער," אני מחניק החוצה. "על ה..." האנה קוטעת אותי, "זה בסדר, ג'ין. אני מתארת לעצמי שהחזקת את זה בבטן הרבה זמן. זה בסדר, אתה יכול להיות כאן מי שתרצה להיות, ולצעוק כמה שתרצה. זה האזור הבטוח שלך."

האזור הבטוח... כל כך הרבה זמן לא באמת היה לי את זה, מאז שעברתי לביתו של מייקי. ״מאיפה אתה במקור, ג'ין? מייקי אמר לי שאחרי התאונה עברת לגור אצלנו, אז אני רוצה לדעת מהיכן אתה מגיע במקור, סתם כי אני סקרנית." אני מניד את ראשי, חיוך עצוב מוצא מקומו על פניי. "אני ילד אבוד מארץ לעולם-לא," אני לוחש, לרגע מאמין שזה נכון. לרגע מרגיש שזה נכון.

"I'm a lost boy from Neverland.." (lost boy by Ruth B.)