יש לי סוד, אמרתי לליאו. אבל איזה מהסודות אוכל להכניס במקום האחד של אמי?
האם אני חייב לספר לו אחד במקום? האם אוכל להחליף סוד אחד באחר, ולהבין מדוע הוא נחמד פתאום?
"אתה עושה פרצוף מוזר," ליאו אומר. אנחנו בנסיעה חזרה, לאחר שהתעלמתי ממנו עד שמייקי החליט שאנחנו חוזרים ("כנראה סבתא לא הפסיקה לדבר על לילי," היה ההסבר היחיד שקיבלתי מליאו). אני מסתכל לכיוונו, מחייך, "גם אתה," אני אומר, יכול לראות בעיניי רוחי את המבט המבולבל של ליאו בן החמש עשרה, כמעט שש עשרה, הגרסה היחידה של ליאו שאזכור לנצח. "מה...!" הוא מבולבל, מכווץ את גבותיו, לבטח שואל את עצמו אם כל השנה זו עבדתי עליהם. "היי! זה לא מצחיק!" ידו משתפשפת בזרועי, ואז מכה אותה חלושות. אני צוחק, אחד כזה שלא צחקתי זמן רב. אחד כזה שליאו חדל לגרום לי לצחוק.

הוא יושב קרוב יותר אלי עכשיו, בשונה משאר הנסיעות שהיו לנו, שהיה יושב הכי רחוק שיכול. "אני שמח לראות שאתם מסתדרים שוב," מייקי אומר. לרגע שכחתי שהם יכולים לראות את כל מה שקורה, לא להסתמך על שמיעה. הוא יכול לראות את הבעות פניו של ליאו ולבטח לא יכול לפספס את המבט הזעוף של רוזי; פחות אחד הרואה בי בנו של השטן.
"לא רצית לעבור במקום ההוא?" רוזי לוחשת, אינני שומע את תגובתו של מייקי, לכן מניח שהנהן או הניד את ראשו לשלילה. "חשבתי על זה, את לא חושבת שמאוחר עכשיו?" מייקי שואל אותה גם, קולו שקט. "אני חושבת שכדאי, אם אנחנו כבר מחוץ לבית."

אני רוכן לכיוונו של ליאו, "הם מדברים עלי, נכון?" אני לוחש, מרגיש אותו רוכן לכיווני גם. "כן, הם מדברים עליך," הוא אומר חרש, מספיק חזק כדי שכל מי שבמכונית ישמע. אני מכה את רגלו (אני חושב שזו הייתה רגלו...?) לא הרבה זמן אחרי, אני מבין שזה היה מקום אחר. הוא משתנק, ראשו על כתפי, "פאק, ג׳ין!" הוא מסנן בין שיניים חשוקות. אני צוחק, אחד מתגלגל, אחד שרק ליאו יכול היה לגרום לו. "אתה לא יכול להכות אנשים ככה-- שיט--!" הוא גונח בכאב, ואינני יכול להפסיק לצחוק.

"ליאו, שפה!" רוזי קוראת, אבל ליאו לא מתייחס אליה. למה שיתייחס? אני מבין אותו. רוזי לא עזרה לו בדבר, פרט בהפיכת חיי לגיהינום. שניהם יחד טובים בזה מאוד.
"ברור," ליאו אומר. אני יכול לשמוע אותו מגלגל עיניים.
"טיילר שאל עליך," ליאו אומר לפתע. אני מיד פונה להביט בו. למה שהוא ישאל עלי? אנחנו הרי לא חברים, ואחרי אותו הערב במכונית שלו... "מה הוא רצה," אינני שואל זאת. שמו לבד מעלה מיצי מרה בגרוני. "וואה, לא ידעתי שאתה כל כך שונא אותו," אני רואה אותו בעיניי רוחי מתרחק קצת, מרים ידיים כחף מפשע. "תרגע, ג׳ין. הוא רק רצה לדעת איך אתה מרגיש, אחרי מה שקרה בנסיעה..."
אינני יודע מה להגיד, פותח וסוגר את פי כמו דג. מדוע שירצה לדעת זאת? מה לעזאזל הוא רוצה ממני?
"הו, כמה נחמד מצדו!" רוזי הומה, "זה כזה מקסים שהוא דואג לך כל הזמן, ג׳ין. אולי הגיע הזמן בשבילך להכיר חברים, ג׳ין? אתם באותה שכבת גיל," ג׳ין. כשהיא מבטא את שמי, זה נשמע כמו קללה.
אני חושק את שיניי, "בטח," אני אומר, לחלוטין לא מתכוון לזה.

כשאנחנו מגיעים לבית, מייקי מציע להזמין משהו לאכול, כי "לאף אחד אין באמת כוח לבשל עכשיו". אנחנו לא מתנגדים, ומייקי מזמין פיצה. כשהיא מגיעה, גם טיילר מגיע.
הוא יושב לידי על הספה, אני יודע כי אני מזהה את הריח שלו. יותר מידי מרכך כביסה; פחות מידי בושם; בכלל לא דאודורנט.
ליאו כנראה יושב לידו, כך שטיילר בנינו. ״רוצה פופקורן?״ טיילר שואל, והבל חם מכה בפניי, ניחוח של פופקורן חמאה ממלא אותי. אני חושק את שיני, מה הוא רוצה ממני? האם רוצה להתקרב אלי שוב כדי לנשק אותי? מה זה יתן לו? אני רק ילד עיוור חסר ערך.
"תפתח את הפה," טיילר אומר, בקול שנורא מזכיר המייה, כאילו מדבר עם ילד קטן. לפני שאני מספיק לחשוב אני פותח את פי וחתיכת פופקורן מונחת בעדינות על לשוני. אצבעותיו נוגעות-לא-נוגעות בשפתיי. טיילר נאנח, הוא זז במקומו. חיוך משחק על שפתיי. אני בולע את הפופוקרן. "אם אתה צריך ללכת לשירותים, לך, אתה יודע איפה זה." ליאו אומר, נשמע כאילו בכלל לא מודע למה שקרה בזה הרגע. "מה? אה, לא, זה בסדר-"

"טיילר, אני עיוור, אבל לא טיפש. לך לטפל בזה לפני שתגרום לליאו להרגיש לא בנוח." אני אומר כבדרך אגב, לוקח את הפופקורן מידיו. הלוואי שיכולתי לראות את המבט המובך על פניו. כשהוא הולך, אני מגחך, חיוך חתולי על שפתיי.
"פאק, ג׳ין, אתה רע!" ליאו צוחק, מנער את זרועי. "זה היה מרושע ממש, אולי אתה לא כזה נורא כמו שחשבתי... לא זכרתי שאתה ככה," משהו בקול שלו עצוב. הוא נשמע קליל, אבל לוּ יכולתי להסתכל בעיניו, לבטח הייתי רואה כמה עצובות הן, מתגעגעות לזמנים ההם... מתחרטות שלא ראו אותי.
"עיוורון משנה אנשים..." אינני ממשיך את המשפט, רוצה לומר גם אותך הוא שינה, אבל חותם את שפתיי ונושך את לשוני. לפתע האוויר בנינו שונה, כאילו מתעבה עם כל רגע שאנו שומרים את מילותנו לעצמנו. אני מוצא את עצמי מאחל שטיילר ישוב, לפחות כך אוכל לזרוק כל מיני בדיחות לאוויר, אוכל להביך אותו ולהשתעשע בכך שנישק אותי; האם ליאו יודע שהוא הומו? הם חברים זמן מה, זאת הבנתי לא מזמן, אך האם ליאו יודע ומחזיק בכל סודותיו? כחכוח בגרון, ליאו מתקרב לכיווני, אינני פונה להביט בו. "אהמ, ג'ין..." אני מהמהם, שומע קרקוש כלים במטבח וזרימת מים ומוזיקה נוראית - רוזי שוטפת כלים, ולמרות שאני בטוח שאיננה יכולה לשמוע אותנו מדברים, ליאו עדיין לוחש, אך זה הגיוני שהוא יודע על עוד דברים שקורים ברקע, עוד אנשים בטווח שמיעה. "איך בכלל- איך ידעת למה טיילר היה צריך ללכת לשירותים?" ליאו נשמע כל כך מובך, כל כך לא בטוח, שזה מעלה חיוך על פני.

כמובן, לא ידעתי שלטיילר הייתה זקפה, ומדוע שתהיה לו זקפה רק משום שידו נגעה בשפתיי? שאלתו של ליאו נתנה לי את התשובה שהייתי צריך, שזה אכן היה ניחוש מוצלח. האמת היא, שהשתעשעתי, עשיתי זאת כדי להביך אותו, משהו שפעם הייתי נמנע מלעשות, אלה פשוט לא דברים שאני עושה, אבל כמו שליאו אמר, השתנתי, ואינני יודע אם אני אוהב את השינוי הזה או לא. אני מנער את ראשי קלות, שומע דלת נפתחת ואת ציפורניו של מיכי מכים ברצפות. מביט בליאו, מקווה לפחות שמביט בו ושלא נראה מוזר, מסתכל לצד כשעיניי ממוקדות בשום דבר מיוחד. "היי ליאו," אני אומר, קולי מתובל במתיקות מחליאה, מהסוג המזויף. "אל תשאל שאלות, ולא תקבל שקרים." אני פונה להביט בקיר מולי, עדיין מחייך אחד חתולי, ממזרי, זחוח. תוהה, מה הבעת הפנים על פניו של ליאו.

"don't ask questions and you'll get no lies"

(blasphemy, bring me the horizon)