ליאו צוחק, ואני נזכר כמה זמן לא שמעתי את הצחוק הזה. מאז התאשפז, מאז ניסה לקחת את חייו. לא דיברנו הרבה מאז, ואם להיות כנה, התגעגעתי לבלות זמן עם בן הדוד שלי. "רוצה מילקשייק שוקולד, ג'ין? אני מזמין," ליאו אומר, מנסה לעשות חיקוי של קליי. אני מניד את ראשי בחיוך, מכחיש שסיבת החיוך היא המחשבה על קליי ועל הלילה ההוא, על כל הדברים הנחמדים שאמר לי, על מגעו העדין, על מילותיו האחרונות אלי – כמה שישמח לפגוש אותי שוב... ליאו דופק על השולחן, הצחוק שלו רק מתחזק. "אומייגד, לא חשבתי שאתה כל כך מאוהב בו, אבל בחיי אתה מחוק!" צחוקו רק מתגבר, לחיי מאדימות במבוכה. "אוקיי, ליאו, הבנתי," אני מסנן, אולם חיוך על שפתיי. אני מפלל בלבי שהוא יפסיק, למרות שאני שמח לשמוע אותו צוחק; בזמן האחרון הוא היה מאוד קודר ועצוב.

"רגע, אבל ברצינות עכשיו," הוא אומר, "אתה מחבב אותו באמת?" הוא אינו צוחק עלי, אלא באמת שואל כדי לדעת, את זה אני יכול להבין מקולו. אני פותח את פי כדי לענות, אך מיד סוגר אותו. פותח אותו שוב כדי להבין שאין לי דבר לומר. האם אני באמת מחבב אותו? איך אדע? מעולם לא חיבבתי אך אחד. "א-אני לא יודע," אני עונה. "איך אני אמור לדעת?" יאוש ברור בקולי, ואני מניח את ראשי על השולחן. "אני לא רוצה לדבר על זה." אני משרבב את שפתי, למרות שליאו לא יכול לראות זאת עם ראשי על השולחן. הוא מגחך, "זה בטח לא כזה נורא כמו שאתה חושב שזה, די להיראות מיואש כל כך," וזה מצחיק לשמוע זאת מליאו. אולם אני לא אומר כלום, יודע שזה יפגע בו אם רק אחשוב להעלות את טיילר.

"טיילר עובר למעונות," ליאו הראשון להעלות אותו. אני מיד מרים את ראשי, "מה?" אני אומר, על אף ששמעתי בבירור את שאמר. "כן, על זה הוא רצה לדבר איתי, הוא עובר למעונות וימצא עבודה זמנית," אני לא אומר זאת, אבל אני מופתע יותר מהעובדה שטיילר עדיין מדבר איתו מאשר מהחדשות. לפני שאני מספיק להגיב או לשאול משהו, ליאו מעביר נושא שוב. "דיברתי עם אבא, גם." ואני מניד את ראשי כי כמה כבר יכול היה לקרות בשבוע האחרון? כיצד לא שמתי לב לכך?

לא אכפת לך מספיק, השדים שלי לוחשים. סתם אגואיסט. אני מנער את ראשי, מנסה למנוע מהם מלהגיע אלי. אני מחייך אחד קטן, "זה טוב, ליאו. איך זה הלך?" אני שואל, מטה את ראשי הצידה ומקרב את גבותיי. "בסדר, הוא בכה." הוא נושף אוויר בלעג. אני מכווץ את גבותיי, ההבעה הסימפתית שלי במהרה הופכת לאחת שואלת. האם הבנתי לא נכון? "הוא אמר: אני לא מאמין שעברת את כל זה בלי לספר לאף אחד, אני כל כך מצטער, ליאו, אני אוהב אותך, ואני רוצה שתדע שאתה תמיד יכול לדבר איתי," ליאו מחקה את קולו, ואני מרגיש מבולבל יותר ויותר, כי מה רע בדבריו של מייקי? "פאקינג צבוע, אם היה לו אכפת באמת הוא היה שואל אותי מה קורה לפני הרבה זמן." המרירות בקולו ברורה. אני יכול להבין אותו, אבל אולי מייקי חשב שזה רק מרד נעורים, ושזה יסתיים בקרוב?

אינני יודע מה לומר, כי כל דבר שאגיד ישמע כאילו אני מצדד במייקי, אבל באמת איני בוחר צד. זה הכל אי הבנה אחת גדולה שהזיקה לשני הצדדים. ידו של ליאו טופחת על ידי ואני נבהל, שומע אותו מגחך, "מישהו מתקרב," הוא לוחש, אני מכווץ את גבותיי, כי מי זה יכול היות? אם זה מלצר, ליאו לא היה טורח להודיע לי זאת. "ג'ין, היי," זה קליי, ואני מוצא עצמי נאבק בחיוך הרוצה לעלות על פני השטח. "ה-היי," אני עונה, מקלל את עצמי על הגמגום. למה שאגמגם? זה רק קליי! "ידעתי שזיהיתי אותך, אכפת לכם אם אצטרף?" הוא שואל, אך אין זה נשמע כמו שאלה כלל. אינני שומע תשובה, אז אני מניח שליאו הנהן. קליי מאשר את מחשבותיי בכך שמתיישב לידי, חום גופו בולע אותי, ואני מיד מרגיש את פניי מתלהטים.

קליי נאנח, ואני מיד פונה להסתכל עליו. רעש התראה של טלפון נייד גורם לי להבין שהוא כנראה מתכתב. מולי, רגלו של ליאו נוגעת ברגליי, הוא דורך עלי, ואני יכול רק לשער שהוא מנסה לדחוף אותי לעשות משהו. אך אינני עושה דבר. מה שקורה עם קליי זה עניינו, ואין לי הזכות לפלוש. את זה אני חושב, אבל נראה כי ליאו חושב משהו אחר לגמרי. "חברות, הא?" ליאו אומר, כאילו הוא מבין בזה משהו. כאילו אנחנו רק בחורים רגילים שלא עברו דרך גיהינום, שהיה להם זמן להתעסק באהבה. ואולי לליאו כן הייתה חברה, ואינני יודע זאת. "אחי, אין לך מושג," קליי אומר, יש שתיקה, ידו מתחככת בידי, ואני משער שהוא מגרד את עורפו או מכסה את פניו, אינני יודע. אינני מכיר אותו ואת פעולותיו. "אני לא מצליח להתנער מאלינור. נפרדנו סופית, סוף סוף, אבל היא לא עוזבת אותי במנוחה!" תסכול ברור בקולו, אפילו כעס. עכשיו, ידו על משענת הספסל שאנחנו יושבים עליו, נוגעת-לא-נוגעת בי. אני מאדים יותר, אם זה אפשרי בכלל. פניי מעולם לא היו חמות כל כך, ואני מפלל שיתרחק ממני.

"למה נפרדתם?" ליאו שואל, למרות שברור שהוא יודע את התשובה, רק שקליי אינו יודע זאת. "מישהו אחר תפס לי את העין," קליי משיב, רציני לגמרי, ואני נשבע שהוא הסתכל עלי כשאמר זאת. נגיעה של רגלו של ליאו ברגלי מסמנת לי שזה נכון, ואז הוא בועט ברגלי לכיוונו של קליי, גורם לברך שלי לפגוש את שלו. קליי משתנק, ואני יודע שאת פניו של ליאו מעטר חיוך זחוח. אני חושק את שיניי, מכין את עצמי לדבר, אך כשקליי דוחף קלות את ברכי עם שלו, המילים גוועות על לשוני, וסומק עז מעטר את פניי, אני בטוח.

"טוב," ליאו אומר, נעמד. אני מכווץ את גבותיי, מה התוכניות שלו עכשיו? "יש לי שיעורי בית, ואימון שאני חייב ללכת אליו, אז נתראה." מבטי נורה אליו, קווי המתאר שלו מטושטשים אבל לפחות קיימים תחת התאורה החזקה כאן. יש שקט לרגע, ואני מתאר לעצמי שליאו נותן לקליי את אחד מהמבטים המאיימים שלו, ולבטח קליי לא נותר חייב. אני מאחל שיכולתי לראות זאת, כמו קרב מבטים של חתולים. צחוק בורח מפי כשאני מדמיין זאת, גורם לשניהם להסתכל עלי, משהו שרק מגביר את הצחוק שלי.

כשאני נרגע, קליי נמצא קרוב יותר אלי משהיה. לבי מדלג על פעימה, ואני מאשים את הבהלה, כי לא יכול להיות שזה משהו אחר. "הצחוק שלך יפה," הוא אומר בקול נמוך, ועיניו מחוררות את פניי. "חבר שלך הלך, אם אתה תוהה," הוא אומר, ואינני יודע למה אבל אני מבהיר, "ליאו הוא בן הדוד שלי," אני אומר. "אני גר אצלם עכשיו." מדוע הוספתי זאת? אינני יודע. אבל יש משהו בקליי שגורם לי לבטוח בו, שגורם לי להרגיש בטוח, חם, כמו הבית.

"אני שמח שיצא לנו להיפגש שוב," קליי אומר, ידו על ראשי, עיניי נפערות. לבי שוב עושה את התעלול הזה, וזה עדיין בגלל הבהלה, משום שלא הייתי מוכן למגע. משהו מחליק על השולחן, זה הטלפון שלי, אני מבין, רק לאחר שאני שומע את המקשים נלחצים. "זה המספר שלי, ושמרתי גם את שלך. אני מקווה לראות אותך יותר. אני מקווה שתתן לי..." וזה נשמע כמו אני מקווה שתתן לי לאהוב אותך, וזו שורה מוכרת, כי אני די בטוח שקראתי את זה מתישהו.

גופי קפוא, אבל איכשהו אני מהנהן, ללא שום דבר טוב להגיד. שאלות עומדות על לשוני, אך אינני אומר דבר. מה אוכל לשאול? כיצד יוכל לענות? מה אם כל זה לא אלא פרי דמיוני, וקליי אינו מעוניין בי כלל? ובכלל, האם אני מעוניין בקליי?

אני חושק את שיניי, אני צריך את האנה. אני צריך להתייעץ איתה. היא תדע מה להגיד, היא תמיד יודעת.

—
פתחתי חשבון אינסטגרם לציורים שלי😊

tbh.ily._

פרק משעמם נראלי, אני ממסה לכתוב פרקים כך שאוכל להעלות כל שבוע, אבל אני במחסום כתיבה רציני ;;-;;
בנוסף היו לי שבועיים מזעזעים, ובערך התמכרתי לציור ואני לא יודעת כמה זה טוב או רע איפ
צריכה לעבוד על תיק עבודות גם, וזה ככ מתיש😭

ספרו לי מה אתם חושבים על הפרק?
אני מאוד אשמח אם תעזרו לי לפרסם את הסיפור🥺❤️