נקודת מבט שלישית:

ליאו:

על אף כל נורות האזהרה במוחו של ליאו, הוא מצא עצמו בדרך לביתו של טיילר. הוא החסיר מהלימודים ביומיים האחרונים, והמרצה לקח את זה לידיו לדאוג שמישהו ימסור לטיילר את החומר שהפסיד, והמישהו נבחר להיות ליאו, על אף שבכלל לא התנדב לכך. "אתה חברו הטוב," אמר לו המרצה, "ורוב השיעורים שלכם ביחד בכל מקרה. תוכל לעשות לי את הטובה הזו?" וליאו לרגע חשב לסרב, אך המרצה התעקש, "אני יכול פשוט להתקשר להורים שלו..." וליאו לא ידע מה ההורים של טיילר קשורים לעניין, אך הוא לא יכול היה לתת למרצה לעשות את זה. אם טיילר מחסיר, סימן שקרה משהו רע באמת, כי הוא בקושי מפסיד ימי לימודים. "אין צורך!" ליאו אמר מיד, ולקח מהמרצה את הסיכומים. בכנות, הוא לא ידע למה המרצה התעקש כל כך שמישהו יביא את החומר לטיילר, אבל כל עוד זה לא מגיע להוריו – טיילר יהיה בסדר וליאו יעשה הכל כדי לשמור על כך.

מחשבה חודרת לראשו, אחת שהוא באמת לא רצה לחשוב.

אפילו שטיילר גיי.

גבותיו מתכווצות, והוא רוצה לסטור לעצמו על המחשבה הזו. ברור שהוא ידאג לחברו! גם אם הוא... כמו אותם האנשים... הוא נרעד, מנער את ראשו באלימות, כאילו זה יעזור לו לשכוח את הדברים שהם עשו, את המגע שלהם על עורו... "די לחשוב על זה." הוא ממלמל לעצמו, אבל זה לא באמת עוזר. זה אף פעם לא עוזר. לפני שהוא מספיק ליפול לתהום הכל כך מוכרת לו, הוא מוצא עצמו עומד מול הבניין בו גר טיילר. לוקח נשימה עמוקה, ליאו מנסה להכין את עצמו למפגש עם חברו הטוב. רק המחשבה עליו גורמת לליבו להחסיר פעימה. זה מהדאגה, הוא אומר לעצמו. אתה פשוט דואג שקרה לו משהו. זה הכל. בעמקי נשמתו הוא יודע כי אלה לא יותר משקרים שהוא מספר לעצמו.

אני לא פאגוט מלוכלך.

אבל האם הם באמת כאלה מלוכלכים, כמו אותם האנשים? הוא לא יודע, ואף חלק בגופו לא רוצה למצוא את התשובה לכך.

טיילר מקבל את פניו כשהוא מחזיק את אחותו הקטנה בידו. מאחוריו, שלושה גמדים קטנים מחריבים את הבית. החיוך של ליאו נופל קמעה, טיילר נראה מותש. "היי," טיילר אומר, קולו קטן ונראה שהוא רוצה לגרד את עורפו, אך ידיו עסוקות מידי בהחזקת אחותו הקטנה. "אה, היי."

נדמה שבזמן האחרון ככה הם מברכים אחד את השני. הכל כל כך מביך. ליאו מגרד את עורפו וסומק על לחייו. אולי היה זה רעיון גרוע? אולי עליו לחזור? הוא מעביר משקל מרגל לרגל, מכחכח בגרונו. עיניו של ליאו לעולם לא פוגשות את עיניו של טיילר ליותר מרגע בודד, כאילו אם יביט בעיניו, לא יוכל להסיט מבטו יותר. "אהמ," טיילר מכחכח בגרונו, והמתח בניהם גובר. "אהמ, בוא, אתה יכול... אתה יכול להיכנס, אהמ," הוא מועד על מילותיו, וליאו רוצה לגחך מכמה טיילר נראה חמוד כשהוא מסמיק.

הוא פוער את עיניו, קופא במקומו. מה הוא חשב הרגע? שטיילר חמוד? זה לא יכול להיות! מעולם לא חשב כך על אך בן אחר, בנות היו חמודות, לא בנים, במיוחד לא טיילר! אך לא משנה כמה ניסה להוציא את המחשבה הזו מראשו, תמונתו של טיילר מסמיק מעולם לא יוצאת מראשו.

אחיו הקטנים של טיילר צווחים, "ליאו! תשחק איתנו!" הם רצים לכיוונו, זונחים את החרבות והרובים ששיחקו בהם. ליאו מניח יד על ראשו של אייזק, "אולי מאוחר יותר, אני צריך לדבר עם טיילר קודם," הוא אומר לו, ועיניו הגדולות כל כך מזכירות את עיניו של אחיו הגדול.

טיילר מחכה לו במטבח, ליאו מניח שם את החוברות שהמרצה הביא לו. מרי-לין עדיין מוחזקת בין ידיו של אחיה. "אז," שניהם אומרים, וליאו נושך את לשונו ואוזניו מאדימות. לעזאזל, ממתי הוא כל כך מובך? "איך ג'ין?" טיילר שואל, וליאו מרגיש איך ליבו כואב. למה אכפת לך מג'ין כל כך? הוא רוצה לשאול. אבל למה לו אכפת שלטיילר אכפת? הוא נזכר כשדיבר על כך עם ג'ין, ובן דודתו אמר שטיילר אוהב אותו, את ליאו, אבל למה חושב כך? כל שטיילר מדבר עליו זה ג'ין. "ליאו?" טיילר אוחז בידו, רק לרגע, אבל זה מרגיש נצח. ליאו מיד מושך את ידו מחברו הטוב, עיניו פעורות. ליבו פועם באוזניו והוא מכיר את התחושה של החרדה, וזה אותו הדבר אבל כל כך שונה... מדוע שיכנס לחרדה כי טיילר אחז בידו? זה מעולם לא קרה לו! "סליחה. אתה בסדר? אתה רוצה לשתות משהו?" טיילר מרים את מרי-לין, מתכוון לקום כשליאו קורא – זועק – ומפתיע את שניהם, "לא! אה, אני מתכוון," הוא מכחכח בגרונו, לבו עדיין באוזניו. "אני- אני רק באתי להביא לך את החומר, המרצה, מר קרי, התעקש שאביא לך אותם, הוא מאוד דואג לך." מועד על מילותיו, ליאו נעמד, מרגיש כל כך מגושם תחת מבטו של טיילר. הוא מגחך, "בטח שהוא דואג, הבטחנו לשמור את זה בנינו, אבל הוא דוד של אמא שלי," קולו מלטף את אוזניו של ליאו, והוא לא שם לב שטיילר קרוב אליו עד שזה כבר מאוחר מידי. ברקע, מרי-לין מנסה ללכת את דרכה לאזור המלחמה בסלון. "מה לגביך? לא דאגת לי?" וקולו רומז למשהו, ועיניו רומזות למשהו, וליאו שומע את קולם של אותם הומואים מסריחים.

מה לגביך? אתה לא נהנה?

וידיהם על גופו, וטיילר כל כך קרוב וליבו פועל באוזניו וידיו רועדות והכל כל כך מטושטש...

הוא נמצא בחיבוקו של טיילר בין רגע. טיילר מזמזם משהו, שיר ערש, ליאו שם לב. אותו אחד שהוא תמיד שר, על תקווה מפוספסת ועל כוכבים. אותה מנגינה שג'ין מזמזם לפעמים גם. "הכל בסדר, ליאו, הם לא כאן," טיילר לוחש לשערותיו. ברקע, אחיו הקטנים רוצים לדעת מה קרה לליאו. "זה רק אני, טיילר. אני לא כמוהם, אהוב." שפתיו של טיילר על אוזנו, וליאו יכול להישבע שטיילר נישק אותו שם.

ליבו שוב פועם באוזניו. ידיו רועדות כשהוא מחבק את טיילר, חזק. לעזאזל, הוא התגעגע אליו. כיצד יכול היה לחשוב שחברו, שכל כך אכפת לו ממנו – יהיה כמו אותן המפלצות ההם?

הם יושבים לשחק עם אחיו הקטנים של טיילר עכשיו. ליאו בסוף נשאר שם לקצת יותר זמן משתכנן. הוא שלח לאביו הודעה, כדי שלא ידאג ושלא יחכו לו. הוא וטיילר מתכננים לצאת לאכול בחוץ ברגע שהוריו יחזרו מהעבודה.

כריסטיאן, אחיו של טיילר, התאום של אייזק, עמד על השולחן בסלון. מגבת קשורה לכתפיו. "ניצחנו אתכם! הפסדתם, גריפינדור! הודו בתבוסה!" הם היו רק בני תשע, וזה תמיד הדהים את ליאו כמה הם אהבו הארי פוטר. הוא זכר את הלילות ההם, הימים האלה שהוריו לא היו בבית אז ליאו היה מגיע, והם היו קוראים לאחיו את הארי פוטר. עד שהם התבגרו קצת וקראו בעצמם את הספרים.

"ניצחתם! ניצחתם!" טיילר קורא כשאחיו של כריס, אייזק, מכה את פניו עם כרית נוי. ליאו לא יכול להפסיק לצחוק, וזה מרגיש כל כך טוב, להיות בחברתו של טיילר. לרגע, הוא שוכח מכך שאולי יש לו רגשות כלפיו. לרגע, הם החברים הכי טובים שוב. עיניהם נפגשות והעולם עוצר סביבם, אייזק וכריסטיאן חוגגים את ניצחונם, ונואה נמצא בבית, ומרי-לין ישנה, וליאו וטיילר מביטים אחד בעיניו של השני.

הם לא שמו לב שאמו של טיילר נכנסה, הם לא שמו לב למבטה או לתמונה שהיא לקחה. רק כשהיא קוראת לאחיו של טיילר, עיניהם נפערות, וליאו לעולם לא ישכח את הפחד בעיניו של טיילר.

טם טם טם
מתח מתח מתח
Honestly idk
אשמח אם תפרסמו את הסיפור❤️
תודה לכל מי שמצביע ומגיב❤️