ליבו של ליאו פועם כל כך מהר בחזהו, שהוא חושש שהוא עומד להתפוצץ, או שמא אביו ישמע אותו. הם בדרך לתחנת המשטרה. אביו הזהיר אותו שהתהליך יהיה ארוך ונורא, שבית משפט יפשיט אותו ויהפוך את עורו מבפנים החוצה. הוא וידא איתו אינספור פעמים שזה מה שהוא באמת רוצה לעשות, ובכל פעם ליאו אישר ללא היסוס. הוא ישים את המפלצות ההן מאחורי סורג ובריח, גם אם זה יעלה לו בתחושת הנוחות שלו. זה בסדר, הוא אומר לעצמו. ממילא מאז לא יכולתי להרגיש נוח בגופי שלי. אולי עכשיו, אחרי זה, הוא ירגיש שלם יותר. יסגור את המעגל הנורא הזה, את החלק הזה ששבר אותו לרסיסים. ינעל אותו עמוק בעברו ולעולם לא יביט לאחור. רק קדימה, תמיד קדימה, עם טיילר לידו.

אביו מדבר עם כל מי שצריך לדבר, בזמן שליאו עוקב אחריו כמו כלבלב אבוד. הוא שם לב למבטם של האנשים, "הוא? הוא עבר אונס?" עיניהם אומרות, חוקרות את גופו השרירי עכשיו, אחרי שנים של שחייה. "על ידי בחור עיוור? איך זה אפשרי?" הם לוחשים, אבל כמו צורחים באוזניו. ליאו לוקח נשימה עמוקה, זוקף את כתפיו. לא, הוא לא ייתן להם להשפיל אותו. כן, הוא נאנס, הוא היה חלש ודפוק, אבל לא עוד. הוא לא ירכין את ראשו עוד לשמע העלבות ההם. ידיו רועדות, וליבו פועם במהירות. חרדה משתקת את כל גופו, אך הוא לא נותן לה למנוע ממנו לעקוב אחרי אביו. השוטרים לוקחים ממנו הצהרה, גרונו חנוק כשהוא מתאר להם על אותם אנשים. למה הוא עושה את זה? למה הוא מתעלל בעצמו כך? אביו מניח יד על ברכו, "זה ייגמר בקרוב, בן. אני כאן." הוא אומר לו, נחמה בקולו.

לאחר ההצהרה, מיד כשהם יוצאים, הנייד של ליאו משמיע התראה על קבלת הודעה חדשה. אביו מיד מסתכל עליו, "זה הם?" הוא שואל, דאגה בעיניו. ליאו מניד בראשו, "חסמתי אותם," קולו חלש, בקושי נשמע מעל להד צעדיהם כשהם יוצאים מתחנת המשטרה. מייקי מניח יד על גבו, הם כמעט באותו הגובה, וליאו לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה כזה קרוב לאביו. "אני גאה בך, ליאו. זה לא מסע פשוט עכשיו, אבל אתה מתמודד מצויין." ואכן, גאווה בקולו. הבנתו של מייקי למקרה גורמת לליאו לתהות מדוע לא דיבר איתו על כך מוקדם יותר. שנתיים לפני, ולא היה מעביר את ג׳ין גיהינום כזה. שנתיים לפני, ואולי המסע שלו לטיילר לא היה נורא כזה, מלא בשנאה עצמית. שנתיים לפני... ״עדיף מאוחר מאשר לעולם לא,״ מייקי אומר, כאילו קורא את מחשבותיו.

מאוחר יותר באותו היום, ליאו נפגש עם טיילר. הם קבעו לראות סרט ששניהם רצו לראות כבר זמן מה, אבל כשליאו שם, יושב קרוב מאוד לטיילר, ברכיהם נוגעות אחת בשניה ואצבעותיהם שלובות, ליאו לא זוכר את שם הסרט כלל. מחשבותיו מסתחררות סביב טיילר, והשדים שלו צורחים עליו עדיין, כי האלוהים אוסר שיהיה לו רגע אחד של נחת, רגע אחד של טיילר, וטיילר בלבד.

ליאו חושק את שיניו, אוזר כל טיפת אומץ שאין לו, כל טיפת אומץ שכבר בזבז מוקדם יותר באותו היום, ומסובב את פניו של טיילר לשלו, ומנשק אותו. השדים חודלים לצרוח באחת, וסוף-סוף הוא מקבל את הרגע ההוא שאיחל לו כל כך. אולם הרגע נקטע מהר מאוד, כשטיילר שלו מניח את ידו על חזהו, מונע ממנו להתקרב, מרחיק אותו ממנו. ״ליאו, חכה-״ הוא מנסה לומר, אבל ליאו מיד קוטע אותו.

״ידעתי שזה יגיע,״ ליאו נושף, משפשף את פניו. הוא ידע. הוא פאקינג ידע. השדים שלו צדקו כל הזמן הזה, מי יאהב אותו? מי ירצה אותו?

פאגוט.

פאגוט מסריח!

טיילר מיד ממהר לאחוז בידו, עיניו שוחות בסימני שאלה. צער ממלא את ליאו, למה היה חייב לערב את חברו הטוב בשטות הזו? היה עדיף לו היה חוזר לאותו מועדון ומוצא הומו אחר, או אולי יותר טוב – מתכחש לעצמו וגודל להיות הבן שמייקי יכול להתגאות בו. ״ליאו, מה קורה איתך?״ דאגה בקולו של הבחור שהוא מחבב, וליבו של ליאו כואב. הוא יודע – הוא יודע – שטיילר מחבב אותו גם. הוא יודע שטיילר הומו, אז למה מאשים את עצמו? למה הוא בורח שוב?

פחדן.

הומו פחדן.

ליאו מניד בראו. לא, הוא לא פחדן. הוא לא יברח עכשיו.

פאקינג פחדן! הם צורחים באוזניו, והוא מוכן להישבע שעד לא מזמן היה בטוח שנעלמו. הוא חושק את שיניו ומניד את ראשו. תלכו לעזאזל, כולכם!

״ליאו, אני צריך שתהיה איתי,״ טיילר אומר, קולו נוקשה, ממקד את ליאו, משיב אותו לקרקע. המגדלור שלו, השמש והירח שלו, איך ליאו אי פעם הסתדר בלעדיו? ״אני לא רוצה שנעשה שום דבר עד שתרגיש באמת בנוח,״ הדאגה שלו מחממת את ליבו של ליאו, וחיוך קטן על שפתיו כשהוא לוקח את ידו של טיילר, מצייר עיגולים על גב כף ידו, מבטו ממוקד בפעולותיו, העיקר לא להביט בטיילר. ״אני בנוח, טיי,״ הוא לוחש, באמת מרגיש כך. ״אתה בנוח מספיק להגדיר אותנו?״ קולו של טיילר רך אולם כמו מהדהד בראשו של ליאו. להגדיר אותם? זה אומר לצאת מהארון, בפני כולם. אבל בכל מקרה, עם המשפט, הם ידעו. הם ידעו שהשחיין המוביל שלהם נאנס, אם הם לא כבר יודעים. הם תמיד אמרו שיהיה זוג גייז בנבחרת השחייה, כמו בכל שנה. זה ידוע. אז למה לא?

למה כן?

אבל למה לא?

ליאו רוצה לבכות מתסכול, אולם עם עיניו הגדולות של טיילר, מביטות בו בכזו דאגה, כיצד יכול לגרום לו לדאוג יותר? ״אנחנו לא חייבים לעשות את זה,״ טיילר אומר, אוחז בסנטרו של ליאו בכזו עדינות.

למה לא?

למה לא?

ליאו חושק את שיניו עד שהן חורקות. למה לא? הוא רוצה לפרוץ בצחוק, כי למה פאקינג לא? מה מונע ממנו? ״אוקיי,״ ליאו לוחש, ודמו קופא כשהוא רואה את ההבעה העצובה בעיניו של טיילר. הוא חושב שהוא הסכים לא להגדיר אותם עכשיו. ההבנה מכה בליאו מיד, והוא מניד בראשו בפראות כמעט, אוחז במהירות בידו של טיילר שאחזה בסנטרו. ״בוא נעשה את זה, בוא נגדיר אותנו.״ קולו של ליאו רועד בהתחלה, אך מיד מתייצב, התלהבות ברורה בקולו. זה עוד צעד שהוא עושה היום. זה עוד צעד איתו הוא מתקדם לעבר העתיד, אחד שבו הוא לא מתבייש במי שהוא. במה שהוא.

״אוקיי,״ טיילר לוחש, מקרב את פניו אל שלו, ״אוקיי,״ ליאו לוחש בחזרה, מתקרב אף הוא עם פניו, אפיהם כמעט נוגעים אחד בשל השני. ״בן זוג?״ קולו של טיילר מתחת ללחישה, ששפתיו מברישות את שפתיו של ליאו. ״בן זוג.״ ליאו מחבר את שפתיהם. משאיר כל כך הרבה שצריך להיאמר, ושום דבר שצריך להישמע.

____

חוח

איזה חמודים הם🥺