זו הייתה הפעם הרביעית שאלינור הגיעה לביתנו כדי ללמד אותי. אינני אוהב אותה. היא מלאה בחיוכים מזויפים ובשקרים. בעיניי רוחי אני רואה אותה כאישה מפלסטיק עם אף גדול, אותו היא דוחפת לעניינים לא לה. לאחר שעה של למידה היא מחליטה שזה מספיק ושכדאי לנו לקחת הפסקה. "אני אלך להביא לנו חטיפים," אני אומר, שומע אותה מהמהמת לפני שיוצא מהחדר. לפעמים נדמה שהיא שוכחת שאני עיוור, וזה אולי היתרון היחיד בה. אנשים רבים בכיתות שלי בקולג' לא נותנים לי לעשות הרבה בגלל העיוורון. אני מתכוון, אני רק עיוור, לא נכה. אני עדיין יכול ללכת למזכירה ולקחת טופס הרשמה או רשימת תלמידים או למחוק את הלוח או לעשות כל דבר שהם עושים. זה רק יקח לי זמן רב יותר ומאמץ גדול יותר, אבל אני מסוגל לעשות זאת.

כשאני חוזר לחדר עם החטיפים, אני שומע אותה צוחקת. אחד המכאיב באוזניי. אני מניח את החטיפים על המיטה ומתיישב, שומע את הכיסא עליו היא יושבת זז. אלינור מניחה ידה על כתפי, "קליי, תכיר את התלמיד האהוב עלי, ג'ין. ג'ין, זה קליי," אינני יודע לאן להסתכל, רק פונה עם ראשי להביט בה ומחייך אחד קטן, שומע צחקוק של גבר. "היי ג'ין, נחמד לפגוש אותך," אני מסיט את ראשי לכיוון קולו של קליי, רק קצת ימינה. "קליי הוא בן הזוג שלי," אלינור מדגישה, כאילו אגנוב לה אותו. אני רוצה לגחך מהמחשבה הזו. גם לו הייתי רוצה לגנוב אותו, מי אמר שהוא ירצה אותי גם?

אחרי עוד חצי שעה שאלינור מדברת עם החבר שלה ואני פשוט יושב שם, היא מחליטה שהגיע הזמן שתחזור לביתה ושלמדנו מספיק לאותו היום. נפרדתי ממנה ומקליי לשלום, וכשעליתי בחזרה לחדרי מצאתי שם את ליאו. אם להיות כנה, הוא מצא אותי לפני שמצאתי אותו. "עם מי דיברת כשהיא הייתה פה?" הוא שואל. "אף אחד," אני עונה, כי הוא באמת אף אחד. אף אחד בשבילי, לפחות. אני מכווץ את גבותיי, "זה לא מנומס לצוטט," אני נוזף בו, מחייך. ליאו מגחך.

"ג'ין..." קולו של ליאו נשמע לא בטוח לפתע, ואני יודע שדבריו הבאים לבוא יהיו לא כל כך פשוטים; השיחה שתבוא היא שיחה השמורה לשעות הקטנות של הלילה, כשאתה לא באמת חושב על מה שאתה אומר. "קרה לך פעם שלא היית בטוח במי שאתה?" הוא שואל. אני מכווץ את גבותיי, מתיישב על ידו על המיטה, מרגיש אותו מסתובב להביט בי, יודע שתולה בי עיניים גדולות כאלה. "אני מתכוון," הוא מנקה את גרונו, משתעל. "שהרגשת שונה מכולם, בין אם זה מה שאתה לובש או התסרוקת שלך או תחומי עניין או האדם שאתה אוהב." אני מטה את ראשי, מבולבל משאלתו הפתאומית. "אהמ, אני לא חושב? כשהתעוורתי הרגשתי מאוד לא קשור, חשבתי שחיי הסתיימו. הייתי אדם שרואה תקוע בגוף של אדם עיוור, העור שלי הפריע לי ורציתי להתחמק מהמחשבות, אם לזה אתה מתכוון,"

ליאו נושף, טופח על כתפי ואז מניח את ראשו בעדינות. "ואני בכלל לא עזרתי בתקופה הזו," הוא לוחש, ואני מכיר את השדים האוכלים את ראשו, כי הם אוכלים את ראשי גם. אני מניד בראשי, אבל חיוך קטן על שפתיי, "היו לך צרות אחרות באותה התקופה, ליאו." אמנם אני אומר זאת, אך אינני מצדיק את פעולותיו כלל. הוא נושף, אני מגלגל את עיניי. מישהו כאן נמצא במצב רוח לא כל כך טוב היום, אני רוצה לומר, אך נושך את לשוני, למקרה שזה אכן נכון. אני תוהה מה גרם לו לבוא אלי עכשיו עם משבר הקיום שלו.

״היה לך קראש על מישהו?״ הוא שואל לפתע. אני נחנק מרוקי שלי. ״מ-מה?״ אני משתעל החוצה, בקושי. ״האם חיבב מישהו?״ הוא חוזר על שאלתו במילים פשוטות יותר, כאילו לא הבנתי את שאלתו. ״מאיפה זה הגיע פתאום,״ אני לא באמת שואל, כי לא כל כך מתחשק לי לדעת. אם להיות כנה, זה היה שבוע ארוך מאוד ויום מלא באלינור. אך לדבר על נושאים כאלה עם ליאו... האם אקבל הזדמנות נוספת לדבר איתו על דברים אלה? הוא סוף-סוף יוכל לענות לי על שאלות שצצו במוחי לפני זמן רב. "אתה מחבב את טיילר, נכון?" אני שואל, ההשתנקות שלו והשקט אחריה נתנו לי את התשובה שהייתי צריך. "מ-מאיפה הבאת את ז-זה?" הוא מגמגם, חסר ביטחון. "אתה כל הזמן איתו, ליאו. והפעם ההיא שראינו סרט ביחד, לא הייתה לו זקפה בגללי, אלא בגללך. וכעסת על זה שהוא נישק אותי כי קנאת. אני לא עיוור, ליאו." אני נוחר את החלק האחרון. ליאו נושף, ואני יודע שהוא מעביר את ידו בשיערו. "פאק, כן, אני מחבב אותו. אבל אני חושב שהוא לא מרגיש את אותו הדבר אלי..." קולו דועך, ואני בכנות מרגיש את לבי פועם בכאב. "אתה לא יכול לדעת את זה... מה אם הוא כן מחבב אותך?"

תשובתו פתיעה אותי. "אתה לא שם לב, ג'ין? טיילר מחבב אותך, לא אותי." אני מכווץ את גבותיי, יודע בבירור שאין זה האמת. מניד את ראשי, אני אומר, "אתה טועה, ליאו. הוא אמר שאני פשוט מזכיר לו את אחיו... גם אם כן, אני בטוח שעם החיוך שלך תוכל להקסים אותו ברגע," אני זורק אליו חיוך, אחד כנה. פיהוק בורח מפי, ליאו מגחך. "טוב, הבנתי את הרמז, אני אתן לך לישון עכשיו," אני מהנהן אליו, יודע שלבטח נראה עייף. "היי, ליאו? תוכל לעזור לי ללכת לשירותים? בדרך כלל יש לי את מיכי, אבל אני חושב שהוא בטיול עכשיו." זה שקר, כמובן. אני יודע את דרכי לשירותים טוב מאוד, במיוחד עכשיו שרוזי לא כאן כדי לשנות את הארגון במסדרון. ״בטח!״ תשובתו של ליאו כזו נמרצת, כמו של גור כלבים. אני מגחך, אחרי הכל הוא נשאר אותו ליאו שהיה אז, שתמיד שמח כשאנשים זקוקים לעזרה שלו.

אני שוכב במיטה על גבי, מכבי ממוקד בשחור שמעליי. יבבה בורחת מפי, חיוך שבור על פניי. אני מנסה לאחוז בזכרונות שיש לי מהמשפחה שלי, תמונות הדועכות במוחי. ״אבא, אמא...״ אני לוחש, ״הולי... אני לומד בקולג׳ עכשיו, הלוואי שהייתם כאן... הלוואי שיכולתי-״ יבבה קוטעת את דבריי. אני מכסה את פניי בידי. ״פאק-״ אני משתנק. כה הרבה זמן שלא בכיתי עליהם... זה כבר שנה וחצי מאז התאונה, ולא פעם אחת הלכתי לבקר את קבריהם. אני מחליט לבקש ממייקי ביום המחרת ללכת לבקר אותם. גם אם לא אוכל לראות את המצבות, אני כה משתוקק לחוש בקרבתם, גם אם זה דרך אבן קרה.

~~
לא בין הפרקים הטובים שלי, אבל חשוב לעליה🤷🏻‍♀️
מקווה שנהנתם, אל תשכחו להגיב ולהצביע!!❤️

בנוסף, מישהי שאני אוהבת חזרה לוואטפד, ואני ממליצה מאוד על הסיפורים שלה!!
Harley_skys