איזה סתומה, אין, לפעמים אפילו אני מצליחה להפתיע את עצמי.

סוף סוף, קיבלתי את התעודת בגרות.

הרבה אנשים חשבו שאני לא יצליח, בכל זאת, הפרחה של התיכון.

רציתי בכל כולי לבוז להם.

עליתי על הבמה לקבלת התעודה.

חייכתי חיוך יהיר לאנה, שעשתה פרצוף חמוץ.

בבית ספר שלנו, כדי שיהיה תחרויות, החליטו שרק שתים יקבל תעודת בגרות, כל השאר יצרכו לעשות חוזר.

סטון היה הראשון, אני השניה.

ההורים שלי נורא לחוצים, אז הם שלחו אותי לפה, והנה, אני גורמת להם להיות גאים.

נעמדתי ליד המנהל.

ראיתי את חיוכו של סטון, קורן אלי.

חייכתי חיוך קטן בחזרה.

"בואי, אמילי, ניתן לך את התעודה" המנהל קרא לי בחיוך גאה.

לקחתי את התעודה.

ואז, נתקלתי בחזור בחוט חשמל.

כל האורות נכבו, מסתירים את הסומק בלחיי.

התחילו צעקות.

ברגע שחזר האור, כולם הסתכלו עלי במבט מזלזל, כאילו שזה שנפלתי אומר שהתעודה לא מגיעה לי.

השפלתי מבט.

הרגשתי שמישהו מסתכל עלי בדרך חזרה למקומי.

הרמתי את ראשי, מנסה עם ידי להסתיר את הסומק העמוק.

סטון חייך אלי.

"אם זה מה שאת צריכה לעשות כדי לנצח את כולם אז תעשי את זה בלופים" הוא לחש באוזני בחיוך.

--------

היי.

ביי.

😅