בוקר טוב❤

*

תלמה קמה מכיסאה, נשאה את תיק הגב שלה על כתפיה והתרחקה מהם. אבל רגע לפני שהתרחקה, היא גילתה שמדלן משגרת אליה חיוך תומך, הרגישה את לבה מתחמם וחייכה אליה בחזרה.
לפתע הבחינה בדבר מוזר: בשני שרווליה של מדלן היו חורים קטנים לאורך קווי התפר. תלמה נזכרה שראתה כבר חורים כאלה בבגדיה ביומה הראשון ללימודים, ואולי גם עוד כמה פעמים. מעניין... מה זה? היא שאלה את עצמה ויצאה מהכיתה.

---

תלמה פגשה באדם סמוך לדלת הכיתה. הוא התעסק בפלאפון שלו בריכוז וכמעט לא הבחין בה. ניצוץ שובב עלה בעינה והיא ניסתה לחטוף את הפלאפון שלו תוך קריאה של, "אווו, מה אתה עושה?"
אדם זינק בבהלה והסתיר את הפלאפון שלו מאחורי הגב. תלמה פרצה בצחוק למרות הדאגה שרבצה על לבה. "מה אתה כבר עושה?" היא שאלה. "רואה משהו לא הולם?" היא צחקה שוב.

"לא, לא, זה פשוט... אה - את תביני."
"אני אבין? מתי?" שאלה בהפתעה.
"אה - עוד - אה... מתי שאני אצליח. חכי בסבלנות."
"אין לי יום הולדת בקרוב," אמרה תלמה בחשד.
"זה לא קשור."
"טוב..."
אבל ברגע שאדם נרגע מעט מהאפשרות שתסתכל על הפלאפון שלו, תלמה הגניבה את ידה אל מאחורי גבו וניסתה לתפוס אותו. אך זה היה לשווא - אדם חמק ממנה בזריזות.
"חכי בסבלנות!" התחנן.

"בסדר, בסדר," תלמה הרימה ידיים. "אבל שתדע שעכשיו אני במתח."
"לא נורא," הוא צחק.
תלמה משכה בכתפיה והמשיכה בדרכה, והותירה אותו שם סמוק ומבולבל, תוהה בינו לבין עצמו אם הוא נהג בצורה סבירה והאם תלמה כועסת עליו.

---

מאוחר יותר, תלמה יצאה מבית הספר שלה ופיהוק עלה על שפתיה. היא עוד לא החליטה כיצד תפתור את הבעיה אבל הייתה עייפה מכדי להמשיך לחשוב על זה.
לפתע יד גסה משכה אותה הצדה, אל מעבר צר ונסתר שיצא מהדרך הראשית אל מאחורי בית הספר. אחרי שתלמה נאבקה והצליחה להסתובב לראות מי זה, פעימות לבה הואצו בפחד. זה היה ולדימיר.
"מה - מה אתה - ?" תלמה שאלה וניסתה להיחלץ מאחיזתו ללא הצלחה.
"מה, תלמצ'קה? יש לך שאלה?" הוא שאל תוך כדי שהוא ממשיך לגרור אותה למקום מרוחק יותר.
"כן, מה אתה רוצה ממני? תעזוב אותי!"

"פשוט..." הוא הסביר ודחף אותה על הקיר המחוספס. "הבנתי שאני יכול לפרוק עלייך את כ - ל העצבים שלי ואת לא תוכלי לעשות כלום, מבינה, מותק?"
"אוה - " תלמה ניסתה נואשות לחמוק מידיו. הוא מטורף! חשבה בפאניקה.
"יופי." והוא סטר לה. הפעם זה היה חזק הרבה יותר מבפעם הקודמת, והיא כמעט נפלה לקרקע בגלל זה.
"אתה - אתה משוגע!" תלמה צעקה, אישוניה מתרוצצים כשהיא מחפשת עזרה.

"אולי את צודקת, תלמצ'קה," הוא הסכים בקולו האיטי. תלמה שנאה לשמוע את השם שלה יוצא מפיו. היא ניסתה לברוח, אבל חבטה עזה על זרועה הימנית עצרה אותה. היא אחזה בהלם את האיזור הצורב, ודמעות עלו בעיניה. "אבל למה?" שאלה בקול צרוד.
"למה לא?" הוא שאל כבדרך אגב. הוא אחז בגופה הרועד ודחף אותה בחוזקה, הותיר אותה שרועה על הקרקע כשגבה נתמך בקיר, והלך משם בלי לומר מילה.

תלמה נותרה לבדה. היא התכווצה במקומה, כאובה בגופה אבל בעיקר בנשמתה. הדמעות שצפו בעיניה כבר מזמן החלו כעת ליזול על לחייה האדומות בקצב הולך וגובר, עד שהיא ממש התייפחה וכל גופה היטלטל מהבכי. היא הצמידה את מצחה לקיר, מודה כעת על כך שאיש לא מגיע לחלק הזה של בית הספר, כי לא היה לה כוח להתמודד עם אנשים כרגע. תלמה עצמה את עיניה ואחזה באיבריה הכואבים. היא הרגישה את הייאוש מחלחל אליה ודוחף אותה לתהום עמוקה ושחורה.
הכאב הפיזי והכאב הנפשי שלה נמהלו זה בזה ועברה חצי שעה עד שהצליחה לגרום לעצמה לקום וללכת לביתה, שלמרבה הקלתה היה ריק בשעה זו של היום.

---

תלמה יצאה מהמקלחת ולטשה מבט במראה. היא קיוותה שהמים ימחקו ממנה את כל החבלות, אך נאלצה לגלות שרוב החבטות בולטות למדי. היא הודתה על כך שהסטירה שנתן לה כמעט בלתי נראית, וגמרה אומר ללבוש למחרת חולצה ארוכה ומכנסיים ארוכים כדי להסתיר את הסימנים האדומים שעל הגפיים. את הלחי השנייה פשוט אאפר בסומק, ואז שתי הלחיים יהיו שוות, חשבה כדי להשלים את התמונה.
מרוב מחשבות כאלה היא לא הצליחה לחשוב על הדבר המרכזי; איך מפסיקים את ולדימיר.

---

למחרת הגיעה תלמה לבית הספר מבוהלת. היא דמיינה את ולדימיר בכל פינה.
"תלמה?"
"אהה!" היא פלטה קריאה.
"מה קרה?!" שאל רום שהביט בה כאילו השתגעה.
"אה, זה אתה. כלום."
"מי חשבת שזה? מה קרה?" ניסה רום ללחוץ, אבל תלמה לא הסכימה לשתף פעולה.

רום דאג לתלמה. הוא ניסה לשדל אותה בכל הזדמנות לספר לו מה הדבר שמעיק עליה כל כך, מה הדבר שגוזל את הביטחון מהמצח החלק ואת הניצוץ מהעיניים הצהובות. הוא רצה לדעת מה זה, מה גורם לנערה החזקה הזאת לקרוס בתוך עצמה. ולמה, שאל את עצמו בתסכול פעם אחר פעם, למה היא שומרת את זה בסוד?!

השיעור השני היה שיעור מתמטיקה, אבל תלמה חשבה שאין סיכוי שתגיע לשיעור. היא התחבאה בספרייה וקראה ספר. טוב, לא צריך לשקר: היא לא הצליחה לעבור את העמוד השני מרוב מחשבות.
"אין לך שיעור?" שאלה הספרנית בקול חורקני בזמן שסידרה ערימת ספרים במדף הסמוך למקום מושבה של תלמה.
"לא," מלמלה בתגובה בקול כה דוקרני, עד כי הספרנית - שעל פי רוב הייתה מעיקה ומציקה - עזבה אותה בלי מילה נוספת.