"בצבא יוון כבר אין מקום לאכילס", כך אמר לי איש שהסתובב באיליסיום. על אכילס הוא סיפר לי כך. עקבו של הגיבור עוד נוטף דם. הוא בוהה בחלל, עיניו מזוגגות מזמן. מידי פעם מבטו נוחת על שערו של פטרוקלוס. אותו האיש שפעם אהב. האיש שראשו מונח על כתפיו. שמוט, כמו באותו יום אומלל. לרגע, מבטו של הגיבור מתרכך. דמעה אחת עוזבת את עינו. המיתוסים עליו סופרו עשרות ומאות פעמים, אך הוא לא זכה לתהילה. אף זר דפנה לא הונח על ראשו. הניחו אותו על ראשה של גופה. כל מה שנותר לו היא תחושת ההחמצה. 

שיערו הזהוב, שהיה פעם קלוע לצמה מוקפדת, גם באמצע קרב, פזור עכשיו. שנים בהן חיכה הפכו לזקיקים לבנים וזיפים. הרגע היחיד שעוד נותן לו תקווה הוא הרגע בוא הגיע לשם. פטרוקלוס חיבק אותו, אך אכילס לא הרגיש את החיבוק. לא את חום גופו. אף נשימה על צווארו. באיליסיום אין גוף, ואין גם רגש. תם ונשלם המסע - או לפחות כך אמרו לו. לפחות כך הוא אמור להרגיש. המתח פג, אבל אי אפשר לעולם להוציא את שדה הקרב מהחייל. 

"אודיסאוס מעולם לא חזר הביתה", כך אמר לי איש שהסתובב באספודל, "ולא נשמר לו מקום בגן העדן". על אודיסאוס הוא סיפר לי כך. אודיסאוס שמע שיש דרך לנצח קרב, ושמע שהיא לא הדרך שלו. הוא שמע שתחבולות הן מיותרות. שאנשים עם כוח גדול נוטים לשכוח מאיפה באו. כל מה שהם צריכים הוא קסם חסר משמעות של נימפה. להילכד בחלום. חלומו של כל אכאי. עגונה בבית, בוכה שהלכת. אם תתרחק מספיק, לא תשמע אותה מתייפחת. לא אותה, ולא את בנך. תשמע רק את אותה היפהפיה שנשארת באי שלה. אלה שמתחננת שתישאר. 

אם תעצור לרגע, תתרחק מהבית - תצליח לברוח. אם תעצום את העיניים, תוכל להיות גיבור. דמיין את מבטה של העגונה כשתגיע. דמעות שוטפות את פניה. גם את פניו של בנך. דמיין את האומנת שלך, מסתכלת על הצלקת - זו שנרפאה לאחר שנים באוגיגיה. הוא תזהה אותך: זה אתה. אתה, הגיבור שלו חיכתה. הגיבור שלא קיים יותר, הודות לבחירות שלך. אם תנסה שוב, אולי תצליח לברוא אותו מחדש בדימיונך.

"אגממנון מעולם לא הרגיש נאהב", כך אמר לי איש שהסתובב בטרטרוס, "חוץ מברגע שרצח את איפגניה." על אגממנון הוא סיפר לי כך. הוא היה איש מריר שמרירות מכאיבה לו. אהב את אישתו עד אין קץ, עד שהגיע רגע הקץ. באותו הרגע בו הקריב את ביתו, הוא הרגיש כמו גיבור - כמו אכילס, לרגע. גג העולם מעולם לא נראה לו קרוב יותר. הוא הרגיש שמגיע לו מקום באיליסיום. האלים אהבו אותו. הוא עשה מה שביקשו. באותו הרגע, משפחתו הפנתה לו גב, והוא הבין שבצדק. הוא הבין שבשביל לזכות באהבה צריך להקריב אהבה אחרת.

אהבת האלים יקרה לו יותר מכל, לאגממנון, שהם, הרי יכולים לאהוב גם לאחר מותך. לכן הקריב אגממנון את אהבתם של אנשים. הוא חצה גשר קטן, כמעט ולא מורגש. חזר על החטא הקדמון ביותר של יוון. גיבור, בעיניו, לא צריך שום דבר. רק את עצמו, את האלים, ואת אהבתם. ברגע שהפנה לאישתו הנאמנה את הגב, גאוותו נסדקה. עם סכין בידה, הוא ראה אותה מחייכת אליו בפעם האחרונה בחייו.