אתם לא חייבים לקרוא את "שיר ללא מוצא" כדי להבין מה הולך פה, ובכל זאת, ממולץ ;)

תמיד מוזמנים לשאול בתגובות על דברים שאתם לא מבינים, אני משתדלת לענות על הכל ואני מתנצלת מראש אם לא יוצא לי :/

כמו תמיד אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות :)

פרקים יעלו בימי שלישי. תהנו!

~~~

אופל פסעה במעלה השביל המוביל לבניין שהיה נראה נטוש, היא הביטה כל כמה שניות לאחור כדי לוודא שלא עוקבים אחריה. כשהגיעה אל הדלת הצבועה באפור בהיר היא בחנה אותה. עץ פשוט, שלט קטן עם כמה אותיות לטיניות ועינית צבועה יפה בשחור שהייתה סגורה.

היא העבירה את רעמת התלתלים הבלונדיניים שלה מצד לצד ובדקה את ההשתקפות בטלפון הנייד המנופץ שלה. היא ניפצה אותו כשיצאה בסערה מעוד ראיון עבודה אדיוטי באותו בוקר. היא זכרה בדיוק איך התיישבה על רצפות הרחוב, הניחה את תיק הצד על ברכייה וטמנה את ראשה בין ידייה.

נער כבן שמונה עשרה התיישב לידה, הוא היה גבוה ממנה בעשרה סנטימטרים והיה לו שיער שטני של חתיכים. הייתה לו נראות די שגרתית, עיניים חומות פשוטות וכמה נקודות חן על הצוואר. הוא התיישב לידה בשתיקה והעביר את ידו בשיערו החלק באופן יחסי. הוא היה נראה בעינייה של אופל עני אך מטופח.

"כמה זמן את בעיר?"

היא כיווצה את גבותיה, מה זה עניינו? אך ענתה לו. "חודש וחצי."

"מאיפה את?" המשיך להתעניין בזמן ששיחק בידו ברצועת תיק המחשב שלו. ילד של תיקי צד, אופל כבר התחילה לחבב אותו.

"במקור? ישראל. עזבתי ובאתי ישר לפה, רכבת. כבר חודש וחצי אני מחפשת עבודה נורמלית ובית. אתה יודע איפה יש פה מאורת זנות?" שאלה בטון ציני מיואש. היא שמחה שהיא יכולה להתלונן בפניו, כבר הרבה זמן שלא התלוננה.

"כן."

הוא שתק. היא ציפתה שימשיך.

"איפה?" שאלה כשלא עשה זאת.

"את לא הולכת לשם."

חצוף, מחליט בשבילה. בן כמה הוא?

"אין לי עבודה."

"אני יודע," - הוא חיטט בכיס של החולצה המכופתרת שלו שהייתה פתוחה - "קחי." הושיט לה כרטיס ביקור. היא גיחכה, מה הוא משחק אותה, כאילו הוא מינימום עורך דין.

עד שהיא הצליחה לסובב את הכרטיס כך שיהיה ישר - כן, היא הסתבכה עם זה, אופל תמיד הסתבכה עם דברים כאלו - הוא כבר נעלם בין האנשים ברחוב והיא כיווצה את גבותייה. קראה את הכתוב.

ריליקיה, אולהפנד, שדרות פרדי מרקורי, בית מספר 12

היא גיחכה שוב, לאחרונה הרבה דברים גרמו לה לגחך. ממתי יש בעיר הזו מקום על שם פרדי? אמא שלה העריצה אותו, האמא השניה גם. אופל תהתה, האם זהו ראיון עבודה? היא תלך, מה עוד יש לה לעשות? ציפורים לבהות בהן לא היו בנמצא, תעסוקה מלבד שוטטות ברחובות הייתה רק גניבה מחנויות ולאופל די נמאס מזה.

אז היא קמה, ניערה את הגרביון שלה מאבק מגעיל של רחוב, הידקה את השורט שלא הייתה רגילה לסגור - היא לא אכלה כמו שצריך כמעט חודשיים אז עכשיו זו לא הייתה בעיה - סגרה את הריץ'-רץ' של הסוודר הדקיק - שהיה קרוע בכמה מקומות - והתחילה ללכת.

איש נחמד הכווין אותה לשדרות פרדי מרקורי, את הבית הכי מרוחק היה קשה לפספס. הוא היה גבוה וגדול כמו שני בניינים קטנים ברחוב ההוא אך היה נראה כמו בית, אחוזה אחת. הוא היה חריג, גם הספרה 12 - מעץ צבוע ירוק בקבוק - שהייתה על הקיר הקדמי הייתה חריגה ביחס למספרים על לוחות הברזל הקטנים אצל שאר הבניינים ברחוב. האחוזונת הייתה אומנם חרישה אך לא בולטת לעין, היא ניראתה כמו עוד מועדון נוער ישן שננטש.

אז עכשיו היא נעמדה ממש קרוב לדלת ושתקה כדי להאזין. היו קולות בפנים, היו חיים. היא זיהתה נערים מדברים, ילדים קטנים צרחנים לא היו שם כנראה, כבר טוב, אופל תמיד העדיפה תינוקות. היא הרימה יד בהססנות, הורידה אותה, הרימה שוב וחוזר חלילה. היא כבר הסתובבה ופסעה צעד אחד לכיוון הרחוב ואז בהחלטה של רגע הסתובבה חזרה ודפקה במהירות.

אישה נחמדה פתחה לה את הדלת, ובעצם אופל שמה לב שזו בכלל לא הייתה אישה, אלא נערה. היה לה משהו חמים בעיניים כמו לנער ההוא שנתן לה את הכרטיס שעכשיו נמצא בכיס האחורי של השורטס. אופל החליטה שהיא בטוח בת תשע עשרה לפחות, היא הייתה הרה, חודש חמישי אופל הייתה אומרת לו התבקשה לנחש. אופל הופתעה, ממש צעירונת, מי הכניס אותה להריון? האם היא נאנסה או שהיא סתם החליטה להיכנס לסיוט המתמשך הזה מוקדם? אופל אהבה תינוקות, אבל נשים הריוניות היו תמיד נראות לה כאילו הן בסיוט מתמשך.

"היי. אדם קיווה שתבואי." היא זזה הצידה ונתנה לאופל להיכנס ולבחון את החלל העצום. בעצם, התקרה הייתה קצת יותר גבוהה מתקרה רגילה, רק שהיא הייתה שקופה לגמרי ושימשה רצפה לקומה השניה. קול. אופל חייכה, זה היה נראה כמו זולה אחת גדולה, אבל בנויה טוב.

מי זה אדם? זה בטח אותו בחור מהרחוב. הוא בדיוק יורד במדרגות עץ מהקומה השניה ומחייך כשהוא רואה אותה. "ידעתי שתבוא." אמר לצעירה ההרה.

"איך ידעת?" אופל שאלה.

"את נראת ילדה של בית, לא אחת שתישאר ברחוב." הסביר.

"עם איך שאת נראית היו חוטפים אותך לקולנוע." הצעירה צחקקה והעיפה את הצמה שעל כתפה הימנית אחורה. היא לבשה שמלה פשוט שחשפה את ברכייה בגלל הבטן, לשמלה היו שרוולים קצרים ובכל זאת היה ניתן לראות את שרירי הידיים. מוזר, חשבה אופל, האם הנערה הזו ספורטאית?

"לא קולנוע. זנות." אופל אמרה. "והאמת שהייתי הולכת."

הם שתקו לכמה רגעים. "מזל שאת פה." אמר הצעיר ששמו אדם. אופל רצתה לגחך, הזוג שמולה היו נראים קטנים ממנה בלפחות שלוש-ארבע שנים. אופל הייתה בת עשרים ושלוש.

"את זה עוד לא אמרתי." היא העבירה את עיניה על כמה ילדים שישבו מפוזרים בחלקו הימני של החדר על מזרנים. הם לא היו נראים לפני שינה, אלא בפינת רוגע כזו שיש בספריות ציבוריות. אופל הגיעה מקיבוץ שבו לא הייתה ספריה, אבל כל חודש היו נוסעים היא ומשפחתה לסיפריה ציבורית בעיר חיפה שבישראל. אופל הביטה בילדים השקטים ושאלה את עצמה האם גם היא נראתה כך פעם, הם עיינו בספרים, מגזינים ועוד עיתונים בשלווה.

"בעוד כמה חודשים, את לא תרצי לחזור הביתה." אדם אמר והציץ בשעונו. זה הצחיק את אופל, היא לא תרצה לחזור ביתה בלי קשר למקום הזה, איך קוראים לזה? ריליקה? היא שמה לב שגם עכשיו הוא עם התיק של המחשב, זה קטע כזה? היו לה הרבה שאלות, היא נעצה בו עיניים סקרניות. "ההזמנה אמורה להגיע." עדכן את הצעירה שלידו.

אופל לא ידעה על מה הוא מדבר. בינתיים הצעירה הלכה והתיישבה על אחד המזרנים, נשענה על הדום של ג'ימבורי ופתחה מחשב נייד שהיה מונח עליו. יש להם קטע כזה, אופל הבינה.

"בואי." הנערה עזבה את המחשב והתיישבה בישיבה מזרחית. אופל הגיעה, היא לא נוהגת לסרב לבנות יפות. היא התיישבה מול ההרה והרגישה כמו ילדה בגן. כאילו היא לא בת עשרים ושלוש שהגיעה לרחוב בגלל הטמטום, הפזיזות - ועוד רשימה של תכונות לא מועילות במיוחד - שלה.

"היי. אני דאיה." הנערה הציגה את עצמה. השם הלם אותה, מאוד.

"אהלן." אופל החזירה ברכת שלום. "אופל."

"שם יפה. ועכשיו, את רוצה לדעת מה זה ריליקיה?" דאיה שאלה ואופל הנהנה כמהופנטת. המקום הזה השרה עליה תחושה של ביטחון, הילדים פה היו כל כך רגועים, היא רצתה לשכב איתם על המזרנים ולקרוא ספרים. והיא לא הייתה אחת שאוהבת ספרים.

~~~~~~~~

לימור ירדה במדרגות הריליקיה, הראש שלה כאב והיא רצתה לבקש מדאיה כדור. אבל דאיה בדיוק דיברה עם איזו בלונדינית - לימור הייתה כל כך מטושטשת שחשבה בהתחלה שזו קלי, ואז קלטה שלזו היה שיער ארוך ומתולתל מאוד, בדיוק הפוך מקלי - אז דאיה עסוקה, היא תיקח כדור מהמטבח ותעדכן אותה אחר כך.

"לימור." אדם נכנס לריליקיה כשהוא נכנס כשבידיו ארגז מלפפונים, הוא הניח אותו בקצה השיש הארוך.

"היי. אני מרגישה ממש חרא פה. איפה דאיה שמה את האדויל?"

"כאב ראש?" אדם שאל כשהניח מולה את קופסאת הכדורים.

"כן."

"אז לא תבואי לפארקור היום?"

לימור משכה בכתפייה ואספה את שיערה החום הקצר לכדי קוקו קטן. "לא יודעת, אני עוד צריכה לארגן תיק. מחר אני שוב צריכה להיות בבסיס."

"וואי נכון, שכחתי. תשמעי, אני מצטער. ואני עוד רציתי לבקש ממך עזרה בארגזים." הוא הכה קלות במצחו והתנצל. אחר כך הוריד את תיק המחשב מכתפו, לקח את המחשב שהיה על השיש הגבוה והארוך ששימש כשולחן הריליקיה והכניסו לתיק.

"אל תתנצל, יש פה חמישים ילדים, אתה לא אמור לזכור את כולם." לימור אמרה כשבלעה שני כדורים ביחד עם חצי כוס מים. אדם לקח את הקופסא חזרה והזכיר לה שתפסיק להגזים עם הכדורים.

"חמישים ואחת." אדם פזל אל דאיה עם הנערה בבלונדינית.

לימור הנהנה. " ועוד מעט חמישים ושניים." והוסיפה: "אתה תהיה אבא כל כך טוב."

אדם חייך בדאגה. הוא עוד לא לגמרי עיכל את המשמעות של הדבר אף שהתכונן לזה המון. "טוב, תקראי למישהו מלמעלה, אני צריך עזרה." הוא העיף מבט קטן מאחורי כתפו, היו עוד ארגזים בחוץ והיו גם חתולים שמנמנים.

לימור מיהרה לעלות לקומה השניה. כשנדב ראה אותה עם המבט התר בעיניים הוא מיהר להרכיב אוזניות, אז היא לא קראה לו. איזה ילד עצלן, היא חשבה לעצמה. מה הוא עושה כל היום חוץ מלהיות פנים יפות ולרקוד?

מבטה של לימור נח על ברק. השם כל כך לא התאים לנער, כי הוא היה כל כך אפלולי כל הזמן. הוא ישב על המזרון שלו וחיבק את רגליו, גבו שפוף כמו תמיד ומבטו תקוע בנדב בשעמום. הדבר היחיד שהוא שמח לעשות זה לעזור לדאיה להכין אוכל. כשלימור אמרה לדאיה שהוא בדיכאון, דאיה אמרה שהוא חי מאז שהוא נולד בערך בריליקיית דרום דישט, אז הכל מובן. גם היא חיה שם, אבל בניגוד לבן דודה, היא הייתה קצת יותר מרדנית. הוא אהב את אחותה הגדולה - מפקדת ריליקיית דרום דישט - ואהב לציית לה, היא שנאה, זה ההבדל. כשקמה הריליקיה באולהפנד, שלחה אותו מירה - המפקדת - כדי להיות לעזר לדאיה ואדם. דאיה הבטיחהללימור שיום יבוא והוא יצא מזה, לוקח זמן להתאושש.

אז לימור לא התווכחה. ועכשיו היא באה אליו והעבירה את ידה מול פניו. הוא, כמו ניעור לחיים קם על רגליו הארוכות והביט בה דרך עיניו השחורות. "אדם צריך עזרה." היא עדכנה.

המשימה שלה הושלמה כשהוא מיהר לרוץ מטה, זקף את גבו עד כמה שיכל והתייצב ליד הדלת, לימור ראתה את זה דרך הרצפה. אדם חייך אליה והיא הרשתה לעצמה לחזור למזרון שלה ולהיכנס מתחת לשמיכה אפילו שאמצע היום. היא באמת לא הרגישה טוב, ומחר היא צריכה לחזור לבסיס.

~~~~~~~~~

נדב פזל אל המזרון של לימור וכשראה שהיא עצמה את עיניה ומנמנמת הרשה לעצמו להוריד את האוזניות. הוא כבר חודשיים בריליקיה ועדיין לא החליף איתה מילה, בכוונה הוא מתחמק.

ילד אחד סיפר לו שהיא לפעמים בן ולפעמים בת, הוא לא הבין מה זה אומר, קוראים לזה ג'נדרפלואיד, הסבירו לו. אז בכל פעם שהיא באה לדבר איתו הוא פחד שיפנה אליה לא נכון. והוא רצה להיות בסדר איתה, ולא להיראות דביל.

שעון היד הכסוף שאמא שלו קנתה לו לפני חצי שנה גילה לו שהשעה כבר שתיים. הוא זכר איך היא כל כך השקיעה למצוא לו שעון טוב, שיהיה מכובד, הוא הרי הולך ללמוד באוניברסיטה. ואז הוא גילה לה, לפני שלושה חודשים, שהוא בכלל לא רוצה ללמוד שם. הוא רצה ללמוד בבית ספר לריקוד, איפה שהוא ילמד להזיז את הגוף שלו טוב יותר ממה שהוא כבר יודע. וזה בזכות עצמו, יש לך כישרון אמרו לו, אבל הוא ידע שהכל זה עבודה קשה.

בינתיים הוא לא ידע מי מממן לו את חוג הריקוד, המאמן שלו הבטיח שאם אמא שלו תפסיק, הוא יעשה זאת בעצמו. לא מוכן לוותר עליו, אחד הרקדנים הטובים ביותר שלו. הוא מזהה כישרון והוא יפתח אותו גם אם אין כסף.

אין כסף. נדב תמיד צחק לעצמו. הוא חי בבית שבו הם לא ישרדו בלי שופינג שבו שופכים על בגדים כסף שזוג צעיר משלם על דירה שכורה פעם בחודש. פעם בחודש, היו לו בגדים חדשים וזה היה נחמד. אבל אמא שלו הייתה קשוחה אליו בעניין הדרישות הלימודיות יותר משהייתה קשוחה אל המטופלים שלה. והיא הייתה אולי מהרופאות הקשחות שהכיר. חוץ מזה היא הייתה אישה נעימה.

תהיה ג'נטלמן! פקדה בקול מלווה במבטא צרפתי. הוא אף פעם לא צחק לה בפרצוף, הוא ציית לרוב, הוא ניפץ לה את האשליה בצורה כל כך כואבת.

נדב נטל את המראה שלו מוודא שגבותיו לא מבולגנות מד. הוא העביר יד בשיערו הגלי שהוא חייב כבר לצבוע שוב לשחור, כי השורשים כבר נעשו בלונד. אבל זה לא נורא כמו הריסים שלו, גדר צפופה שתוחמת עין ירוקה בוצית. שלולית העיניים שלך, אמרו לו, שלולית ביום שאחרי הגשם כשיש פטריות והשלוליות עוד לא התייבשו. השמש יצאה, יפה כמוך. הריסים שלו ארוכות, אתה פרסומת מהלכת למסקרה ומעגל ריסים. כשהיה בלי איפור היה היה ממוצע, נחמד, לא מכוער, בסדר. אבל הוא לא יוותר, לא על המסקרה, ולא על הפס הדק של האיילנר.

עכשיו הוא קם, מתח את הגב הבנוי שלו, כמה שהוא גאה בו. הוא השחיל את עצמו בטייץ השחור, את הירכיים השמנמנות שלו ואת הישבן הקטן הקופצני.

הוא לבש את החולצה הארוכה שלו רק אחרי שכבר יצא מהריליקיה, הטלפון שלו בפאוץ' שעל מותניו. הוא לא התבייש בזה שהבחורה בלונדינית המתולתלת מעניינת אותו, אבל הוא אדיש, אוזניות, הוא מרים את האף ויוצא לרקוד. הוא קובע תור לספר, הוא יספיק לקפוץ אליו לפני המלצרות בערב.

הוא עובד רק כי כולם בריליקיה עובדים. לא חסר לו כסף, יש לו כמה כרטיסי אשראי בארנק, אמא שלו עוד חושבת שהוא יחזור. הוא מסוגל לשכור חדר במלון, ואפילו לממן לעצמו את הריקוד. אז למה הוא בריליקיה? בשביל הבית, המשפחה, המקום לרקוד בו בקצב שלו.