דעתכם חשובה לי ואני אוהבת לקרוא תגובות XD

~~~

קלי הסתבכה שוב עם אותה שרשרת ארורה. 

"סברינה!" היא צעקה. "כאן יו-?"

"קלי, מדברים את שפת הקודש." מלמלה הנערה שהופיעה בפתח חדרה.

"מצטערת, את יכולה לעזור לי עם השרשרת ה- הזו?" היא השתדלה לדבר בלשון נקייה ליד האורחת.

"בטח." סברינה לקחה מידייה את השרשרת, הסיטה את שיערה הבלונדיני הכהה של קלי מעורפה וסגרה את השרשרת בקלות.

"תודה."

"היא מאוד הולמת אותך."

קלי העיפה מבט קטן במראה, הצלב הכסוף הקטן שנתלה לו עקום מעט על שרשרת החוליות נצנץ בגלל היהלומים הקטנים שבו. היא הסכימה עם סברינה, אף שלא ששה ללבוש שרשראות או כל תכשיט שהוא.

"אני מתקשרת ללימור עכשיו." קלי הכריזה וניגשה אל השולחן עליו היה מונח הסמארטפון שלה.

סברינה הופיעה לידה ועצרה אותה, הניחה את ידה על היד המושטת אל הטלפון והביטה בקלי במבט ארוך, הכחול בעינייה של סברינה לא היה שמיימי או קפוא, הוא גם לא היה פשוט או מיימי, הוא היה פשוט מתנשא ב"קדושה". קלי שנאה אותו בהתחלה, אבל למדה להתרגל בשבועות האחרונים. "אולי כדאי שנתפלל עכשיו."

קלי נאנחה."כבר התפללנו."

"או נלמד."

"אנחנו בחופש הגדול!" קלי מחתה.

"נכון, ועדיין. בואי נסיים את הלימוד היומי ואז תעשי כרצונך." 

קלי נאנחה ובזמן ששלחה מבטים חומדים לטלפון שלה, התיישבה על מיטתה מול סברינה שכבר שילבה את רגלייה, אספה את שיערה החום הגולש בעזרת קליפס פלסטיק שחור ופתחה את ספר התנ"ך. "תפתחי דניאל פרק ז'."

"אני שונ- לא אוהבת את הספר הספציפי הזה." 

סברינה הרימה את עיניה בפליאה וקלי רצתה לשאול אותה למה היא מופתעת.

 "זה בארמית!"

"ועדיין, זה אחר הספרים המעניינים בתנ"ך, תחשבי על זה רגע-"

קולה של אחת הזמרות האהובות על קלי התנגן והיא קפצה מהמיטה וחטפה את הטלפון שלה מהשולחן לפני שסבירנה תגיד משהו. "כבר חוזרת." היא מיהרה לצאת מחדרה ולהסתגר בחדר העבודה הריק של אביה. 
"לימור?"

"היי, את בבית?"

"כן."

"אני בדישט-"

"בבקשה תבואי."

"אני בריליקיית מרכז ו-"

"לא אכפת לי, תבואי. " קולה של קלי נסדק.

לימור שתקה, נאנחה ואז כחכחה בגרונה. "טוב. חצי שעה."

קלי ניתקה את הטלפון וחזרה לחדרה, היא רצתה להספיק להחליף את בגדייה לחולצה שידעה שלימור אוהבת לראות אותה בה, גם אם לא הרבתה להודות בזה. סברינה כמבן תעיר לה על השמלה שנראתה כמו חולצה ענקית. אבל למי אכפת? לימור מגיעה!

סברינה עוד ישבה על מיטתה כשהיא קוראת בתנ"ך בקול, כשקלי נכנסה היא שאפה אוויר לריאותיה. "קלי-"

"עוד חצי שעה הב- חברה שלי מגיעה לפה."

"לכמה זמן?"

קלי משכה בכתפייה. "מקווה שכמה שיותר."

"אז בואי נסיים עד אז את הפרק." סברינה אמרה.

קלי הניחה את הטלפון בתבוסה על השולחן והתיישבה חזרה על המיטה. 

~~~~~~

"אני צריכה טובה." אופל התיישבה לצד אחת מנערות הריליקייה. הנערה הרימה את עיניה מהחוברת שבה עיינה, היא סקרה את אופל במבטה. 

"את חדשה פה." 

"נכון."

"מה את צריכה?"

אופל הביטה בה למשך כמה שניות וניסתה להעלות את המילים על לשונה. "לא משנה…" מלמלה לבסוף והתרחקה משם. לפתע הרעיון שלה היה נראה מטומטם מאוד, אם היא רוצה את מירה היא צריכה פשוט להגיד לה את זה.

אז היא נכנסה לחדר עם דלת הוילון שהיה ריק, ואז כשווידאה שאף אחד לא מסתכל, היא נכנסה לחדר הסודי של מירה. כעת היא הייתה כמו כלואה בו, כי היא לא זכרה איך פתחה אותו מירה מבפנים. אז היא פשוט חיכתה שם, עם גבה לקיר והשתעממה.

כעבור עשרים דקות, כשהשעה הייתה כבר שמונה בערב בערך, היא סו סוף שמעה מישהו מסיט את הארון הצידה ופותח את הדלת. האור נשפך לתוך החדר במלבן שאופל לא ישבה בתוכו, וכשמירה נכנסה היה נראה שהיא לא הבחינה ישר באופל. אחריה נכנס נער והיא סגרה את הדלת, אופל הבינה שהחדר הזה הוא לא רק לסקס, מירה תפסה את פניו והצמידה אותו לקיר, אז מתברר שזה בעצם כן. אופל נאנחה לעצמה קצת בקול ומירה הסתובבה ואימצה את עיניה כדי להבחין בה. "היי."

אופל קמה והביטה בנער הנבוך. "היי." היא בירכה אותם לשלום בחזרה. 

מירה הביטה לסירוגין בשניהם, בנער בעל השיער הבהיר והעיניים הבהירות ובאופל בעלת רעמת התלתלים הבלונדיניים והעיניים החומות הכהות יחסית. "טוב, תראו…"

"אני בעד שלישייה." העז הנער לומר ואופל גיכחה.

"או שאחד מכם הולך." אמרה מירה ואופל מיהרה להתיישר.

היא העבירה את ידה בשערה כמו תמיד ואמרה: "במחשבה שניה נראלי מגניב לנסות."

"אם כך." מירה ליטפה את מותניו של הנער. "יהיה כיף, יש לנו פה חתיכת חתיך."

כן… לא הפתיע את אופל שמירה ביסקסואלית, או פאן. אחרי הכל היא באמת לא הבינה איך אפשר לאהוב מין אחד, לבחור בין בנים לבנות, היו שנים בהם היא כל הזמן ניסתה לבחור. מאז עזבה את הבית היא לומדת לשחרר. 

היא אף פעם לא הייתה חלק משלישייה, לא ידעה מה יקרה בדקות הבאות, מי יהיה איפה ומה תעשה. היא יכולה להתנצל ולצאת עכשיו אבל אמרה לעצמה להישאר, להפסיק להיתפס לקטנות ולדאוג. לשחרר. 

~~~~~~~

שתי דפיקות חלושות נשמעו על דלת חדרה של קלי, ואז היא נפתחה ובפתח הופיע לימור, קלי מיהרה לזנק מהמיטה ולחבק אותו. סבירנה צפתה בנערה הזרה שלבשה מדי צבא, ובקלי המחבקת אותה. 

לימור רצה לנשק את קלי אך זו הסיטה את פניה והוא נשק ללחיה, ההתנהגות הזו הייתה קצת מוזרה עבורה, בדרך כלל היא הייתה מתנפלת עליו, מצמידה אותו לקיר ומנשקת אותה עד שנגמר להם האוויר. 

קלי שמה לב שלימור מביט בחשדנות בנערה שישבה על מיטתה ולכן מיהרה לערוך היכרות. "לימור, זו סברינה והיא האורחת שלי מאירלנד."

לימור סרק את האורחת במבטו, היה בה משהו דתי מאוד, הבגדים הארוכים שלבשה, האופן שבו היה שיערה אסוף, הכל בה היה כל כך צנוע. 

קלי צחקקה על מנת להפיג את המתח. "סברינה, זו לימור, היא חברה נורא טובה שלי." לימור הזעיף את פניו לרגע, קלי מציגה אותו בתור חברה טובה שלה? למה?

"לי-מור." סברינה קמה ממקומה. "נעים להכיר." קלי ידעה שסברינה משתדלת לנהוג בחמימות כלפי לובשת המדים שמולה, רק אתמול הטיפה לה על שירות צבאי לנשים, כמובן כנגד.

"נעים להכיר גם אותך." לימור הושיט יד ללחיצה, כשסברינה התמהמה, ליקק את שפתיה בעלבון קל. "שומרת נגיעה?" לימור קיוותה שזה אומר שסברינה יודעת עליהן, ויודעת שלימור לא תמיד בת.

אבל לא, סברינה התאוששה מהלם היכרות הראשוני ולחצה את ידו של לימור. "ברור ששומרים נגיעה, אבל אנחנו נשים. מצחיקה חברה שלך." העירה ללימור.

קלי צחקקה בצורה אמיתית ככל שיכלה ופזלה אל לימור שנעץ בה מבט משתהה. "מה אתן לומדות?" שאל לימור לפתע כשהחל לסרוק את החדר שהספיק להשתנות מאז הפעם האחרונה בה ביקר בו, והבחין בספרי התנך הפתוחים על המיטה.

"דניאל." סברינה לקחה את התנ"ך מהמיטה לידייה בעדינות.

"איתי למד את זה בקיץ שעבר, כשרק הכרתי אותו." לימור נזכר.

סברינה הרימה את גבותיה. "איתי זה בן הזוג שלך?" 

"מה פתאום." לימור פזל שוב אל קלי, היא באמת לא סיפרה כלום?

"איתי זה הבויפרנד של הדר, טולד יו." קלי הזכירה לאורחת.

"אה אה, נכון, אמרת לי. בכל מקרה מי רוצה לשתות מיץ?" הציעה הנערה הצנועה.

"עדיף תה." קלי אמרה, לוקח יותר זמן להכין תה. "שאני אשאיר אתכם פה ללמוד?" הציעה בידיעה שאף אחת מהן לא תאהב את הרעיון.

"מובן שלא, אני אלך." סברינה הניחה את התנ"ך על השולחן, סגרה גם את השני ושמה אותו לצד הראשון ואז יצאה מהחדר.

קלי סגרה את הדלת, לימור כבר הספיק לשמוט את התיק ולכן כל מה שנותר לקלי לעשות זה לדחוף אותו על המיטה שלה ולעלות אליו.

 "התגעגעתי." מלמלה בין נשיקותיה. 

לימור התגעגע גם הוא, ולא רק לנשיקות על הצוואר המטריפות האלו, להכל, גם לארון הפתוח. "למה היא לא יודעת עלי כל מני דברים?"

"כמו?" קלי נעצרה לרגע, היא ישבה על בטנו של לימור וידייה נשענו על המיטה בצדי ראשו.

"שאנחנו ביחד ו-"

"אני מצטערת, אתה תבין כשתכיר אותה יותר." 

לימור נאנח. "אני לא רוצה להכיר אותה יותר. אני רוצה לצאת איתך לאנשהו." 

"הו." קלי פלטה והסמיקה.

"מה הבעיה שתדע שאני בן?"

קלי נאנחה. "פשוט… יש אנשים שקשה להם לקבל דברים כאלו, אתה מכיר את זה בעצמך ו-"

"מה הבעיות שלך?" לימור קם. "למה את תמיד מכניסה את עצמך לארונות מחדש? מה כל כך קשה בפשוט להיות מי שאת?"

קלי נאנחה ונצמדה לקיר ליד מיטתה, מחבקת את רגלייה. "היא גם לא יודעת שאני פאן."

"יופי קלי, יופי." דמעות נקוו בעיניו של לימור. "תמשיכי ב… באיך שזה לא יהיה שאת חיה, תמשיכי לסבול. זה באמת מה שאת רוצה?"

קלי נשכה את שפתייה בחוזקה. היא לא תבכה עכשיו, לא תבכה. לימור צודק, אם היא תתחיל להתבכיין זה יהיה כמו למחות על דבריו, היא צריכה לקבל את זה בשתיקה. 

סברינה דפקה על הדלת ולימור פתח אותה, היא נכנסה עם מגש ועליו שלושה ספליי תה, צנצנת קטנה של סוכר וקנקן. לימור מיהר לקחת את התיק שלו מהרצפה ולצאת מהחדר, לצאת מהבית.

הוא לא יתרחק, אין לו לאן, אין לו מצב רוח לריליקיות ובית אחר אין לו. הוא הלך אל המרכז המסחרי בצפון דישט וקנה לעצמו מנת פלאפל, התיישב על המדרגות ובהה בעוברים ושבים. כשהשתעמם, החל לאכול, הוא לא אכל מהבוקר ובקושי שם לב לרעב שלו במהלך הבדיקה המחורבנת.

הטלפון שלו צפצף, הודעה, הוא לא טרח לפתוח. כשכעבור חמש שניות נשמעו עוד שני צפצופים הוא כמה הסתקרן טיפה. זו הייתה קלי, הוא נאנח לעצמו, הוא לא התכוון לצעוק עליה, הוא הרגיש כל כך מתוסכל, עיניו עוד לא הספיקו להתייבש מהדמעות. 

-לם, איפה אתה?

-בבקשה, אני רק רוצה לדבר.

-אני יודעת שאני דפוקה, פחדנית, אגואיסטית, אבל תן לי רק לפגוש אותך.

הוא הביט לצדדים, למי הוא משקר? הוא כן רוצה שקלי תופיע פה עכשיו באמצע הרחוב בין חנות הגלידה לחנות בית הדפוס, בשמלה – שניראת כמו חולצה טישרט ענקית, –היא תתנופף קצת ברוח, בגוון בין אפור לתכלת שפעם מאוד דמה לעיניים שלה. הוא רצה לראות אותה שם, ידיה שמוטות לצד גופה. היא תחבק את עצמה, כף יד למרפק וכף יד למרפק, אולי היא תמשוך את השמלה מטה כדי שתכסה יותר, את הברכיים היא לא תצליח לכסות אבל היא בכל זאת תנסה. הוא מאוד רצה שזה יקרה, והוא רצה לשכוח מכל העולם לכמה רגעים.

-מרכז דישט, ליד החנות של התמונות.

לקחו לקלי חמש דקות להגיע, והיא רצה כשראתה אותו. השיער שלה כבר היה מספיק ארוך בשביל קוקו קטן כזה, היא לבשה ג'קט ג'ינס פתוח והשמלה שלה לא התנופפה ברוח כי לא הייתה רוח. אבל זה היה בסדר, כי היא באה אמיתית.

קלי התיישבה פשוט ליד לימור, הצמידה את נעלייה השחורות זו לזו והניחה את מרפקיה על ברכייה, נשענה עליהם ובהתה ברצפה. "הייתי צריכה להגיד לה מההתחלה."

"מאיפה היא הגיעה בכלל?"

"היא הייתה שכנה שלי באירלנד, שתי כיתות מתחתיי בבית ספר, ותמיד הם היו באים לשבת, הולכים ביחד איתנו לכנסייה בראשון." 

"והיא נוצרייה הומופובית." לימור הבין.

"כן."

"אני מצטער, אני באמת לא מבין למה את סובלת אותה, ומה היא כבר תעשה לך?"

"היא תתחיל להטיף לאמא שלי למה היא לא עושה עם זה כלום, ועד שאני בסדר איתה, אני לא רוצה לפתוח את זה מחדש." קלי גיכחה והתמתחה, השמלה שלה חשפה עוד מרגליה באופן לא צנוע בעליל, ייתכן ועשתה זאת בכוונה בשביל שלימור ינשוך את שפתיו.

לימור נאנח והרים את מבטו לרחוב. "עד מתי זה יהיה ככה?"

"עד שהיא תחזור לאירלנד? או עד שאני אתגייס, ואז לאמא שלי לא תהיה אחריות עלי, אז לסברינה לא יהיה על מה להתלונן."

"אני מרחם עלייך." לימור תפס את תשומת ליבה של קלי בכך שהעביר את ידו בשיערה.

"אל תרחם, סברינה די בסדר חוץ מה... אממ-"

"כפייתיות שלה לדת?"

"בדיוק."

הם שתקו, קלי המשיכה לבהות ברצפה בזמן שלימור שיחק בשערה. "מה שכן." אמר לפתע. "את ממש לא מרחמת עליי כשהשמלה שלך ככה ואנחנו באמצע הרחוב."

קלי צחקקה. "יש לך אפשרות בחירה, או להמשיך לסבול או לעשות אם זה משהו."

לימור שתק וחייך.

"אני מעדיפה שאתה תעשה עם זה משהו." ציינה קלי.

לימור נאנח. "לאן נלך?"

"יש לי הרגשה שהמשפחה שלך לא בבית." קלי קמה ממקומה.

"מאיפה לך?" אפילו לימור לא ידע, עברה שנה לפחות מאז עזב את הבית , לרחוב, לריליקיות, והוא לא תקשר עם משפחתו בקושי. מדי פעם בדק באינסטגרם מה אחים שלו עושים ואם הם בסדר, אבל חוץ מזה הניתוק היה מוחלט.

קלי הושיטה את ידה והזמינה את לימור לקום. "אח שלך קפץ אתמול אליי לבדוק אם את במקרה אצלי, כדי לתת לך את סתיו. בסוף הם לקחו אותו." 

"אני עדיין זוכר איך נכנסים מהחלון." לימור חייך וקם, לקח עמו את התיק.

כשהוא וקלי הלכו לכיוון ביתו הישן הוא השאיר מאחור על מדרגות האבן את כל הדאגות, המחוייבויות ואת מנת הפלאפל הנגוסה. איזה הומלס ימצא, ויחליט מה לקחת לעצמו, היא קיוותה שיתמזל מזלו לקחת את החלק הטוב. האוכל כמובן.