מרגיש לי כאילו לא הייתי בוואטפד נצח.
מה שלומכם?
מוזמנים להגיב על הפרק :)

~~~

נדב ישב מחוץ לריליקיה מאחורי גדר האבן וטמן את ראשו בין ידיו. הוא היה מתוסכל, הציון שקיבל על הריקוד היה שמונים. אולי היה צריך לשמוע בעצתה של אופל ולהאריך את התנועות, ואולי הריקוד הזה הוא ריקוד בלתי אפשרי ליחיד. איזו משימה מטומטמת. 

הטלפון שלו צלצל והוא מיהר לענות לאחד מחבריו הטובים. כן, לנדב היו עוד חברים טובים מהתקופה שהוא עוד גר אצל ההורים העשירים שלו וכל זה. וחבריו, הם גם היו עשירים מן הסתם ולא ממש אמיתיים. 

"אמרתי לך כבר שאני לא חוזר לשכונה."

"לא בשביל זה התקשרתי."

"אה."

החבר נאנח מצדו השני של הקו. "יצא סרטון חדש."

"יוצאים המון חדשים."

"אחד מהסוג שאתה אוהב."

נדב נעמד על רגליו. "מה יש בו."

"אתה יודע…" אמר בטון משועמם. "את הבחור ההוא שהיה בתפקיד הגיי."

נדב נשך את שפתיו.

"בסרטון הזה הוא יורד גם לבת."

"מה הקשר בת?" נדב הופתע.

"לא יודע, לך תדע מה עובר בראש של יוצרי הסרטים האלו."

"חבורת חרמנים." נדב מלמל.

"אנחנו, הצרכנים, חרמנים יותר." החבר מעבר לקו ציין.

נדב שתק, הוא רצה להודות שיש בזה משהו אבל גם לצאת צודק.

"אז לשלוח לך או לא?"

נדב נאנח."שלח."

"סבבה."

הוא התכוון לנתק אבל הנודניק מעבר לקו עצר בעדו. "ואחי-"

"כן?"

"אולי תבוא לעשות איזה סיבוב בשכונה? מתגעגעים אלייך, לשטויות שלך."

"נחשוב עלייך." נדב צחק בקרירות וניתק.

הם מתגעגעים אליו? הם בקושי מכירים אותו, וכך גם אמא שלו. כולם יודעים שהוא אוהב בנים בין היתר, הוא אף פעם לא היה צריך לצאת מהארון אלא פשוט להביא הביתה את החבר הראשון שלו. הוא מעולם לא אמר שהוא אוהב רק בנים, כי הוא בעצמו לא היה בטוח לגביי זה, והוא השאיר את זה ככה.

מה שכן, כולם תמיד נשאו אליו את עיניהם בציפייה. הוא השתתף בתוכנית מצויינות אז ברור שאחרי הצבא הוא ילך לקולג', הוא לא טיפש, הוא יודע שבריקוד לא עושים כסף. לא שהוא צריך כסף, אמא שלו יכולה לממן אותו עד סוף החיים. העניין הוא שהיא לא רצתה, היא רצתה לחנכו לעצמאות. נדב היה בטוח שמאז היא הייתה בטוחה שהנה, עכשיו ינסה ללמוד להסתדר בלי הכסף שלה, כשהוא ברחוב, ויחזור עליה על ארבע כדי שתתן לו כלים ללמוד מקצוע. מה שהיא לא ידעה זה שהכרטיס האשראי, נמצא אצלו. ואולי אמו טובה בלרפא אנשים, אבל את התקציבים שלה הוא היה מנהל. ועכשיו מי מנהל את זה? בטוח לא אבא שלו שזרוק באיזה מכון גמילה. אז הוא הניח שהיא לא מטפלת בזה, היא הריי מרוויחה כל כך הרבה אז מה זה משנה לה? אישה מבולגנת, אישה פזרנית, קלילה. כמה קל להיכנס להריון בגיל חמש עשרה, כמה קל ללמוד רפואה ולבנות קריירה, כמה קל שהילד שלך ברח מהבית ובעלך לא בסביבה.

עדיפה לו החירות של הריליקיה להיות מה שהוא מאשר לחיות שם, בחברה המתנשאת הזו. לא היו לו תלונות אל הכסף, אחרי הכל הוא המשיך להשתמש בו גם כשכבר לא היה ביניהם, הוא בסך הכל שנא אותם ספיציפית, היה קשה לו למצוא אנשים אמיתיים. וגם אם לא למצוא חברים, לפחות להסתדר עם כמה ואת זה הוא דווקא עשה. אדם ודאיה ועוד כמה מהריליקייה היו ביחסים טובים איתו. כלומר, הוא לא הפריע להם והם לא לו. 

צליל של הודעה נשמע והוא מיהר לפתוח את הטלפון שלו שהשחיר מאז ניתק את השיחה. הודעה מהחבר איתו דיבר, בלי מילים, רק שורה ארוכה של אותיות באנגלית וסימנים. הוא לחץ על הקישור.

~~~~~~~~

עוד בוקר שבו אופל קמה בשעה שש, עוד בוקר שבו היא גוררת את עצמה לעבודה שהיא שונאת. היא מחייכת בזיוף לאנשים וממלאת פקודות, אוםל שנאה את זה. היא אהבה לעמוד במרכז הבמה, עם או בלי אנשים, להזיז את הגוף שלה ולשמוע את תרועות הקהל. היא אהבה לזכות בפרסי ריקוד, לשמוע מאנשים שרואים שהיא עבדה קשה. ועוד איך היא עבדה קשה, לילות שלמים מול המראה בחדר שלה, בקיבוץ הקטן בישראל, לילות שלמים של חזרות על אותן תנועות ושינוי פרטים קטנים כדי להפוך את הריקוד היפה לריקוד טוב. שעות של תסכולים ושל שינויים דרסטיים פתאום שלוקחים את כל העבודה שלה ומנפצים אותה על הרצפה. לפחות היא יכלה לעמוד על הר השברים ולהשקיף על עצמה, להכיר בערך שלה. 

אופל עבדה קשה מאוד כשרקדה, מתחה את כל גבולות היכולת שלה וריגשה עד דמעות כמה אנשים בקהל. היא אהבה לרקוד, ושנאה למלצר. במיוחד במסעדת אוכלי הבשר הזו.

כשנשענה על כיסא אקראי וצפתה בלקוחות הבודדים במסעדה ושמחה שהמלצרים האחרים מטפלים בהם היא תהתה לעצמה האם מלצרים מסויימים לא מתקבלים לעבודה, או שהיא פשוט לא מתאימה להם והם עוזבים. כלומר, כל המלצרים במסעדת הבשר הזו היו נראים כמו משרתים. חוץ מהעובדה שכולם התלבשו זהה ודמו אחד לשני בתסרוקתם – שיער קצוץ או צמה –  הם גם התנהגו דומה. כאילו כולם עם אותו יחס ללקוחות, אותו דציבל בקול, אותה גישה ואותה מהירות ודייקנות.

לא, אופל בהחלט לא התאימה לשם. והיא אפילו שקלה להגיד למירה שתתן לה בסוף את העבודה השניה, עם הילדים, למרות שהיא שונאת לתקשר עם "אנשים" שקטנים ממנה ביותר מעשר שנים. תמיד העדיפה תינוקות. 

אופל יכלה לגרום לכך שיפטרו אותה, וזה כמעט קרה כשהיא יכלה בטעות לשבור דברים. אבל אופל לא רצתה לעשות בלאגן, ובטח שלא לשלם מכספה על מנות, אז היא לא הפילה דברים. בשביל להצליח להביא לשולחן את הדברים שלמים, היא פשוט עשתה את זה יותר לאט, לקוחות שכבר היו רגילים לשירות במסעדה רגזו על כך.

לחנות נכנס זוג, הגבר גבוה מגולח לשמעי עם שיער שחור, ואישה שזופה ודקה גם היא כהת שיער ועיניים. הם התלבשו בהידור והיו מאופרים בשחור, זה היה סקסי לשניהם, אופל לא ידעה על מי להסתכל. אז היא פשוט זגזגה במבטה עד שהאישה הרימה את ידה וסימנה לה לבוא, היא לגמרי שכחה את תפקידה.

בצהריים יצאה אופל מן המסעדה והחלה להתקדם לכיוון דרום העיר בה הייתה ממוקמת הריליקיה. העיר דישט לא ריתקה אותה או סיקרנה כמו אולהפנד. היא הייתה טובה יותר, נקייה יותר מאולפנד. האנשים ברחובות היו נראים פחות מאיימים, העיר נראתה חדשה יותר ברצפות הנקיות משכבות של לכלוך. לפי מה שהבינה, העיר הייתה מחולקת לחמישה חלקים. צפון, דרום, מזרח, מערב ומרכז, עוד לא יצא לה לבקר בחלקים האחרים.

להפתעתה היא ראתה דמות מוכרת במדים צועדת לעברה, היא ניראתה כאילו היא שקועה בהרהורים ולכן לא הבחינה באופל עד שנעמדה ממש מולה. "היי לימור, מה את עושה פה?"

לימור הרים את מבטו. "הייתי באיזו בדיקה, עכשיו אני הולך לריליקייה של המרכז ואז אולי אלך לקלי…"

"החברה שלך?" אופל שאלה כשהיא עדיין מתייחסת אליו בלשון נקבה ורק כשלימור הנהן וגירד בידו השמאלית את עורפו היא קלטה. "אז איך לפנות-"

"היום, זכר."

אופל הנהנה. "טוב, אני בדרך לריליקיה בדרום."

לימור גיחך. "תקעו אותך שם? עם מירה."

"מה הבעיה?" אופל השתדלה להבליע חיוך, מירה הייתה בסדר גמור וטובה מאוד אליה. "מירה אדירה."

הוא משך בכתפיו וניסה להבין למה אופל בטוחה שמירה היא יצור מדהים, וכשנפל לו האסימון, לימור צחקק בקול. "אני מניח שמירה נותנת לך הרגשה טובה."

היא חייכה בתגובה ועינייה החומות הבריקו בניצוץ שומר סוד. 

"אני מתכוון, הרגשה גופנית." לימור הוסיף.

אופל כיסתה את פיה בידה. "את, אתה רומז משהו?"

*לא כלום." לימור משך בכתפיו. "ואני חייב ללכת, נתראה…. מתישהו, בריליקיה באולהפנד."

אופל הנהנה ונשכה את שפתיה כשלימור התרחק. האם העובדה שמירה רודפת שמלות ומכנסיים ידועה? היא המשיכה ללכת לריליקית הדרום כשהיא מפזמת לעצמה בשקט. 

היא עברה בכוונה במסלולה ליד קיר מודעות שלא הספיקה לעצור לידו בבוקר. היא הוציאה מתיקה עט שגנבה מהמסעדה בה עבדה ורשמה על ידה כמה מספרים לבירורי פרטים על תחרויות ריקוד. 

באותו הערב היא יצאה בפעם הראשונה לאימון עם קבוצת הפארקור, בסיומו היא סיכמה לעצמה שעם כמה שזה כיף, הריקוד משחרר יותר, ממלא יותר. ובכל זאת, לאחר חודשים של שוטטות, היא נהנתה להזיע, לזוז עם קבוצה. מירה הובילה את הקבוצה, והיא הייתה פארקוריסטית טובה, מכמה ילדים היא שמעה שככה זה אחרי חמש עשרה שנה בפארקור. מירה הייתה בת קצת יותר משלושים – כפי שאמרה, אופל נטתה להאמין לה – זה אומר שמגיל חמש עשרה בערך היא עוסקת בזה, איכשהו זה לא הפתיע אותה, כשאופל צפתה במירה מבצעת תרגילים היא נראתה לה צעירה יותר מכולם.

כשאופל נכנסה לריליקיה והביטה בחדר של מירה שוילונו היה סגור היא התלבטה אם לגשת. וממש לפני שהניחה את התיק של והתקרבה לשם, יצאה משם נערה כבת שבע עשרה שישנה כמה מזרנים ליד אופל בלילה הקודם, שערה היה אסוף בקפידה, כאילו הרגע סורק ונאסף, אבל היא נראתה נרגשת ונשימתה לא הייתה יציבה. כמעט ולא היו ילדים בריליקייה ואלו שכן היו, היו שקטים ועסקו בעניינים של עצמם. ולכן יכלה אופל לשמוע את הצליל של התנגשות המתכת שזיהתתה כהזזת הארון שמסתיר את הדלת לחדר הכספות של הריליקיה.

מירה יצאה מהחדר בעל הפרגוד כעבור כמה שניות ונשענה על הקיר עם חיוך מרוצה. אופל הייתה צריכה להיות ממש טיפשה ותמימה כדי לא להבין מה הייתה מטרת ביקור הנערה בחדר ההוא. היא נשכה את שפתיה בקנאה, וזה לא שהיא הייתה אמורה לקנא, הרי מירה הבהירה הכל לפני. היא חייכה בשלווה אל מירה כששאלה אותה איך היה בעבודה ובראשה העבירה כמה תסריטים מסדרות שראתה בצעירותה על איך לגרום למירה ליפול לסיבוב שני, ואולי אפילו ללופ.

~~~~~~~

נדב הניח את הטלפון בחזרה בכיס האחורי של מכנסיו. שיניו מעכו את שפתיו באיטיות כאילו ניסה לסחוט מהן את דמו. ראשה שוב היה טמון בין ידיו וכעת הייתה לו בעיה, מכנס העור שלו היה צמוד מאוד עכשיו, למה הוא ממשיך ללבוש כאלו? 

הוא רצה לאונן, הוא היה בטוח בזה, הוא חייב. אבל נדב מעולם לא נגע בעצמו בצורה מינית, תמיד מצא נערים או נערות שיעשו את זה בשבילו. וזה לא שהוא היה עצלן, הוא עשה את זה בחפץ לב עבורם גם, פשוט לא לעצמו. נדב אהב לעצום עיניים ולהרפות את גופו, הוא לא אהב להיות לחוץ. ועם כמה שהוא אהב לשלוט בעניינים, כשזה הגיע למכנסיים שלו הוא רצה להיות נשלט, להתמסר ולהתמכר למישהו אחר.

עכשיו לא היה לו אף אחד, הוא לא יכל להביא בחורים או בחורות לריליקיה. זה היה אולי החיסרון היחיד שבעזיבת הבית, ומצד שני הוא לא שכח את ברק. אם הוא לא היה יוצא לרחוב ומגיע לריליקיה הם מעולם לא היו נפגשים. ואתם בטח מגכחים עכשיו, למה נדב כל כך דרמטי לגביי זה? הרי ברק היה כביכול הזונה הקבועה שלו, והוא יכל למצוא כאלו גם בבית. אבל לנדב זה היה משמעותי, הוא אפילו לא ידע למה.

לכן זיק נדלק בעיניו כשראה את ברק מתגנב מבין השיחים לכיוון הריליקיה. כשברק הבחין בנדב, הוא השתופף מעט ואז מעצמו ניגש אליו. "אני צ-צריךך כס-סף." גמגם.

נדב נשך את שפתיו. "יש לי עבודה לתת לך."

"אני צריך יחסית הרבה. וללא נראלי שתרצה לגמור פעמיי-יים." הסביר.

נדב הביט בעיני החיפושית שהביטו בו בכנות. לא, ברק לא ניסה לסחוט אותו כי ראה שהוא צריך את שירותיו עכשיו מאוד, הוא באמת היה צריך את הכסף.

"רד. אני אשלם לך כפול."

ברק הנהן בצייתנות אבל עצר בעד עצמו לפני שירד על ברכיו. "יראו-או אותנ-נו."

"אנחנו נשמע אם מישהו עובר." נדב הפשיל את מכנסיו, הוא סמך על כך שגדר האבן מספיק גבוהה בחלק הזה והם ישמעו ברגע שמישהו יתחיל לעלות עליה על מנת לעבור לשטח שמצידה השני שבו היה הקיר האחורי של בניין משרדים שהיה כרגע בשיפוצים אבל באותו יום לא היו פועלים.

ברק רכן על ברכיו ובלע את הרוק שמילא את פיו ואז עשה את מה שהתרגל לעשות בזמן האחרון, כמו ילד טוב.