לא שכחתי אתכם!

~
"אני מת כבר שנוכל לנקום על המוות של סופיה." דב מלמל.

"מירה כל כך תשמח, לידי יראה אדישות אבל יקפוץ מאושר בתוכו. ודאיה… דאיה תבין יום אחד שהיינו חייבים." עמנואל שפשף את פניו בעייפות.

דב הופיע מאחוריו וחיבק אותו. "אל תדאג אחי, זה יהיה מושלם."

"היו כבר פעמים בהן רצחתי אנשים, והתוכנית פשוט הסתבכה מול הפנים שלנו."

"זה לא יקרה הפעם, וגם אם כן תמיד יש גיבויים."

"אם המשטרה תבוא פתאום?"

"נתיישב ליד השולחן כמו אורחים. לא יהיה במה להאשים אותנו, הם לא ימצאו אצלנו סכין וחצי."

"אני דואג ממש." מלמל עמנואל וקם.

"היי." דב הניח את ידו על כתפו. "אשתך מתה בגל-"

"אשתי מתה בלידה."

"תפסיק לשקר לעצמך!" דב לחש בעצבנות

"אני לא משק-"

"אתה משקר מאוד ואתה יודע את זה. הגוף שלה היה חלש בלידה כי היא הייתה מורעלת, שנינו יודעים את זה טוב מאוד."

"אני באמת לא רוצה לחשוב על זה, אפשר מוות אחד נורמלי?"

"תחשוב מה שאתה רוצה, אולי גם תקנה את מה שכתוב בעיתון ותגיד לעצמך שסופיה התאבדה."

"אחותי לא התאבדה."

דב חייך. "יופי. אז תחשוב על זה שאתה נוקם את הרצח שלה, של אשתך גם אם אתה לא מאמין בזה, והכי חשוב של אמא שלך."

"בסדר." עמנואל מלמל. "אני זוכר את זה. אני לא אדיוט לגמרי."

"אתה עושה את זה בשביל אלו שחיים ועלולים לא לחיות אם ניתן למצב להימשך ככה. ברק, סטון, מירה, לידי, דאיה והתינוק שברחם שלה, אתה רוצה שגם הוא יגדל בלי אמא?"

"ממש לא." עמנואל קם והתהלך בחדר. "הכל יסתדר אל תדאג, אני אדאג לזה גם אם אצטרך למות בשביל זה."

"גם אני." הם שילבו את ידיהם ודב משך בכתפיו. "וכמובן שאתה צריך גם להתנהג כמו אבא טוב ולדבר עם ברק בדחיפות לגביי סטון." אמר בנימה דרמטית פחות.

"מה אני אמור להגיד לו. "היי ברקי מותק אני יודע שאתה שונא אותי שהסתרתי ממך המון ונטשתי אותך, דרך אגב-"

"אתה מעדיף שילנה תפלוט על זה משהו, הוא ישמע ואחר כך הוא ישנא אותך עוד יותר לגבי זה?"

"לא." עמנואל הודה.

דב הציץ בשעון היד שלו שממאחורי המחוגים הזהובים ניבטה אליו תמונה משפחתית, רייצ'ל חיבקה אותו כמו נערה ונדב – שהיה אז בן שבע עשרה – חייך באילוץ למצלמה. השעון היה יקר לליבו יותר משהיה יקר בכסף. "אני למדתי בחיים לא להסתיר דברים מנדב, כשהתחלנו עם זה התייסרתי כל כך."

"אתה צודק."

"אתה הולך לספר לו עכשיו? כי-"

"אנחנו לא יכולים לצאת מפה, אז לא. אני הולך להעביר מסר לסטון, היא כבר תספר לו."

"מעולה ותחזור מהר."

"היא כל כך תשמח לשמוע שסוף סוף הכלבה תמות."

דב גלגל את עיניו וחייך בשעשוע. "ילנה על כך עומדת להתחנן שנשאיר אותה בחיים."

עמנואל הניד בראשו. "אבל אנחנו לא."

~~~~~

מירה נשענה על הקיר וצפתה בנער שהתקרב אליה, הוא לבש כובע מצחייה שחור ופשוט עם הכיתוב REAL, שאר בגדיו היו אפורים חוץ מנעליו שהיו אדומות. מירה חייכה לעצמה, הוא היה נראה טוב אף והיא זכרה את פניו מאחד הלילות של הקיץ שעבר. מירה אהבה ילדים שעושים משימות כמו שצריך והצטערה שהנער הזה לא בריליקייה, הוא היה יכול להיות מאוד מועיל, היא שמעה מאדם על דברים שעשה בעבר ועל פרשיות שהוא פותר.

"היי, אני מירה." היא הושיטה את ידה ללחיצה.

"יואל." הוא חייך ולחץ את היד.

"נחמד לפגוש אותך שוב."

"אני בדרך כלל לא זוכר סטוצים אבל את…"

"כנל כנל. אוקיי, עכשיו ספר לי מה גילית." היא זירזה את העניינים, הוא היה ילד נחמד אבל לא היה לה זמן.

"טוב אז נפגשתי עם אדם ולא מצאנו שום מצלמות שמכוונות אל הגג ההוא, אז עשיתי משהו פשוט ביותר."

"שהוא?"

"בחקירה שעשית לה כתוב שהוא ממש אנס אותה, זה מה שהיא תיארה נכון? וזה כלל חדירה."

מירה עדיין לא הבינה לאן הוא חותר אבל הנהנה, היא האמינה לבאר בכל ליבה אבל לא יכלה להגיד שרונית שקרנית בלי למצוא הוכחה. פעם היא הייתה חוקרת את זה בעצמה, היום כבר לא היה לה זמן וחושייה היו מחודדים פחות, היא כמעט חששה שגם את התשאול של רונית לא ניהלה כמו שצריך.  "נכון."

"נפגשתי איתה, פטפטתי איתה, זה היה ביום שני, היום השני שלה בריליקייה והיא כבר תפסה קראש על אח שלך."

"אלוהים. אני מרחמת על-"

"דיאגו?"

"לא. עליה כשהיא תנסה להתקרב אליו ודיאגו יגלה."

"אז ככה זה עובד שם."

"כן. הקול של דיאגו מזעזע כשהוא עולה לטונים גבוהים, יכאבו לה האוזניים חודשים שלמים."

יואל צחקק. "בכל מקרה. היא ילדת צומי, היא רוצה שירחמו עליה. היא מחפשת להיות נאהבת והיא מתאהבת באנשים מהר מאוד."

"דוד שלה אנס אותה, זה מה שהיא סיפרה כשהגיעה לריליקיה שלי." ציינה מירה.

"אז זהו, שהכל בולשיט."

"מה זאת אומרת?"

"יכול להיות שגרמתי לה להתאהב בי כי אני כזה מקסים."

"ברור."

"ומתברר שהיא גם חרמנית לא קטנה, ואגרסיבית." יואל הביט לצדדים. "שכבתי איתה למרות שמבחינה חוקית אני כבר בן שמונה עשרה ושבוע."

"למה לעזאזל אתה מזדיין עם ה-"

"כדי להוכיח שהיא שקרנית. היא בתולה."

היא גלגלה את עיניה, כל בן יכול להשוויץ שהוא יודע לזהות בנות חסרות ניסיון. "מה זאת אומרת? איך אתה יודע?"

"לכל אישה יש קרום בתולין, כשהוא נקרע יוצא דם. היה לי דם על הסדין בחדר והיא לא הייתה במחזור."

עיניה נפערו בהפתעה. "אתה…"

"גאון?"

"משהו כזה."

יואל העביר יד בשיערו החום כשחיוך יהיר מנוסס על פניו, כשסיים להנות מהתהילה שלו הוא שילב את ידיות "כשרק נפגשנו והתחלנו לדבר, סיפרתי לה שאני תייר, שזה הלילה האחרון שלי בדישט. אולי זה קשור לזה שהיא פטפטה איתי בחופשיות."

"היא אמרה משהו על באר?"

"לא. אבל כששאלתי אותה לגביי הדם על הסדין היא הודתה שהיא בתולה. עשיתי פרצוף מופתע ושאלתי אותה בת כמה היא."

"כמה היא אמרה?"

"שבע עשרה."

"היא בת ארבע עשרה."

"אני יודע." יואל עדכן. "בקיצור, יש לנו פה עסק עם ילדת צומי שקרנית."

"נכון. תודה על זה, אני בחיים לא הייתי עושה את זה במקומך אז קבל את זה בתור מחמאה כי אני נורא חכמה." מירה טפחה על שכמו ובידה השניה הוציאה מכיס מכנסיה שטר והביאה לו.

הוא דחף את השטר לכיסו, הציץ בשעון והחל להתרחק. "וזה גם בגלל שאת לא היית יכולה לזיין אותה. אין לך זין."

"לך תדע איך הייתי פותרת את זה."

"אני יודע." קרץ לה ונעלם. היא גלגלה את עיניה. זה החיסרון בכך שאת שוכבת עם כל כך הרבה אנשים. אחר כך כל ילד בן שמונה עשרה ושבוע יכול להתנשא מעליך, היא רצתה לצעוק לו שהיא בת שלושים ואחת, שהיא יכולה להיות אמא שלו – אם היו חיים מאה שנה אחורה – אז שישמור על הפה שלו.

במקום זה היא חייכה ונענעה  את ראשה, אחר כך הסתובבה והתחילה בריצה קלה חזרה לריליקייה. אופל שמרה על התינוק, מירה קיוותה שהיא ישנה איתו, יותר שעות שינה לתינוק זה יותר גדילה לפי מה שאמרה לה תמיד אמה. וחוץ מזה, היא אהבה להביט באופל ישנה איתו, מחבקת אותו כאילו היה בנה. בזמן שמירה בהתה בהם היא בדרך כלל חשבה, דמיינה ובעיקר חששה והרגישה המון… המון דברים שלא ידעה לתאר בדיוק.

~~~~~~~

"תעשה רישיון נהיגה." אמר נדב בבוקר יום שלישי אחד בו ישבו לארוחת סושי קלה עם אמו.

ברק הרים גבה. "אני ורישיון? מה הקשר?"

"לא יודע, זה שימושי."

"זה כסף מיותר." ברק הזכיר.

האם כחכחה בגרונה. "אני אתן לך, רישיון זה באמת חשוב."

"אני לא אוהב לקבל נדבות." התנצל נער הריליקייה. "נדב כל הזמן רוצה לתת לי."

רייצ'ל הביטה בו במשך כמה שניות. "אז עזוב נדבות, תהיה הנהג של נדב, הוא ממילא לא יכול לנהוג עכשיו."

"עד שאני אלמד נהיגה הוא כבר יתרפא."הוא גרם לנדב ואמו להחליף מבטים אובדי עצות. ברק חש אי נעימות לכן מיהר להוסיף; "ויש לי כבר עבודה."

"באמת?" רייצ'ל הופתעה. "מה אתה עושה?"

"מפעל טקסטיל, וגם במסעדה. וזהו." שיקר.

נדה השפיל את מבטו ושיחק בסושי שלו על הצלחת. הוא שנא את העובדה שברק צריך לשקר ככה בקשר לעבודה המפוקפקת שלו, הוא שנא גם שהעבודה שלו היא אחת מפוקפקת כזו. הוא כעס על ברק עכשיו יותר מאי פעם.

"אולי יום אחד נקפוץ לשם לצהריים, נשאיר טיפ טוב." רייצ'ל חייכה בנועם.

"כן. זה יכול להיות מקסים." ברק אישר. "אם אתם אוכלים טבעוני."

נדב הופתע עכשיו מכך שברק גם חיזק את השקר שלו. הוא שלח לו מבט מאוכזב מעבר לשולחן. הם ישבו במשך עוד כחצי שעה עד שרייצ'ל קמה והתנצלה, אבל השעה הייתה כבר עשר והיא הייתה צריכה לצאת למרפאה הפרטית בה עבדה.

כשדלת הבית נסגרה בשקט ונדב צפה באמו נכנסת למכונית, ברק כחכח בגרונו. "אני גם אצטרך ללכת עוד שעה."

"לאן?" נדב מיהר לסובב את ראשו חזרה אליו.

"לעבודה."

"אבל באת לכאן מהעבודה."

ברק נאנח. "כן. עבדתי בבוקר ארבע שעות במפעל, עכשיו אני אלך למסעדה למשמרת של שש, ואז בערב דייט."

"אז לא שיקרת בקשר לעבודה במסעדה."

ברק גיחך וגירד את סנטרו. "אני לא עד כדי כך גרוע."

"למה אני לא יכול להיות לקוח שלך, לשלם לך לך אלף שקל לארבע שעות שבהן נאכל גלידה על החוף?"

ברק לא התיק את עיניו בעיניו הירוקות של נדב בזמן שדיבר. "כי ארבע שעות זה אלף שש מאות. וכי אתה קטן."

"אני בן עשרים."

"אמרתי לך, קטן. הלקוח הכי צעיר שלי היה בן שלושים ותשע."

נדב רצה לדפוק את הראש שלו בצלחת, במקום זה הוא טמן אותו בין ידיו והתאפק שלו לשפשף את עיניו בעייפות כדי שהאיפור לא ימרח. "אתה מרוויח ארבע מאות שקל בשעה."

"ארבע מאות שקלים."

"במקום ללכת לאוניברסיטה ולעשות משהו עם השכל שלך."

"אין לי תעודת בגרות." ברק הזכיר לו.

נדב נאנח. "תקשיב אתה הילד הכי דפוק שאני מכיר."

"אני עושה עשרים אלף בחודש, איך אני דפוק בדיוק?"

"להזכיר לך איך אתה עושה אותם? דופקים אותך בתחת ואתה עוצם את העיניים."

"למעשה אני קורא מגזינים."

"זו לא הנקודה!" נדב צעק בתסכול.

"במה אתה רוצה שאני אעבוד?" הוא חיים אליו בגיחוך. "בגינון? בניקיון? בקופה?"

"כן וכן וכן."

"ולסבול לקוחות מעצבנים תמורת שכר מינימום?"

"זה עדיף מלסבול לקוחות עשירים זקנים הומואים חרמנים תמורת סטפות."

"לא כל מה שאני עושה בעבודה שלי זה להזדיין."

"עדיין!"

ברק נאנח, הוא לקח את ידו של נדב מעל השולחן. "תפסיק לצעוק נדב, אני באמת מבין מה הבעיה, פשוט כרגע אין לי פתרון. וחוץ מזה, אני אוהב את העבודה הזו, מה אתה לא מבין? אני יודע שזה מונע מאיתנו להיות ביחד אבל אני אוהב את העבודה הזו, ואני צריך את הכסף. מה אתה רוצה שאני אעשה?"

"תעזוב?"

"אני אחשוב על זה, אבל תפסיק לעשות דרמה, עד לפני חודש אתה היית הלקוח." הוא קם ופינה את הצלחות שלהם לכיור בלי לשאול אפילו את נדב ובהתעלמות מעובדה שיש מדיח הוא שטף את כל הכלים. כשחזר אל השולחן הוא מצא את נדב בוכה, האיפור שלו נמרח, עכשיו הוא כבר לא שם לב אל זה. הוא חיבק אותו מאחור והשעין את ראשו על כתפו. "אני מצטער על מה שאני עושה לך."

"זה בסדר, מגיע לי."

"לא מגיע-"

"כן. אני ניצלתי אותך ועכשיו אני מתלונן שאנשים אחרים מנצלים אותך, נכנסת לעבודה הזאת באשמתי."

ברק נאנח. "יש לך את האפליקציה של הבנק בטלפון?"

"כן."

"תביא רגע."

"למה?", נדב שאל בזמן שמיהר להוציא את הטלפון מכיסו ולפתוח אותו לברק.

ברק התעסק כמה שניות עם האפליקציה, התנצל שמהחשב שלו נשאר אצל דאיה היום ולאחר כמה דקות הציג לנדב את סיכום ההכנסות בבנק שלו משלושת השנים האחרונות. "תסתכל על שנת אלפיים שלושים ושבע."

"אלפיים שלושים ושבע… הוכנסו שלוש מאות שלושים ושש אלף שקלים." נדב פער את פיו.

"כן, זה היה לפני שנה שנתיים. בשנה האחרונה עשיתי הפסקה, אבל הייתי אז עושה הרבה מאוד כסף מזה."

"היית עובד כל יום? לא חטפת מחלות מין?"

ברק התיישב מולו. "תודה לאל לא. הייתי עובד פעמיים בשבוע להרבה שעות ביום. אבל לא רק בזנות, בעיקר בליווי. רוב הזמן היה להסתובב בלי חולצה עם עוד כמה בחורים מסביב לאיזה כוכב קולנוע. לפעמים לרקוד לו או להיות איתו בבריכה, ללטף אותי כשדהוא מדבר עם החברים שלו בג'קוזי ועוד כל מיני דברים. היה יוצא לי להזדיין רק שלוש פעמים בחודש. היו לי אז קוביות בבטן ויותר שרירים."

"ועכשיו-"

"מאז הורדתי מלא מסת שריר ונהייתי גם פחות מרשים, הרגלתי את עצמי להסתובב עם גב כפוף."

"זה הדבר הכי הזוי ששמעתי בחיים שלי, מה עובר עלייך שאתה מתחיל בגיל?"

"ארבע עשרה וחצי."

"דפאק, ארבע עשרה וחצי לעבוד בחשפנות וליווי." מלמל בהלם.

ברק ליטף את כתפיו. "זה החיים שלי. היום אני יותר חלוד."

"היום זה לא פחות מוזר. אנשים משלמים כסף כדי לפגוש אותך לשיחת נפש וכמה מזמוזים."

"נדב?"

הוא השפיל את מבטו. "כן. עקבתי אחרייך כשיצאת עם ההוא של ההייטק. אבל אל תדאג לחיסיון המקצועי, לא שמעתי מילה ממה שאמרתם."

"תראה." ברק התמתח. "יש אנשים בעולם עם הרבה כסף שרוצים אוזן קשבת והרגשה שהם אהובים."

"ואתה טוב בלתת להם את ההרגשה הזו. אתה עושה את זה רק בשביל כסף, אתה לא מסוגל לעשות את זה בחזרה לסתם מישהו שאוהב אותך?"

ברק גלגל את עיניו. "אתה חושב שאני לא אוהב אותך?"

"אני לא יודע."

"אז תדע שכן." ברק קם ומזג לעצמו מיץ תפוזים אותו שתה במהירות.

"אתה ילד יפה." נדב מלמל, הוא תמיד קינא בילדים שלא היו עוצרי נשימה אלא פשוט יפים באופן טבעי. הוא תמיד שם מלא איפור וגם אז לא תמיד היה מרוצה מעצמו.

"דאיה אומרת שאני הופך לגבר." ברק גירד שוב את סנטרו עליו התחילו לגדול הזיפים.

"זה נכון." נדב הסתובב אליו בכיסאו בלי לקום, רגלו כאבה בכל פעם שניסה לעשות זאת. "אני ממש אוהב את הזיפים שלך."

"עוד מעט אני אראה כמו רבי, עם זקן."

נדב צחקק. "נער ליווי רבני, אפשר בבקשה ליווי למיטה שלי?"

"כן. ואני מוכן גם להיכנס אליה איתך."

"באמת?"

ברק הנהן, הוא זכר שהחליט לתת לנדב צ'אנס. "לחצי שעה, כי אחר כך אני עובד בהגשת אוכל טבעוני בשכר מינימום."

נדב חייך בעצב ונעזר בברק על מנת לעלות את המדרגות לקומה השניה. כשנכנסו לחדר הוא לא התאפק והדביק נשיקה קטנה על קו הלסת שלו. "אני אוהב את זה שאתה אתה גם אם אני כועס." נדב אמר, ברק חייך.