רונית נעמדה מול ריליקיית והורידה את אחת מכתפיות התיק שלה מהכתף; היא לא רצתה להיראוץ חנונית מדיי. מאותה סיבה בדיוק היא גם אספה את שיערה החלק בתסרוקת מבולגנת וצבעה רצועה רחבה ממנו צבעה בירוק.

היא ראתה ילד נשען על משקוף דלת, הגב למשקוף והרגליים צמודות למשקוף ממול. הוא היה באוויר (!) היא אהבה את זה ודמיינה לעצמה שגם היא תוכל לעשות את זה פה, אחרי מספיק זמן שתהיה כאן. היא הכריחה את עצמה להפסיק לבהות ולהתקרב, מירה הציבה לה שעה ברורה שבה עליה להיות שם ואמרה שתבדוק את עמידתה בזמנים עם מפקד הריליקיה שנקרא הרקס.

רונית לא הבינה למה מירה מתעללת בה, היא בסך הכל מנסה להיות קשוחה כמוה. היא החזירה לבאר על מה שעשה לה, בריליקייה המלשינים הם המלכים? זה ממש הפתיע אותה. היא ציפתה לראות קצת יותר שחיתות, כל נערי הרחוב שפגשה עד כה היו תחמנים, רמאים ודוחים.

בריליקיה היו תחמנים, אבל בסך הכל כולם השתדלו לשמור על גבול מוסכם של יושר בסיסי. כנראה בגלל שמירה תופסת אותם כל כך קצר. אף שרונית תיעבה את מירה, היא לא יכלה שלא להודות - היא התקשתה להודות בדברים אפילו בינה לבין עצמה - שמירה היא מפקדת טובה.

רונית התקרבה אל הבחור הנזכר לעיל. ברגע שראה אותה קפץ על רגליו והתיישר, הוא שלח יד קדימה וסימן לה לעצור. "אני הילדה החדשה." היא אמרה בזמן שסוככה על עיניה מהשמש.

"תרימי ידיים."

היא הרימה את ידייה, הוא ניגש וטפח על גופה בכמה מקומות. לוודא שאין לה נשק או הפתעות בשרוול. "אתה מטריד אותי מינית."

"נגעתי לך במותניים, ברגליים ובידיים. וחוץ מזה מי יגע בך במקל?" הוא לגלג כשפתח את דלת העץ והניד בראשו כדי שתיכנס. "הרקס. היא פה."

"תודה רבה ניקול." מפקד הריליקיה שהתקרב אליהם היה מרשים יותר מהנער בכניסה, רונית הייתה המומה. אם היו אומרים לה שיש כאלה חתיכים בריליקיית המרכז היא לא הייתה נשארת יום בדרום. הוא לבש מכנסיים קצרות רחבות ובד שהחזיק בידיו וסוכך על ראשו - שערו הכהה הקצוץ - ועל גבו. חזהו היה חשוף, שריריו היו כל כך מדויקים ומשורטטים, רונית התקשתה להתנתק מהחולמנות. "מה קורה ילדה?"

"אהא אממ היוש."

"יש לך שיער מדהים, את מוזמנת להצטרף אלינו לארוחת הצהרים." אמר.

רונית חייכה והלכה בעקבותיו אל מעגל הילדים ובני הנוער שישבו על הרצפה במעגל שבמרכזו נפרש לחם לבן לצד צלחת גבינה גדולה. היה שם גם מגש עם ירקות חתוכים ורונית חשבה לעצמה שריליקית המרכס היא גרסה יותר שבטית מריליקית הדרום אותה ראתה כצבאית יותר.

היא לא הפסיקה לבהות במפקד הריליקיה. הרקס קוראים לו? רונית הייתה בטוחה שזה רק כינוי. אם חברותייה מבית הספר היו רואות אותו הן ללא ספק היו מודות שהוא הגבר הלטיני הכי לוהט שקיים. הוא היה כל כך אבהי וחם, רונית הניחה שיש לו גם צדדים נוקשים יותר. היא אהבה את הדרך בה נתן תשומת לב לכל ילד וילד במעגל, לכל נערה שהתלוננה שהוא לא עונה על השאלה שלה כבר חמש דקות.

בסופו של דבר הוא פנה אליה, בירך אותה לכבוד הצטרפותה לריליקיה ומול כולם, בטקס הומוריסטי וקצר העניק לה מברשת שיניים. אחר כך ביקש מנער שידב לידו בעת הארוחה - שהיה נמוך יותר, שערו כהה פחות ובכללי היה חתיך הרבה פחות מהרקס - שיקח אותה לסיבוב היכרות עם הריליקיה.

הם יצאו מהמבנה והחלו לשוטט בעיר. "קוראים לי דיאגו." הוא הציג את עצמו.

"היוש דיאגו."

"יש כמה דברים שחשוב שתדעי. אנחנו לא שופטים אותך, לא אכפת לנו מה קרה לך לפני, וזה לטוב או לרע. כי אם אין לך מחלת נפש, את לא מקבלת הקלות בכלום."

"קשוח."

"זה רק נשמע ככה. אני מבטיח." הוא הניח את ידו על חזהו. "דבר שני, אני ולידי, שאת חייבת לקרוא לו הרקס, נמצאים פה תמיד בשבילך לכל דבר."

"מעולה. עכשיו אפשר לחזור לריליקיה?"

"כן בטח, יש לי עוד כמה חוקים להסביר לך בקשר להגשת משכורת. זה קצר שונה מבדרום."

"בסדר. בוא נחזור ללידי."

דיאגו נשך את שפתיו בקנאה. "את קוראת לו הרקס, לא לידי. הוא לא תינוק."

"בן כמה הוא אגב?"

"עשרים וחמש."

"רק אחת עשרה שנים..." מלמלה לעצמה בזמן שדיאגו כבר החל לרוץ בחזרה. היא מיהרה אחריו.

~~~~~~

"שלום אופל." בירכו אותה השופטים כשנכנסה לאולם הקטן.

"אהלן."

"שבי." כיסא פלסטיק פשוט עמד מולם והם ציפו שתתיישב עליו. היא התיישבה. "את לא רוקדת כרגע, אנחנו מדברים."

היא הנהנה. "בסדר גמור."

"מה שלומך?"

"מעולה."

"יופי."

אופל התגעגעה אל השופטים שנראו לה בפעם הראשונה כל כך ביקורתיים, עכשיו הם פשוט היו כנים איתה בכל דבר. זו הייתה הפעם השלישית שלה מולם. השופט המבוגר ביותר שהיה לבוש בצבעוניות מלבבת כחכח בגרונו והחליף מבטים עם השניים האחרים.

"בפעם הראשונה שהיית כאן, נדהמנו. הריקוד שלך היה כל כך מדיוק, התנועות משתלבות כל כך טוב אחת עם השניה ועם המוזיקה, לא היה לנו ספק שאת האודישן הראשון עברת. עובדה, את פה."

"תודה."

הוא חייך ופנה אל השופטת עם הקארה. היא הנהנה והמשיכה את דבריו. "הריקוד השני היה טוב כמו הראשון אבל הייתה בעיה קטנה. הוא היה משעמם, זו האמת."

אופל השפילה את מבטה ושילבה את הרגליים. היא ידעה לקבל ביקורת לכן מלמלה שוב תודה כנה. עכשיו הגיע תורו של השופט הצעיר לדבר, היא הרימה את ראשה אליו בחדות ברגע בו שמעה את קולו.

"את פה שוב, אז כנראה שגם את השלב השני עברת. השלב השלישי הוא רבע הגמר והוא יהיה בקרוב בקרוב מאוד."

"כמה זה בקרוב?"

"יש המון פרסומים אבל זה בסדר אם פספסת. ביום שלישי בערב את מתמודדת מול עוד שלוש עשרה קבוצות או רקדנים יחידים כמוך על המקום בחצי הגמר." הבעת פניו הייתה רצינית ואופל סבלה כי היא רצתה לגחך.

השופטת קטעה אותו כשרצה להגיד משהו. "זה לחץ מטורף. אבל יש לך את היום ומחר לעבוד על ריקוד ואת כל שלישי להתאמן עליו. אנחנו סומכים עליך, אנחנו סומכים על כולם אבל ממך ספציפית אנחנו מצפים למשהו מפתיע."

"וכשאנחנו אומרים מפתיע." עיניו של השופט המבוגר חייכו אליה מאחורי משקפיו האדומות. "אני מתכוון שאנחנו רוצים לראות את הסטייל שלך על הבמה, את המעבר בין סגנונות הריקוד. באודישן השני נצמדת לברייקדאנס וזה היה מדהים, אם אני לא טועה זה אחד הצדדים החזקים שלך."

"נכון." אופל הודתה. זמן רב מסופי השבוע בילדותה בילתה באזור הסקייטפארק, חוץ ממיונויות סקייטבורד, היא חזקה גם את הריקוד שלה מעבר לחוג אליו הלכה.

"אז זה מעולה ומקסים, אבל את צריכה לשלב יותר, אנחנו רוצים לראות מגוון חולף לנו מול העיניים, לטעום מהכל."

"אני מבינה." אופל אמרה וחששה שיבקשו ממנה לרקוד עכשיו. הריקוד שהכינה היה ריקוד שמציג מלחמה ביו שני צדדים, ההיפהופ והבלט. עכשיו היא כבר הייתה בטוחה פחות בריקוד ולא היה לה מספיק זמן לחשוב איך לשלב בו עוד דברים.

"את יכולה להראות לנו את הריקוד שהכנת להיום?" ביקשה השופטת ואופל קיללה בליבה.

היא חייכה. "כן בטח." היא תכננה לרקוד להם ריקוד שהמציאה לפני שנים ועדיין זכרה במדיוק, זה היה כשרק התחילה ללמוד התעמלות קרקע והתלהבה מהעובדה שכמה תרגילים היו יכולים להיות בסיס מוצלח לכמה תנועות. היא התנצלה וביקשה קודם ללכת לשירותים, על מנת לראות אם היא זוכרת לעשות התנועות.

היא בדקה כמה תנועות שחששה לגביהן וסיכמה עם עצמה שתאלתר את החלקים שנשמטו מזכרונה לפתע. אמא שלה נתנה לה פעם פוסטר גדול שעליו הייתה רקדנית שאופל העריצה. אופל התלהבה כשהצליחה לקרוא את הכתוב באנגלית ולהבין את התרגום; הגוף זוכר כל ריקוד שאי פעם רקדת.

~~~~~~

"היי, שלום. בן או בת?"

"בן."

"מעולה, בן כמה אתה?"

גיל נכנס לתוך הבית וטמן את ידיו בכיסי הג'ינס. "שבע עשרה."

"מעולה. בוא תכיר זאת עדן, בת שמונה, היא צריכה לישון בשבע וחצי. וזה ירון, הוא בן אחת עשרה וצריך לישון בשמונה ורבע. הגדולה שלי עובדת בחדר אז תשתדל שהם לא ירעישו." מלמלה האם.

גיל הנהן. "בסדר גמור."

"יופי." האם לקחה את משקפי השמש שלה ונשקה לראשיהם הבלונדיניים של ילדייה. "ביי מתוקים, להקשיב לבייביסיטר. אני תמיד זמינה בטלפון."

גיל התיישב על הספה בזמן שהילדים בהו בו. "אתה באמת או בן או בת?" שאלה לפתע הילדה.

"בן." עכשיו אני בן. חשב לעצמו, נכון לכרגע, זה מה שהוא בחר להיות, זה הדמות שהוא שיחק.

"אז למה יש לך ציצים?"

"ככה נולדתי."

"לאמא שלי יש ציצים."

"נכון."

"תפסיקי כבר." גער בה אחיה הגדול וגיל חייך לעצמו, הוא התרגל כבר לשאלות מביכות מילדים סקרנים בבייביסיטר.

"עוד רבע שעה את צריכה ללכת לישון, את רוצה שאקרא לך בנתיים סיפור?" גיל ידע שאם יתן לילדה לשחק עכשיו, היא תיזכר שהיא רוצה סיפור כשיגיע הזמן לישון ולא תירדם בזמן.

הילדה הנהנה. "על הברווזון."

"לא. אני בוחר סיפור היום." מחה הגדול.

"מה פתאום!? היום אני." רקעה הילדה ברגלייה הקטנות העטופות במכנסיים דקים ורודים.

"את פשוט-"

"אם תשכבו במיטה כמו שצריך, אני אקרא גם את הסיפור שלך וגם את הסיפור שלך." גיל מיהר לקום ולהפריד בין הניצים. "בואו תראו לי איפה החדר שלכם."

הילדה רצה במסדרון בזמן שהילד הזדחל אחרי גיל בעודו משחק בטלפון הנייד שלו. כשנכנסו לחדר האחרון במסדרון בו הייתה מיטה אחת ירוקה ואחת סגולה, הילדה דילגה לידה ודחפה לידה ספר ילדים קצרצר.

"אני צריך להביא את הספר שלי." נזכר הילד בן האחת עשרה העונה לשם ירון. "אבל להב לא מרשה להיכנס לחדר שלה כשהיא עובדת."

גיל הבין שלהב זו כנראה האחות הגדולה. "לא נורא, אז תבחר סיפור אחר."

"לא." הילד משך בכתפיו. "אני רוצה את הספר שלי."

הוא נאנח. "טוב, אני אלך לבקש ממנה. איך קוראים לו?"

"עדיקה היפה והגורים."

גיל הנהן ויצא מהחדר. "תיכנסו בינתיים למיטה, ראש על הכרית."

הוא ניגש אל הדלת היחידה בדירת ארבעת החדרים הזו שהייתה סגורה ונקש עליה. לא היה מענה, אז הוא נקש שוב, ואז הצמיד את אוזנו לדלת וזיהה מוזיקה עמומה. הוא לחץ את הידית מטה וקיווה שיכנס ויצא בלי להפריע יותר מדי לעובדת. טוב, הוא נכשל.

"מי את ומה את... אתה עושה פה?" המוזיקה עוד בקעה מהאוזניות אף שנחו על צווארה.

"אני הבייביסיטר. ירון ביקש את הספר-"

"עדיקה היפה והגורים." השלימה הנערה וקמה מהכיסא שמול המחשב. היא שלפה מהמדף ספר בכל כריכה קשה. "קח. מקווה שלך ילך טוב יותר מלי."

גיל הציץ אל המסך מעבר לכתפה. "מה את לומדת?"

"תיאטרון, אני כותבת מחזה עכשיו."

"באיזה נושא?"

"זהות מגדרית."

עיניו של גיל נדלקו לרגע. "נושא חיי. בכל אופן, בהצלחה לך."

"תודה." הנערה השפילה את מבטה והפוני הכהה שלה הסתיר את עינייה. גיל יצא מהחדר לפני שהספיקה לאחל בהצלחה גם לו, אף שהוא לא היה צריך; ילדים היו התחום שלו.

גיל התיישב על הספה, השעה הייתה שמונה וחצי והילדים ישנו שנת ישרים, עד לסלון הוא שמע את נחירותיו של הילד. לגיל לא היה טלפון, - כשאתה ילד ריליקיה הוא הופך מיותר לפעמים - אבל היה לו ספר שגנב מהסיפריה הציבורית. מנוי שם עלה יותר מכפי שהוא יכל לשלם, הוא ובאר חסכו גם למסע שלהם אז הוא בכלל הצטמצם בכסף לאחרונה.

הוא שמע דלת עץ חורקת וסובב את ראשו, זה לא היה חדר הילדים (ובעצם הדלת שם הייתה כבר פתוחה.) הנערה שאיתה דיבר מקודם הופיעה במסדרון. "אפשר לשאול שאלה אישית?"

"כן." גיל היה מוכן להכל.

"אתה טרנסג'נדר?"

גיל צחקק לרגע. "לא."

"ג'נדרפלואיד, ג'נדר-"

"אינטרסקס."

"מה?" היא הסיטה את הפוני ועיניה החומות נחשפו כעת בבירור.

"נולדתי בגוף עם אברי מין גבריים ונשיים."

היא עיכלה את המידע החדש במשך כמה שניות ואז חייכה. "אפשר לשאול אותך כמה שאלות למען חקר במסגרת כתיבת מחזה?"

הוא משך בכתפיו. "כן." זו הולכת להיות שיחה מעניינת מאוד, חשבה כשהתיישבה על הספה לידו. היא אהבה לדבר עם אנשים על זהות מגדית, זה היה עולם מורכב ולהב אהבה לחקור אותו. גיל היה האדם שחיו היא תסבוכת מגדרית אחת גדולה, להב ביקשה להגדיל את המודעות, אז הוא היה מוכן לדבר על הכל.