היי היי, פרק נוסף, מקווה שלא יהיו בעיות :)

~~~

רייצ'ל כבר פתחה את דלת הבית וכמעט יצאה כששמעה לפתע צלצול טלפון מהקומה השניה של הבית. זה לא היה צלצול הטלפון של הבן שלה, אולי של החבר שלו. היא החליטה לעלות ולבדוק מה שלומו ומה מצב הרגל שלו.

היא פתחה את הדלת בעדינות והשאירה אותה פתוחה, לאחר מכן מיהרה להגיף את התריסים ולתת לשמש למלא את החדר בשפע אור, קרניים צוננות וסתוויות. היא הסיטה וילון שהסתיר קיר מראה שלם שנותן תחושה שהחדר גדול יותר, עכשיו העומד בו היה מרגיש שהוא בחדר ענק ממש. הצלצול בקע מתיק מחשב פשוט ורגיל שנח לו על השטיח, ריצ'ל לא זיהתה אותו כשל בנה ולכן הניחה שהוא שייך לבחור שישן ביחד איתו והתיישב עכשיו. תוך רגע נעשה הנער עירני ובירך אותה בברכת בוקר טוב, זה היה אותו אחד שחיפש את נדב אתמול.

רייצ'ל לא הייתה רגילה לראות בחורים כמוהו עם נדב, נדב תמיד היה יוצא עם חתיכים הורסים שריריים, הבחור הזה היה סתם ילד קצת כחוש אבל יפה, לא מעבר. ממש לא הייתה לה בעיה עם ברק, הוא היה נחמד ומנומס ומיהר להשתיק את הטלפון. היא סרקה אותו, לגופו היו רק תחתוני בוקסר.

"לא עשינו סקס אל תדאגי." מלמל כשקלט שהיא בוהה בו.

היא ידעה, היא שמעה במשך כל הלילה את הקולות מהחדר של נדב, זה לא היה זה. "עשיתם מרתון של דיסני."

"נדב החליט שאין לי ילדות."

"כמה נחמד." היא עקפה אותו והתיישבה על מיטתו של בנה. "תתעורר מתוק."

"מה? למה?" נדב היה מטושטש ולא הבין מה אמו עושה בחדרו, כבר שנים שלא העירה אותו ככה, עם ליטוף על הפנים.

ברק לא הספיק לענות לדאיה ותכנן לחזור אליה בעוד רגע. בינתיים הוא אסף את בגדיו, כשרייצ'ל יצאה מהחדר הוא איחל לה יום טוב. "היה כיף אתמול."

"תחזור לפה." נדב עוד היה ישנוני.

"קריר לי, אני רוצה להתלבש."

"אל תתלבש. תכבה את המזגן."

"אני לא יודע איך."

"אז עזוב, תקח משהו מהארון שלי."

ברק פתח את הארון הענק שיכל להכיל את בגדייהם של כל ילדי ריליקיית אולהפנד. הוא שלף חולצה אדומה שהתבררה כבחירה נכונה. היא הייתה ארוכה כמו כותונת, הוא מיהר ללבוש אותה. "איך אני?"

נדב התיישב במיטתו ופיהק, כששם לב לברק הוא חייך. "מתוקית, אתה נראה מדהים."

"אני נראה גיי." הנער בכתונת האדומה הציץ בקיר המראה.

"תפסיק כבר, וגם אם כן, מה אכפת לך?"

"לא יודע. יש לך מברשת שיניים מיותרת?"

נדב הנהן וקם בעצלתיים, הוא דידה אל דלת קטנה שהובילה לחדר אמבטיה פרטי. "בוא."

הם עמדו מול המראה, צחצחו שיניים ועשו פרצופים זה לזה. אחר כך נדב אחז במותניו ונישק אותו ארוכות, ברק גנח. "נדב. אני חייב ללכת, אני צריך לעבור בריליקיה ויש לי דייט בעשר."

"שוב זה?"

"כן." ברק ליטף את חזהו החשוף של הנער שמולו. "שלוש שעות, ואז עבודה במפעל."

"כמה הוא נותן לך על השלוש שעות האלו?"

"נדב-"

"נו כמה?"

הוא השפיל את מבטו אל הכותנות, עכשיו שם לב שהאותיות הלבנות יוצרות את המילים love is love וחייך לעצמו לרגע. כשנדב אחז בפניו הוא הרים את עיניו ובלע את רוקו. "אלפיים."

"אני מביא לך את הכסף הזה ואתה נשאר."

"ואז אני הופך להיות בחזרה זונה שלך?"

"לא. מצידי שסתם נשב ונעבור למראתון מארוול."

ברק צחקק. "בחיי, לא! אני הולך לעבודה."

"אתה מדבר מצחיק, מי אומר בחיי?"

הוא השפיל את עיני החיפושית שלו שוב לרגע ואז הרים אותן בחזרה לאט, כשנפגשו עם עיני העלה של הנער שמולו הוא חייך. "אני הולך לעבודה. תמצוץ לי." אמר במן חוצפה מרדנית שניסה לשוות לקולו.

"בכיף." נדב מלמל. "תמשיך לדבר ככה וזה יכול להיות טוב יותר."

"די נו זה היה בצחוק." ברק ניסה לעקוף אותו וחזר למקומו כשנדב נאנח בתסכול.

"תגיד, אתה שונא אותי או משהו?"

ברק שילב את ידיו. "לא ממש."

"לא אכפת לי אם אתה רוצה אותי במיטה או לא. אבל אתה אפילו לא מוכן שנהיה זוג, אתה מאוד מבלבל אותי."

"אני רוצה שנהיה זוג, אבל אני לא רוצה לבגוד בך. ואני רוצה אותך במיטה, אני שומר בשביל זה."

"אתה מה?"

"כבר שבועיים לא גמרתי אני רוצה לצבור עוד קצת ואז." הוא חייך.

"אתה מזדיין עם אנשים ולא גומר בכלל? איך לעזאזל?"

ברק משך בכתפיו. "שליטה עצמית."

"הצילו."

"תתפלא. ותחזור למיטה, הרגל שלך צריכה להירפא." הורה.

"אני נשען על השיש." מחה נדב.

"עדיין."

נדב נאנח בכניעה ודידה חזרה אל מטתו. "תפתח את החלון לפני שאתה יוצא, חם לי מדי. ואתה יכול לקחת את החולצה הזו לעצמך."

"אני לא לובש אדום."

"יש לי אותה גם בשחור."

"אני לא לובש שמלות."

"השחורה קצרה יותר, וזה מחמיא לך. אתה צריך להיראות טוב בדייטים המחורבנים שלך, לא?" הוא נכנס אל מיטתו פשט את מכנסיו ונשכב על הבטן לא לפני שלחץ על כפתור קטן מתוך שלט כפתורים שהיה קבוע לקיר, מוזיקה רגועה החלה להתנגן בקול בחדר. "זה איפה שהאדומה הייתה." הוסיף.

"בסדר. אני אנסה." הבטיח ברק ופתח שוב את הארון.

נדב טמן את פניו בכרית, הוא היה מתוסכל כל כך מהעבודה שלא יוכל לרקוד בשבועיים הקרובים לפחות. כשהרגיש משהו מתחכך בגבו הוא סובב את ראשו. ברק נשכב עליו, הוא היה עדיין לבוש בכותונת האדומה – רק בה – וליטף את זרועותיו של נדב בזמן שנשק לכתפו.

"אני מצטער שאני סתם משאיר אותך עם ביצים כחולות."

"אני אהיה בסדר." נדב מלמל בתגובה.

"אל תשכח שאני אוהב אותך." לחש על אוזנו. "תסתכל עלייי."

נדב סובב אליו את ראשו בזמן שרכן אל מול פניו. "מסתכל."

"העיניים שלך הן הדבר הכי מדהים בעולם."

נדב חייך וחזר לטמון את פניו בכרית. ברק קם וטפח על ישבנו. "וגם התחת שלך."

"אני יודע." מלמל נדב ולא הרים את ראשו מהכרית עד שברק סיים להתלבש ועזב את החדר בברכת יום טוב לבבית.

כשברק נכנס לריליקית אולהפנד, דאיה התקרבה אליו והביטה בו במבט מאוכזב. "אני דאגתי לך כל כך."

"אני יודע. אני מצטער."

"אתה חותך סלט עכשיו." הורתה.

הוא הנהן ברצון והניח את דבריו בצד, מיד לאחר ששטף את ידיו הוא ניגש אל השיש ובמשך חצי שעה עמד וחתך סלט לכל הריליקיה. הוא הרגיש כאילו לא היה בריליקיה כל כך הרבה זמן, הוא נהנה לפטפט שוב עם דאיה שישבה לצד המזנון ומדי פעם צעקה לילדות הריליקיה שהשתוללו בפינת הריליקיה ושמעו שון מנדס בקולי קולות שינמיכו.

עם הדייט שלו לאותו היום הוא נפגש בפארק של אולהפנד. זה היה בחור בן שלושים וחמש, גרוש עם שתי בנות שגידל לבדו שבסך הכל רצה לדבר הרבה עם מישהו שיקשיב. הוא לא פנה לפסיכולוג כי הוא שנא שמנתחים אותו, הוא לא פנה לאף אחד אחד כי לא היה לו אך אחד אחר. אבל כסף היה, הוא היה הייטקיסט מצליח.

ברק הקשיב לו, העיר הערות ונתן חיבוקים וכתף לבכות עליה. הוא קיבל מחמאות והחמיא לו בחזרה, עשה את העבודה שלו כמו שהיה צריך. בסוף שלושת השעות האלו האיש הודה לברק בחיוך ואמר שהיה אוזן קשבת מעולה. "הלוואי ויכולתי להמציא מישהו כמוך שיוכל להיות שם בשביל כל כך הרבה אנשים."

"הלוואי." ברק ענה לו בחיוך.

"ראיתי תמונות שלך באתר, ושתדע שיותר יפה לך עם זיפים." אמר לבסוף.

ברק חייך וכשהאיש נעלם הוא מיהר להוציא מראה קטנה ולבחון את פניו. זיפים קטנים הופיעו עליהן, הוא לא שם לב עד עכשיו. כששאל את דאיה על כך היא אמרה שהוא בסך הכל מתבגר, ושזה טבעי לגמרי. הוא הביט בעצמו במראה והחליט לתת לשיער הפנים שלו צ'אנס, ואולי סוף סוף גם לנדב.

~~~~~~

"היא לא עונה לי כבר כמה ימים." לימור הסתובב חסר מנוח בסלון הבית הקטן והשליו.

"אולי היא עסוקה."

"לא. אני חושב שהיא פשוט מסננת אותי."

"רבתם?" שאלה אליאנה, היא ישבה על הספה והניקה את הבן שלה.

"דווקא לא."

"אז בטוח יש לזה סיבה הגיונית אחרת."

"אני דואג."

"אם היה קורה לה משהו, כבר היית יודע מזה."

"אני ממש מקווה." לימור התיישב סוף סוף לצד שולחן המבטח והעביר יד על השיש הנקי. "רוצה קפה?"

"שוקו."

"הייתי בטוח שגם את שותה קפה. רותם, נואל ונועה-"

"אני יודעת." אליאנה צחקקה. "אבל אני אוהבת שוקו."

"האמת שגם אני."

"מה קלי אוהבת?" התעניינה.

לימור קם ולחץ על מתג הקומקום. "קלי אוהבת קפה, חזק ובלי סוכר, עם חלב עשיר כזה."

"בחורה איכותית?"

"אפשר לומר."

"תתאר לי אותה. היא לא ביקרה פה אף פעם, נכון? כל כך הרבה בני נוער עוברים פה, חברים של נואל, אני כבר לא עוקבת."

"לא." לימור חייך כשחשב על איך יתאר את קלי. "היא תיירת כזו, בנשמתה. היא עלתה לארץ לפני שנה שנתיים בערך, אבל העברית שלה מושלמת. כל חג מולד היא נוסעת לישראל, היא ואמא שלה נוצריות לא דתיות."

"למה הם לא עלו לישראל?"

"אין לי מושג, אף פעם לא שאלתי."

אליאנה משכה בכתפייה וחייכה אל בנה הקטן שינק משדה הימני. "איך היא נראית?"

"שיער בלונדיני קצר יחסית, היא כל חצי שנה מקצרת חזרה לתספורת כזו ישרה אבל לא קארה. ויש לה עיניים בצבע תכלת, ממש מהפרסומת של קינדר. היא לא רזה, זה מה שיפה בגוף שלה. אני אוהבת אותה אולי יותר מאת עצמי."

אליאנה הרימה גבה. "חזרת לדבר בנקבה." ציינה.

"מרגיש לי עכשיו יותר נכון לדבר ככה." היא הוציאה שתי כוסות זכוכית עם חיפוי חרסינה מהארון והניחה אותן על השולחן. "זה קורה לפעמים, פתאום ככה."

"זה מעניין."

"אל תתחילי לנתח את זה." ביקשה לימור.

"אל תדאגי, פסיכולוגיה זה לא התחום שלי. אני מורה למתמטיקה, שכחת?"

"לא."

"גם אני לא, אבל היום יום כיפור, אז יש לנו חופש."

"זה היום?" לימור הופתעה.

"כן. את יהודייה?"

לימור הנהנה. "אני רוצה ללכת לבית כנסת קצת, יש פה?"

"יש כמה. ההבדל בעדות נראלי, אני לא מבינה בזה."

"לא כל כך משנה לי." לימור קירבה אל עברו השני של השולחן את כוס השוקו של אליאנה שהרגיעה את יון שהתחיל לבכות כשניתקה אותו ממנה והצטרפה אליה.

"יפה לך הכובע הזה, את תסתובבי בו כל הזמן או עם פאה?"

"בו אני חושבת." לימור הידקה אותו לראשה. "אני שמחה שרותם נתן לי אותו, עכשיו סתיו, בדיוק הזמן שבו נהיה קריר."

"נכון."

"אני אאכיל את הסוסים אחרי השוקו."

"מצויין, אני ויון-יון נצטרף אלייך." היא פנתה אל בנה. "נכון? הולכים לראות סוסים של אמא?"

לימור הביטה בהם וחייכה בשלווה כשלפתע דלת הבית נפתחה, נועה נכנסה כרוח סערה והשאירה את הדלת פתוחה. "היי אלי, היי יון." היא נשקה לשפתיה של אישתה ולקודקודו של בנה, אחר כך הרימה עינייה אל לימור. "היי לימור, מישהי מחכה לך בחוץ." עדכנה בחיוך ונעלמה במשרד שלה.

לימור קמה ולא ידעה למי לצפות, כשראתה את קלי היא הופתעה כהוגן. "קל... לא ענית לי בשום מקום."

קלי נשכה את שפתיה. "אני יודעת, בגלל זה אני פה."

"תיכנסו ותסגרו את הדלת, יש רוח קרירה." ביקשה אליאנה והן מהרו להיכנס.

"תכירי אליאנה זו קלי, קלי זו אליאנה." היא החליפה בנייהן מבטים, הן לחצו ידיים בחיוך.

אליאנה סיימה בלגימה את השוקו שנשאר בכוס שלה וקמה. "אני אשאיר אתכן לבד. לימור תכבדי אותה בקפה חזק ועוגיות שרותם הכין, ואל תשכחי להאכיל את הסוסים." אמרה כשהחלה לעלות במדרגות לקומה השניה כשיון בידייה.

"בטח." לימור מלמלה, היא עוד הייתה מופתעת מנוכחותה של קלי.

"איתי אמר לי שהיום יש איזה יום של סליחה כזה. אז באתי להסביר לך למה לא עניתי ולהתנצל." היא אחזה בידה של לימור. "עזבי את זה אני לא רוצה קפה." היא נטלה גם את ידה השניה שאחזה בכף.

"בואי נשב, אני לא אוהבת לעמוד, זה מעייף אותי."

"זה חלק מהלוואי של הכימו? וגם השיער שלך, אלוהים לימור הוא נעלם." קלי ליטפה את פניה של בת הזוג שלה, הן ישבו על הספה הנוחה.

"קלי, למה לא ענית?"

"אז ככה." קלי לקחה אוויר לראותיה. "לא יכולתי לדבר איתך, או להראות הפרצוף שלי כשאני יודעת שנשברתי והרסתי את הכל."

"מה קרה?"

"אחרי המתכונת ב- לא משנה. עישנתי שתי סיגריות."

לימור השפילה את מבטה אל ידייה. "למה?"

"אני לא יודעת, ואני ממש ממש מצטערת. אני לא התכוונתי ואני הרגשתי ממש רע עם זה ולכן לא העזתי לדבר איתך מרוב בושה."

"קלי, זה בסדר ליפול, את תקומי." לימור מחתה דמעה מעיניה. "אבל אל תתחמקי ממני יותר ככה, זה הורג אותי."

"אני מצטערת. אני באמת מצטערת."

"זה בסדר. אללה נותן הזדמנות לכולם. אני פשוט דאגתי לך נורא." קולה נסדק.

קלי התקרבה אליה וחיבקה אותה. "סליחה."

"חשבתי שעשיתי משהו, את יודעת, אני כל הזמן חושבת שעשיתי משהו. פחדתי שזה נגמר."

"לם. אני מצטערת, זה לא עומד להיגמר בקרוב."

"אני ממש מקווה שזה לא יגמר בגללי."

"אל תגידי את זה, את תשרדי את זה." היא הורידה ממנה את הכובע וליטפה את הקרחת. "את הבחורה הכי יפה בעולם ואת שורדת את זה מעולה."

על פניה של לימור התפשט חיוך מעודד. "הסוסים מחכים לי, ואז אלוהים בבית הכנסת."

"אני אבוא איתך." קלי קמה. "בואי נעשה את זה ביחד."

לימור קמה בעקבותייה. "בואי."