לימור חייכה ברגע שאחמד הופיע. "אהלן."

"את מוכנה לעוד כימו היום?"

"כן." לימור סידרה את כובע הגרב על ראשה. "התחיל לנשור לי שיער."

"הכובע הזה יפה לך." אחמד ציין בזמן שהתחילו להתקדם לכיוון בית החולים. "איפה קנית?"

"איפה שאני גרה עכשיו, סיפרתי לך, הבן הגדול שלהם הוא חייל והוא בקושי נמצא בבית. כשהוא חזר הוא נתן לי אותו ועוד כמה, אמר שסבתא שלו חלתה ומתה מסרטן."

"אוי."

"כן. אבל הגוף שלי חזק יותר, אני מאמינה שאני אשרוד."

הוא הניח את ידו על כתפה. "אני שמח שאת שמחה."

"אני סתם אופטימית. קלי מפסיקה לעשן."

חיוך התרחב על פניו. "זה מעולה."

"כן, והיא ביקרה הבוקר כי שיחרורו אותם מבית הספר."

"אני לא יודע אם זה קשור, אבל בקרוב מתחיל חג סוכות ליהודים."

לימור נעצרה לרגע. "עבר כבר יום כיפור?" שאלה בחשש.

"לא יודע, צריך לברר?"

"כן. אני רוצה לא לקלל ביום הזה, למרות שיש לי הרבה מה לקלל. המצב שלי ממש דפוק, אני גם רוצה לשאול את אלוהים למה."

"אללה תמיד שומע."

"אומרים שהיום הזה מיוחד."

"אני אברר לך."

"תודה."

הם טיפסו במדרגות לכיוון בית החולים, לימור נעזרה במעקה ושנאה את העובדה הזו. אבל היא כבר הבינה, זה הגוף שלה והוא צריך אותה עכשיו, היא צריכה לכבד אותו ולתמוך בו.

~~~~~

ברק צלצל בפעמון, הדלת נפתחה על ידי אישה מתוקתקת שהביטה בו בעיניים ירוקות שנשאו כעת את בדיוק אותה הבעת הפתעה ושמחה שהעניקה לבנה.

"רייצ'ל, נדב בבית?"

"הוא בחדר, הוא לא בדיוק יכול לרדת לפה, אז כדאי שתעלה אליו."

"תודה." אמר בזמן שזזה מהדלת והזמינה אותו להיכנס.

"להביא לכם משהו לשתות?"

"אני חושב שנהיה בסדר. תודה."

ברק טיפס במדרגות ודפק קלות על דלת החדר של נדב. "מה אמא?" נדב שאל בזמן שברק נכנס. "היי ברק." הוא שינה את טון הדיבור שלו.

"היי." ברק הניח את תיק המחשב שלו בצד והתיישב על השטיח העבה. "אתה ישן?"

"לא. אני פשוט צריך להיות במיטה, יש לי משהו ברגל ואני רוצה שזה יעבור כמה שיותר מהר." הוא הסיט את השמיכה וחשף רגל חבושה.

"נקע?"

"לא. אני לא זוכר מה הרופא הזה אמר בדיוק. אבל אני חושב שעיקמתי את הרגל, וזה נורא כואב."

ברק נכמר עליו. "מסכן שלי-"

"אל תתחיל." נדב גלגל את עיניו. "מה אתה יושב על הרצפה?"

"אני לא אוהב כיסאות כאלו." הוא פזל אל הכיסא המסתובב המרופד.

"כנס." נדב פינה לו מקום במיטה אף שלא היה בכך צורך, המיטה הייתה מספיק גדולה. מיטה זוגית.

"עזוב." ברק מלמל. "שכבתי על הרצפה ברחוב, החולצה שלי מטונפת."

נדב גלגל את עיניו. "אז תוריד אותה. וגם את המכנסיים."

ברק נעמד ואז שיחק בשולי חולצתו בהיסוס. "אני..."

"מתחמק?" נדב היה נשמע נעלב.

"לא." ברק מיהר לפשוט את חולצתו ואת מכנסיו ונשכב לצד נדב. "אני לא מתחמק."

"ולא היה אכפת לי גם אם היית נכנס עם החולצה המלוכלכת, אני פשוט רוצה אותך בלעדייה." נדב חייך.

"תחמן."

נדב משך בכתפיו וחייך. "מצטער."

"אף פעם לא ראיתי אותך רוקד."

נדב הנהן. "וגם לא תראה בקרוב, אני לא זז מהמיטה הזו."

"זה לא בריא. מה, תשב פה כל היום ותאכל? בסוף תהפוך לבטטה."

"תבקש מאמא שלי לאפות בתנור ותאכל אותי." אמר בזמן שכיסה את שניהם בשמיכה.

"אתה על סמים?"

"בירה."

"מבירה אתה משתכר?" צחקק ברק.

הנער שמולו ליטף את פניו. "כן מתוקית."

"אני מרגיש כל כך גיי כשאתה קורא לי מתוקית."

"זה כי אתה גיי. אתה שוכב במיטה שלי כמעט ערום."

ברק אוטומטית כיסה את גופו עם ידיו אף שלא היה בכך צורך, הוא היה מתחת לשמיכה. "אתה גיי. אתה מתאפר כל יום, ורוקד, ואוסף ברביות." הוא הצביע על המדף מעל המיטה של נדב שהיה נראה כמו תצוגת אופנה של ברבי וקן. באופן מפתיע היו שם יותר ברבי בנות מקנים, אבל היה לזה הסבר.

"אני אוהב גם בנות. אתה אוהב גם בנות?"

ברק נענע בראשו לשלילה. "נבר."

"יופי, אז אתה יותר גיי ממני."

"מה מושך בבנות?" תהה בקול.

"הכל."

"אין להן זין."

"יש להן חזה."

"וזו סיבה?"

"לא יודע בנות הן פשוט בנות, והן מושכות, אין מה לעשות עם זה."

"בנים הרבה יותר." ברק התכרבל. "ומעולם לא הייתי בתוך שמיכת פוך."

"כשחושבים על זה, יש המון דברים שמעולם לא עשית." נדב התיישב במיטתו.

"נדב-"

"אל תחשוב על זה כחול, תחשוב תמים. אי פעם היית בקולנוע?"

"לא."

"יופי. ובים?"

"כן. מירה לקחה אותנו אחרי שהיא עשתה לנו את משימת הניווט בסמטאות ביפורט תחתית."

"אני עדיין לא מבין איך היא עשתה לכם את זה."

"לעולם לא תבין."

"אני יודע." נדב גלגל את עיניו. "היית פעם בבאולינג?"

"מה זה באולינג?"

"ברצינות? זה משחק כזה שזורקים כדור, צריכים להפיל חיילים מפלס-"

"כן כן שמעתי על זה."

"יש לך ילדות שלמה להשלים." מלמל נדב בחולמנות.

"אני אשלים אותה מתישהו, אחרי שאני ארוויח מספיק כסף."

"תן לי להשלים לך."

ברק חייך אל נדב, עיניו הירוקות של נדב הביעו תחינה, הוא היה ממש להוט להשלים לברק את הילדות. "טוב." הסכים ברק לבסוף. "בתנאי שאתה לא מתערב בעבודה שלי. אני חושב שזו עבודה לכל דבר, אני נותן שירות בעזרת הגוף שלי בדיוק כמו שמלצר נותן שירות בעזרת הגוף שלו. ואני עושה את זה מרצון."

"טוב אבא."

"זה נשמע יותר טוב ממתוקית."

נדב ליטף את פניו של ברק והעביר את אגודלו על גבותיו. "אתה עדיין מתוקית."

~~~~~~

"קחי." אופל נכנסה לחדר הפנימי בריליקיה וסגרה אחריה את הדלת. מירה החזיקה בידה את התינוק וניסתה להרגיע אותו.

"מה זה?"

"סיפרתי למנהלת המסעדה, שהיא גם הטבחית, שמישהי שאני מכירה ילדה אבל לא יכולה להניק ושאלתי אותה אם יש פתרון. היא בדיוק ילדה תאומים, אז חשבתי שהיא תבין בזה." אופל מלמלה בזמן ששפכה את החלב מבקבוק הפלסטיק הגדול לתוך בקבוק התינוק שקנתה בבית המרקחת הקרוב. "ואז היא פשוט אמרה לי שהיא תתן לי מהחלב שלה, התאומים שלה לא אוכלים הרבה."

"הכי טוב." מירה מלמלה ואז פנתה אל התינוק שהשתתק כשדחפה את הבקבוק שנטלה מידיה של אופל לפיו. "אתה שומע? חלב אם טרי."

"מה נתת לו בשלושה ימים האחרונים?"

"לחם רטוב, גרבר. דברים שתינוקות אוכלים."

"יש חדש מגיל, היא הצליחה לגלות אם מחפשים אותו?"

"לא. ואני חושבת שעכשיו גיל הוא בן." מירה מלמלה וחייכה אל התינוק. "הוא פאקינג נרגע."

אופל צחקה. "אל תקללי לידו."

"אני משתדלת."

"מתאים לך להיות אמא."

"איזה מן אמא אני אהיה, הילד שלי יפחד להסתכל עלי אם אני אהיה בלי איפור."

עיניה של אופל התגלגלו אוטומטיות. "את תיהי בסדר גם בלי איפור."

"ראית אותי פעם בלי?"

"לא. את בכלל מורידה אותו?"

"פעם בשבוע, ושמה חדש. זה איפור עמיד מאוד, כמעט כמו צבע. אני מדברת על המייקאפ. ואני כן מורידה אותו לזמן ארוך, אבל רק לעיתים נדירות."

"מתי זה עיתים נדירות?"

"כשאני נוסעת לפגוש את סטון, ועוד בת דודה שלי."

"אני יודעת מי זו סטון." נזכרה אופל, באר סיפר לה באחת משיחות הנפש שהם כבר מזמן לא קיימו. "אז אתן עושות בעצם מפגש מפקדות כזה?"

מירה משכה בכתפייה והביטה שוב בפניו של התינוק, עיניו הגדולות הביטו בה בשלווה ורוגע. הוא הרגיש מוגן. "סוג של." מירה מלמלה.

"מה יש לך כל כך להסתיר עם האיפור הזה?"

מירה נשכה את שפתיה. "הרבה דברים, אני אראה לך יום אחד, אל תיבהלי."

"אני לא." אופל הבטיחה.

"אל תיהי כל כך בטוחה."

"אני ממש סקרנית עכשיו."

"זה הגיוני."

אופל התיישבה לידה וליטפה את ראשו של התינוק, היו לו כמה שריטות והיא ריחמה עליו. היא הביטה בדרך שבה מירה האכילה אותו, דואגת שהבקבוק לא ישמט ושהוא ממשיך לאכול ורגוע. מירה הייתה אמהית באופן כל כך מדוגם, אופל תהתה אם זה הגיוני. איך גותית יכולה להיות אמהית, חמה ואוהבת? היא לא ראתה במירה גותית למרות הלבוש שלה, אבל למסתכל מהצד זה היה עלול להיראות לא טבעי.

"כשאתן נפגשות, המפקדות, מי שומר על הריליקיה?" שאלה לפתע.

מירה נשפה כדי ששערה סוררת תיעלם ממצחה. "דבר ראשון, הריליקיה יכולה להישאר לבד לכמה שעות, אף פעם לא ליותר מארבע. אבל כשאני נוסעת, זה לשלושה ימים בדרך כלל, ודיאגו מחליף אותי."

"את סומכת עליו?"

"כן. אין סיבה שלא." מירה התרגזה מעט מהשאלה.

"לא שאלתי מכוונה לזלזל בו, אני מופתעת שאת כן סומכת על אנשים בניהול הריליקיה שלך..."

"דיאגו הוא כמו הבן שלי." מירה נאנחה. "וכן, אני יודעת שזה נשמע מוזר בהתחשב בעובדה שהוא נשוי לאחי, אבל אני גידלתי אותו."

"הוא ראה אי פעם את הפנים שלך בלי איפור?"

"כשהייתי בת חמש עשרה, אבל אז הן עוד היו יחסית חלקות."

"את מסקרנת אותי עוד יותר."

מירה חייכה בשובבות. "את יפה כשאת מסוקרנת, העיניים שלך נפערות בציפיה כזו."

"באמת?"

"כן. והגוף שלך דרוך."

אופל התכווצה במקומה. "הגוף שלי..."

"אני יודעת שעבר עלייך משהו בחיים האלו." הודתה מירה.

"על כולנו עבר."

"ראיתי את הצלקות על המותניים שלך."

עיניה של אופל נפערו, בדומה לדרך שמירה תיארה רק מלוות באימה. "מתי?"

"שכבתי איתך."

"שמת לב בכלל?"

מירה הנהנה. "אני זוכרת אותך טוב."

"אבל עבר זמן מאז."

"אופל לא שכבתי עם הרבה אנשים מאז. אני בתקופה קשה."

"קשה למצוא סטוצים?"

"לא. קשה לי." מירה הסיטה את מבטה ממנה אל התינוק שינק מהבקבוק. "עובר עלי קצת משהו, וסקס עם הרבה אנשים שונים כבר לא מספק אותי."

"אני מכירה את ההרגשה."

"אז אני זוכרת אותך. זוכרת טוב. גם אם הייתי שוכבת עם מאה אנשים אחר כך הייתי זוכרת, יש דברים שלא שוכחים."

אופל שילבה את רגליה. "ספרי לי דבר בסקס שאף פעם לא שכחת, אבל דבר מפעם, מלפני גיל עשרים."

"בגיל שבע עשרה שכבתי עם המורה להיסטוריה הבית הספר פה, תתפלאי, כן למדתי דווקא. הוא היה נשוי והיו לו סימנים של כיבוי סיגריות על כל הבטן."

"זה נורא..."

"מזעזע. כן."

"ספרי לי עוד." ביקשה.

"התינוק לא מבין, נכון?" שאלה לרגע. "כי פעם הייתי עם מישהי שהזריקה צבע לעור שלה."

"איזה צבע?"

"כחול ירקרק כזה, כמו טורקיז."

"זה נשמע מגניב."

"כן. פגשתי אותה בביפורט, היא הייתה תיירת, לא הבנתי חצי ממה שאמרה אז לא שאלתי אותה למה."

"זה היה עשוי להיות מעניין, הייתי רוצה לפגוש אותה גם." אופל בהתה בתינוק ובמוחה דמיינה את האישה שמירה תארה.

"יש עוד הרבה דברים, אבל זה לא משנה הרבה." מירה מלמלה והניחה את הבקבוק על הרצפה. היא הרימה את התינוק והשעינה אותו על חזה וכתפה. "הוא אמור לעשות גרעפס, תינוקות עושים גרעפסים נכון?"

אופל הנהנה. "תביאי לי." ביקשה ומירה בחפץ לב העבירה לידייה את העולל.

"אופל, את ילדה סקרנית. יש לך עוד שאלות?"

"למה מול המפקדות לא אכפת לך להיות בלי איפור?"

"נתקעת על הפנים שלי, אה?"

אופל התחרטה לרגע על השאלות והרגישה אשמה שהיא מחטטת בחייה של מירה. "את לא חייבת לענות."

"אין לי מה להסתיר, אבל זה פשוט לא מתאים לפה. לא מתאים לריליקיה ולא מתאים לדישט. אני חושבת שכל עוד אפשר לדאוג שמול הילדים האלו יהיה משהו אנושי ונורמלי, עדיף לעשות את זה."

"זה עד כדי כך נורא?"

מירה משכה בכתפייה והתמתחה, התינוק הזה גרם לה לשבת במשך שעות בחוסר מעש. "יכול להיות שאני סתם מגזימה, תשפטי בעצמך."

"מתי?" הבלונדינית הייתה חסרת סבלנות.

"נמצא זמן."

"אני סקרנית."

"את מגזימה עכשיו."

אופל משכה בכתפייה והביטה במירה בזמן שזו התהלכה בחדר כדי לשחרר עצמות. "עכשיו תסלחי לי אבל יש לי כמה דברים לטפל בהם. תוכלי להיות עם התינוק עד אז?"

"כמה זמן?"

"למה?" מירה שאלה כשפתחה את דלת החדר.

"אני צריכה לרקוד."

"תרקדי פה."

"מפתה אבל..."

"יש אוזניות בארגז על המדף התחתון. ואת יכולה להניח את התינוק על המזרן עם שמיכה. הוא בטח ישן עכשיו, ואין לו לאן להתגלגל."

אופל חייכה, היא אהבה את הצורה שבה מירה פתרה בעיות אחת אחרי השניה, והיא גם עשתה את זה באדישות. "כאילו היא לא מבריקה, בסתמיות כזו." אמרה לתינוק הקטן כשמירה סגרה את הדלת אחרייה, עיניו היו עצומות וחזהו עלה וירד באיטיות. "איך קוראים לך בכלל?"

אחרי כמה דקות שבהן לא קיבלה תשובה, היא הניחה אותו על שלושת המזרנים, כיסתה אותו בשמיכה המרופטת שהייתה נקייה כעת ולא כפי שהייתה כשגיל מצא אותו בה והביא לריליקיה שלושה ימים קודם לכן. היא קירבה אותו לקיר ויצרה מעקה קטן בעזרת קופסאות קרטון גבוהות אף שידעה שאם יתחיל לזוז, יתעורר ותהיה סכנה שיתגלגל לרצפה, היא תשים לב.

השופטים אהבו אותה, השופטים העבירו אותה שלב. השלב הבא יהיה בבוקר יום הריליקיות, היא מקווה להספיק גם עבודה באותו יום. היא כיבתה את האור והדליקה פנס שהאיר את החדר מספיק בשביל שתוכל לראות את התינוק ואת והקירות. ככה היא אהבה לרקוד, בחושך. היא חלצה את סנדלייה, חסרה רק רוח קרירה שתצנן את גופה כי אחרי כמה דקות היא החלה להזיע, תנועה ועוד תנועה, אולי תקפוץ אל נדב; היא יודעת שיש לו מראה על כל הקיר בחדר, מאחורי הוילון. לא יהיה אכפת לו שהיא המתחרה שלו, נכון? הוא לא ילדותי, לא עד כדי כך.

אופל רקדה באיטיות ורקדה מהר. היא רצתה לשמוע דעה על הריקוד שלה אבל התביישה לרקוד מול מירה. באר היה במצב נפשי נוראי לאחרונה, גיל עזר לו ואופל שמחה על כך; ובכל זאת היא התרחקה משנייהם שלא במודע.

התינוק ישן בזמן שאופל פיזזה לידו ודמיינה את העתיד שלו. הוא יגדל להיות ילד ריליקיה מושלם. מירה תטפח אותו, תחנך אותו ותגדל, הוא יהיה חזק יותר מכולם ומיומן מאוד. אגדי, זו המילה, באגדות תמיד יש תינוקות שנועדו לגדולות.

התינוק הזה לא נולד במקום הנכון, לא ברחם הנכון כנראה. החיים שלו יכלו להיגמר לו היה נשאר לרעוב על הדשא, אבל היה לו מזל. הריליקיה נותנת לכולם תקווה, אופל כל כך רצתה להיות חלק מזה.