שלום פיפולים יפים.
אני שמחה שאתם (אם אתם) נהנים לקרוא את הסיפור. זה כיף לקבל תגובות.
אגב, למי שלא מכיר עדיין את וואטפד (דיברתי פה עם כמה), יש כוכב קטן בסוף הפרק שאני ממש אשמח אם תלחצו עליו ותמלאו אותו. זה כמו לייק ומראה לי שאתם אוהבים את הסיפור.
לא כל כך אכפת לי מכוכבים, אני לא כותבת בשבילם, אבל זה נותן לי מוטיבציה להעלות את הפרקים המוכנים אצלי. זה נותן לי הרגשה שיש מי שמחכה לפרקים.
כמובן שתגובות שוות הרבה יותר, אז תגיבו על מה שיש לכם בראש על הפרק, אני אקרא הכל ואשתדל לענות.

תודה לכם  XD

~~~

כמה נערות יצאו בדיוק מדלת הריליקיה ליום עבודה שמתחיל מאוחר, אופל הביטה בדלת נטרקת קלות בצליל חלוש. היא שקלה להתחיל עם אחת מהן בשבת, אבל הן היו קטנות, בנות חמש עשרה. שמונה שנים הפרש, אופל בהתה בקיר שעליו נתלו כמה כידונים ושוטים. פתאום הרעיון שהיה נראה לה אתמול מופרך, היה נראה לה הגיונית לאהבה אין גיל מישהו אמר פעם, אז למה לסקס כן?

היא נשענה על הפוף לאחור בסיפוק, היא הייתה נקיה לגמרי. אתמול בערב התקלחה בפעם הראשונה מאז הגיעה לריליקייה, כי היו לה את כל אחר הצהריים של שבת לכבס את הבגדים שלה בכיור של המקלחת. ורק אחר כך היא גילתה שיש מכונת כביסה, דאיה הרגיעה אותה והחמיאה לה על כך שכיבסה את הבגדים ביד. אופל הייתה גאה בעצמה כמו ילדה בת חמש.

אז עכשיו היא ישבה בשורט וגופייה ושאפה לראותייה את ריח הלחם שנישא באוויר מהלחמניות שהיו במגש על השולחן. דאיה אפתה אותן הבוקר – היא קמה בחמש –וכל מי שיצא לעבודתו לקח אחת  או שתיים בשקית נייר. מהבוקר הן שם, והריח עוד נשאר. אופל התלבטה האם הלחמניות שוות את זה שתקום עכשיו , היא התבטלה בינתיים ונהנתה מעול ראיונות העבודה שסוף סוף ירד מעליה.

טוב, לא הגיוני שזה דבר נחמד וטוב וזה ימשך הרבה זמן, נכון? דאיה ירדה במדרגות והתקרבה אליה, בזהירות מירבית התיישבה לידה וכחכחה בגרונה. אופל נאנחה ופתחה את עיניה, היא לא יכולה לעבוד על דאיה שהיא ישנה.

"כל מי שנכנס לריליקיה עושה מבחן." אופל בערך ידעה את זה בזכות ברק שסיפר לה כששוב פטפטה איתו כשחתך סלט הבוקר. אופל שמה לב שמדי פעם הוא כאילו שם לב שהוא לא גמגם הרבה זמן ומשחיל גמגומון בדיבורו. "אנחנו לא עושים פה כאלו, ובכל מקרה תצטרכי להעביר שבוע בריליקיה בדישט."

"ומה קורה למי שלא עובר את המבחן?"

"אין כזה דבר." דאיה אמרה.

"אבל-"

"מי שרוצה לעבור, עובר." דאיה קטעה ואופל ידעה לשתוק, כשדאיה קוטעת מישהו באמצע משפט זה אומר שצריך. את זה הסבירה לה לימור.

"מתי?" התמתחה אופל.

דאיה פזלה לצדדים. "עוד שעה."

אופל פערה את פיה.  "איך אני אמורה להגיע לשם?"

"אדם אולי נוסע עכשיו. את יכולה לעזור לי לקום?" דאיה ביקשה בתחינה ובכל מקרה אופל הייתה עוזרת לה כי אופל היא בנאדם רחב לב.

היא מיהרה לקום והושיטה את ידה לעזור לדאיה. אחר כך דאיה פנתה למטבח ואופל עלתה לקחת את תיק הצד שלה. כשירדה אדם בדיוק נכנס בדלת הריליקיה וניגש אל דאיה, הוא העביר את ידו בשיערה. "בוקר טוב גם לך." בירך את אופל כשעברה.

"היא צריכה טרמפ לדישט."

אופל הנהנה ואדם פתח את המקרר. "בסדר, אני נוסע למערב דישט להביא חלב."

"בהצלחה."

אופל נעלה את הסנדלים הפשוטות הישנות שלה וחשבה לעצמה שחבל שלא לקחה גם את זוג מגפיי העור כשעזבה את הבית. כשאדם יצא היא יצאה בעקבותיו, והתיישבה במושב הקדמי ליד הנהג במכונית השחורה הקטנה אליה נכנס. היא הייתה נראית ישנה, יד שניה כזו. אבל זה לא הפריע לה לטוס על הכביש בצורה מדהימה.

אופל בהתה בכביש החולף וחשבה לעצמה על המבחן, על הריליקיה ועל קבוצת הפארקור. "למה אתה נוסע עד למערב של העיר ההיא כדי להביא חלב?" תהתה בקול.

"יש שם מחלבה, הם תמיד נותנים לי ארגזים של סחורה שהקרטון נהרס קצת."

אופל הנהנה בקשט ופיהקה, היא התעייפה מהרביצה שלה הבוקר, היא הייתה רגילה להסתובב. אחרי כחצי שעה הם הגיעו לעיר ואדם הוריד אותה בדרום העיר. "ניפגש בעוד שבוע." אמר.

היא הנהנה, כן כן, היא קיוותה לפחות שזו לא הריליקיה שבה יש הרבה ילדים. היא ירדה במדרגות שהובילו אל מתחת לאדמה וכשנכנסה, באופן אוטומטי השוותה את הריליקייה הזו לריליקייה של אדם ודאיה בראשה.

גודל החדר היה כמו הקומה התחתונה בריליקיה ממנה הגיעה, היו כמובן שתי מקלחות ותא שירותים אבל לא היה עוד המשך או תוספת ככל הנראה, מלבד מה שהיה נראה כמו פתח לחדר שכוסה פרגוד. כל המזרנים נערמו בשתי ערימות גדולות, איפה שהיא הייתה עד עכשיו הם תמיד היו נאספים לערימות של חמישה מזרנים שהוצמדו לקיר בבוקר ושימשו כספות, אבל אדם ודאיה לא הקפידו על כך. לכל אחד היה ארגז שבו היו הדברים שלו והם היו גם נמצדים שורות לקירות. פה היו כמה תיקים על הרצפה בפינת החדר והשאר בחיקם של הילדים שישבו במעגל במרכז החדר, הם אכלו ארוחת צהריים שכללה לחם לבן פרוס ומה שהיה נראה כמו גבינה.

רובם היו בגילאים שנעו בין שש לשבע עשרה. אוף, זו הריליקיה עם הילדים. אופל לא ידעה מה לעשות, היכן לשבת ומי האחראי. היא הרגישה טיפה אבודה ותכננה לגשת אל אחד הילדים כשהרגישה פתאום יד עוברת על כתפה. אישה כבת שלושים עקפה אותה ונעמדה במרכז המעגל. אופל בהתה בה למשך דקה או שתיים.

שיערה היה אסוף בצמה שחורה ארוכה, עורה שהיה בגוון מוקה באופן טבעי וגם שזוף במידה גרם לה לחשוב מיד על דאיה. הן היו ממש דומות. רק שאצל דאיה רוב הזמן העור היה פשוט וחלק, אצל האישה הזו הוא היה מבריק. לאחר כמה שניות הבינה אופל שזאת משום שהאישה יצאה זה עתה מהמקלחת. אופל איתגרה את עצמה שלא להביט שוב ושוב בעינייה המודגשות, זה הזכיר לה את נדב, רק שאצלה זה שידר יותר סקסיות. היא הייתה בפירוש לוהטת, אם אופל לא הייתה טובה בלזהות גילאים של אנשים היא הייתה אומרת בתמימות שהאישה בת עשרים. היא ניסתה שוב להשפיל מבט, זה לא היה מנומס לבהות כך. טוב היא נכשלה, עיניה היו נעוצות בפניה החלקות - באופן לא טבעי - של מפקדת הריליקיה.

"אני מירה, ברוכה הבאה לריליקיה, או איך שאומרים אצלנו: ברוכה הבאה לדומוס החדש שלך."

היה משהו לא תמים במלבושיה. כלומר, היא הייתה נראית כמו לוחמת חמושה, הבחורה המושלמת לפארקור, אבל למכנס הקצר והצמוד שלבשה מעל גרביון הרשת והמחשוף בחולצתה הייתה מטרה חוץ מאשר להיות נוחים. בכל מקרה, מירה הייתה לבושה כמעט כולה בשחור, והייתה דומה מאוד לדאיה, אופל לא הפסיקה לחשוב על זה. אם היו מבקשים מאופל לדמיין את דאיה בתור כוכבת פורנו סקסית, זו הייתה מירה.

אופל עשתה כבקשתה והתיישבה במעגל בין שני ילדים שנראו בני תשע ולבשו חולצות טריקו עם סמל בית ספר. אחד מהם עביר לה שקית שבה היה גיל – "מעדן" חלבי זול – ושתי פרוסות לחם לבן. כולם שתקו ואכלו בנימוס, אופל הבינה שיש במקום הזה משמעת חזקה יותר מבתיכון שבו למדה בישראל.

"מי שלא הביא את המעטפה של החודש, זה אצלי עד הערב. מי שלא ביצע את התורנות שלו, עושה את זה ברגע שבו הוא מסיים את האוכל. יש מכונה אחת היום ואני מפעילה אותה בשעה שתיים, מי שהבגדים שלו לא יכנסו לשם יצטרך לחכות ליום שלישי. שאלות?"

נראה היה שהם רגילים, הכל היה ברור להם ולא היו דברים לשאול. אז היא חיככה את ידיה זו בזו. "קבוצת הפארקור הגדולה, היום אתם במרכז עם הרקס, הקבוצה הקטנה איתי. "

כמה ילדים פלטו המהמום הפתעה. מירה עברה במבטה על כל אחת ואחד מהם, עשרים ילדים. ואז יצאה מהמעגל, פנתה אל פתחו של החדרון הקטן שהפרגוד שהיה אמור לסגור אותו - הוסט. "את תגמרי לאכול ותבואי." אמרה לאופל.

אופל הנהנה, ומיהרה לסיים את את היוגורט המגעיל שלא ידעה איך לקרוא לו. ואז לעסה במהירות את פרוסת הלחם שלה והביאה את השניה לילד שבהה בה. ואז קמה, ניגבה את פיה בגב ידה ופסעה לכיוון פתח החדר עם הפרגוד.

מירה ישבה בפנים וסידרה ניירת בארגז, כששמה לב שאופל עומדת בפתח היא הורתה לה להיכנס ולסגור את הוילון. "דאיה שלחה אותך, נכון?"

אופל הנהנה הותיישבה בקלילות על מכונת הכביסה, היא קיוותה שזה בסדר.

"אחותי הקטנה." מירה הסבירה את מה שאופל כבר ניחשה. "בשבוע הזה את תקרעי קצת את התחת היפה הזה ובסוף תעשי מבחן." אמרה קצרות.

לאופל היה דחף להעביר את ידה על אחוריי השורט שלה רק כדי לוודא שהתחת שלה במקום. מירה המשיכה להתעסק בניירת ולא הביטה בעינייה כשדיברה איתה. "מחר את קמה בשש לעבודה עד שתיים בצהריים. תבואי אליי לקבל הסבר בבוקר."

"איזו עבודה זו?"

"אני עדיין לא יודעת."

"טוב." אופל פנתה לצאת.

"וגם." הוסיפה מירה לפתע ועדיין התעסקה בניירת. "תקפצי אלי הערב, סתם לדבר קצת, שאני אכיר אותך." היא הרימה את ראשה לפתע וקרצה.

חיוך קטן הסתמן בזווית פיה של אופל, משהו משתולל בבטנה התחתונה, כשהיא יצאה מהחדר היא הרגישה בטוחה ומחוזקת. היא התקרבה אל ילד אחת שהרביץ בטירוף לשק אגרוף. "אפשר גם לנסות?"

סתם, כי למה לא?

~~~~

"א-אתה מרגיש טוב?" ברק התקרב בצעד הססני אל נער שישב מחוץ לריליקיה כשגבו לקיר וטמן את ראשו בין ידיו.

"לא כל כך." הוא הודה.

לנער קראו לואי, והיה לו שיער חום בהיר ועיניים חומות רגילות. ברק ראה אותו לרוב בחברת נערה עם שיער שחור ועיני זהב, כשהוא לובש ג'ינסים מושחתים.

"רוצה לספ-לספ-פר לי?" ברק הציע.

לואי בחן לכמה שניות את הנער הכחוש שמולו, זה שישן שני מזרנים משמאלו בריליקייה. "אין כל כך מה. סתם החברה שלי עובדת היום עד הערב ואז ישר יש לה פארקור. ואיבדתי את השוקולד שלי. "

"אולי הוא במטבח?" ברק שאל בקול יציב יחסית.

"אולי, אבל בדקתי והוא לא שם. זה סופר מתסכל, אני לא זוכר בכלל אם אכלתי אותו או לא, אני מרגיש שאני מזדקן וזה הורג אותי. אני לא מוצא רגע אחד ביום להירגע בו כמו שצריך ואני סתם נהיה תלוי בדברים כמו מקלחת, יהל ושוקולד."

ברק ידע שיהל זו החברה המדוברת. הוא נאנח, הוא לא כל כך הבין בבעיות של נערים מתבגרים, רק של מבוגרים. הוא לא ידע מה אצלו עצמו מוגדר כבעיה ומה בסדר.

"אני יכול לחפש בשבילך א-את השוקול-לד." מה שכן – והוא ידע שזו לא בעיה – הוא אהב לעזור לאנשים.

"בוא תראה בעצמך שהוא לא שם." לואי קם ממקומו, שנייהם נכנסו לריליקיה. לואי בא ופתח את הארון, אפילו בלי להסתכל בו הוא הפנה את מבטו אל ברק. "אמרתי לך."

ברק התקרב אל הארון והוציא ממנו את חפיסת השוקולד. לואי המופתע לקח אותה מידיו ובחן אותה בחשדנות. "אתה קוסם, זה ממש לא היה כאן הבוקר."

"אולי פשוט לא שמ-מת לבב." ברק חייך.

"אולי, אמרתי לך שאני מזדקן." לואי מלמל.

דלת הריליקיה נפתחה בפתאומיות ויהל פרצה פנימה. שיערה שהיה חלק וישר כמו סרגל בדרך כלל התבלגן בגלל הרוח האוגוסטית המפתיעה, עיניה הזהובות הפיצו אור לכל עבר. היא הייתה מאושרת. "שחררו אותי מוקדם מהחרא הקדוש ההוא, שחררו שחררו שחררו שחררו." היא שרה לעצמה וניגשה ללואי.

"אתה כל כך קארמה טובה." לואי הביט בברק בעיניים נוצצות.

ברק משך בכתפיו, הוא ידע את המילה קארמה, אבל לא הבין למה אנשים השתמשו בה לדברים כאלו. הכל גורל, היא הייתה משתחררת מהעבודה ולואי היה מוצא את השוקולד גם אם הוא לא היה כאן. יהל נשקה לצווארו של לואי ארוכות והותירה לו סימן כשהתנתקה. לואי הניח את ידו סביב מותנה. "בואי נצא לאנשהו?"

"את האמת שבא לי להסתגר עכשיו בשירותים." פניה קצת נפלו, נראה שמצב רוחה העליז היה אנדרנליני במיוחד.

"אז תעשי את זה איתי לפחות?" שאל לואי.

"כן."

ברק הביט בהם, הוא תהה האם זו בעיה אצלו, שאין לו זוגיות. הוא אף פעם לא חיפש את זה כי אף פעם לא הרגיש שהוא צריך, שהוא מוכן. וגם… הוא תמיד ידע שאצלו זה יהיה אחרת. עברה שנה מאז עזב להפסקה את העבודה שאהב, שגרמה לו להרגיש נחשק ובו זמנית גם מושפל. הוא תמיד מי שיאהב או תאהב אותו יהיה גם כמוהו, דחוי ומסתפק. אנשים יפים לא ירצו אותו באמת, רק את הגוף שלו שנחלש מיום ליום כי הוא הפסיק להתאמן. אבל לא אכפת לו מהם, יופי באמת לא עניין אותו.

אז מה יהיה איתו? יבוא יום, הוא ילמד איך לחיות עם עצמו בשלום, איך לאהוב את עצמו. כל הדברים האלו, האגו המינימלי שבאדם, הביטחון עצמי, ההרגשה שאתה שווה משהו בגלל שאתה חי, שמגיע לך לקבל את המבצע בחנות כי אתה לקוח, שמגיע לך לנשום כי אתה אזרח, שמגיע לך לשבת בפינה שלך בשקט, במטר על מטר  ולהתקיים. הוא יוכל להוריד את המסכה. בתוך תוכו הוא יודע לדרוש, אבל הוא לא יכול להוציא את זה.

אז כשהוא ירגיש מספיק בטוח, מספיק יציב, ידע להרים ראש וליישר גו גם פיזית, הוא יוכל להרים את מבטן של עיני החיפושית שלו ולהתחיל לחפש. לחפש אחר מי שיהיה לצידו עד שהם יקמלו לאט לאט וישובו אל עפר. אבל הספק שניכר בו, שגרם לו כל הזמן לנסות לחשוב על כמה בנים כבני זוג פוטנציאליים, היה מה אם יהיה מאוחר מדי? מה אם לעולם לא יגיע היום שבו יזקוף קומתו ויחליט שהוא צריך חברה? מה אם לעולם לא יהיה בו האומץ?

הוא אפילו לא טוב מספיק בשביל העבודה. אדם ודאיה לא מתערבים לנערים בריליקיה במקום עבודתם, הם רק תומכים כשצריך ועוזרים למצוא את מקום העבודה.לפני חודש ברק עבד בתור מלצר והפיל בטעות מגש, אחראית המשמרת הביטה באימה, חשקה את שיניה והרימה את גבותיה וצעקה עליו שהוא כישלון. הוא רצה לצעוק עליה בגסות שהיא תוצאת כישלון, אבא שלה היה הומו בארון שבגד באשתו בסתר. אל תשאלו עדיין מאיפה הוא ידע.

הוא יצא באותו יום מהמסעדה והרגיש כל כך מושפל, הוא החל לטייל בעיר עד שהגיע לרחוב בו היו כמה בתי זנות, הוא באמת שקל לעבוד שם. הוא עמד מול אחת הדלתות והביט בשלט הקטן שהיה כתוב בטוש שחור עבה על נייר מחברת, המזמין את כל חסרי הכסף לראיון לעבודה רווחית במיוחד. הוא לא לגמרי טיפש, הוא הבין. בזנות אפשר להרוויח יותר מליווי אם עובדים קשה מספיק.

שניה לפני שדפק, משך אותו מישהו הצידה, זה היה נדב. "אל תהיה מפגר."

אה כן? אני כבר. "אתה עלול לחטוף איידס, וסתם יתעללו בך."

ברק בלע את רוקו. "פ-פ-פטר-רו אותי-תי." גמגם וקיווה שהוא עושה את זה טוב.

נדב הביט בו לכמה שניות ואז חשב. "אל תדאג, אני אסדר לך עבודה."

"אני לא יודע לעבוד." את זה יכל ברק להגיד בשלמות, המשפט הזה עמד לנגד עיניו שלם בתוך ראשו. נדב לא יחשוד.

"זה דומה למה שרצית לעבוד פה." נדב פזל אל הדלת אליה ברק תכנן להיכנס.  "אל תדאג ברק."

ברק הנהן הוא הסתיר את החיוך שעלה על פניו כתוצאה מכך שנדב ידע את שמו ובא אחריו, הם חזרו לריליקייה.