"עכשיו בוא נקפוץ מפה לפה." אמרה אופל וזינקה אל הגג השני, היא נאחזה בידייה במעקה שכמעט פספסה והזהירה אותם. "תזהרו זה קשה."

"אנחנו יותר זמן בריליקיה " מלמל ברק וקפץ את אותו הדבר בצורה משולמת.

נדב הביט ברווח שבין הגגות בהיסוס. "אולי אני אקפוץ שם?" הוא הצביע על מקום בו הפער בין הגגות היה קטן יותר.

"גם טוב."

הם הלכו לשם ונדב קפץ את הרווח בלי בעיה, אחר כך הסתובב סביב עצמו בריקוד קל. "יש לקבוצה שלי תחרות לנצח בה. אז אני חייב ללכת להתאמן."

"וזה יותר חשוב מ-" ברק הופתע.

"מלרצוח אנשים?" נדב לחש, חיוך זחוח התפשט על פניו. "קצת יותר. זה העתיד שלי."

"מה אתה עושה אחר כך?"

נדב חישב בראשו בזמן שאופל התחמקה לכיוון דמות שהתקרבה אליהם. "מתאמן. שלוש שעות לפחות."

ברק נשך את שפתיו והתקרב אליו בביישנות. "זה הרבה."

"זה שווה את זה."

"אני רוצה אותך." הוא אחז בפניו.

עיניו של נדב שוטטו על פניו של נער הריליקיה הצנום שעמד מולו. "אתה אפילו לא מגדיר אותי כבויפרנד שלך, מתוק, זה-"

"אתה יודע שאני מצטער."

"אז תשנה את זה."

"אני לא רוצה לקרוא לך בן זוג ואז להזדיין עם זקנים בשביל כסף." לחש בתסכול.

"אני יודע ובגלל זה אתה חייב להפסיק להזדיין עם זקנים בשביל כסף."

"אני צריך כסף, הרבה, אני חוסך."

"אני יכול לתת לך."

עיני החיפושית של ברק התנתקו מנדב והוא הלך צעד אחד לאחור. "לא. אמרתי לך כבר. זו העבודה שלי, אני אוהב אותה.."

"אוקיי." נדב שילב את ידיו.

"אל תכעס."

"ברור שאני אכעס."

"נו די, אין לך סיבה."

נדב גלגל עינים. "יש לי, אתה יודע את זה. ועכשיו אם לא אכפת לך אני צריך ללכת לרקוד עם הקבוצה שלי." הוא הרים את התיק הקטן שהכיל את הטלפון שלו וקופסאת משקפי שמש והתרחק משם.

"אל תהיה תינוק."

"אני תינוק, תתמודד. תביא לי מוצץ, למצוץ לך?" נדה הסתובב לרגע.

"בכיף." צעק אחריו ברק.

"עוד נדבר על זה."

ברק התיישב על הקרקע וחשב לעצמו איפה אופל לעזאזל. הוא קם והחל לחפש סביב, הוא מצא את אופל יושבת עם מירה, הן צחקו על משהו. "היי בנות, אתן מעשנות משהו?"

"למה?"

"אתן נראות מסטולות."

"מירה מצחיקה." אופל הסבירה וזו גלגל את עיניה. "בטח."

"מתאמנים או מה?"

"מתאמנים." מירה קמה בשתי שניות ושלחה לאופל יד, שתקום גם היא.

"בואו נעשה את זה זריז, גם לי יש הופעה להתאמן אליה."

"באמת?" מירה הופתעה.

"אותה תחרות שנדב מתמודד בה, רק שאני עושה ריקוד לבד."

"יפה."

ברק שכבר התרחק מהן הסתובב. "נו, אתן באות?"

"מי מגיע ראשון לגג ההוא?" הציעה מירה.

"טוב. שלוש, שתיים אחת."

ברק היה המום מעט משתי הבנות שרצו במהירות, כשעקפו אותו הוא הרגיש הקלה מסוימת אבל המשיך לעקוב אחריהן בעיניו בזמן שקפצו עד שהגיעו לגג של בית הספר של דרום דישט.

"נחכה לו עכשיו." הן התיישבו.

"מירה, תכניסי אותי לניהול הריליקיה."

"למה?"

"אני רוצה לעזור לך."

מירה צחקה. "זה בסדר אופל, אני מסתדרת יופי."

"אני לא דואגת לך, אני סומכת עלייך." אופל חייכה לרגע לעצמה. "אני רוצה ללמוד את זה."

"גם את מתכננת להקים ריליקיה?"

"לא ריליקיה, משהו אחר, אני לא יודעת מה אפילו. אבל אני רוצה ללמוד לנהל."

"שמעת על קורס שנקרא מנהל עסקים?"

אופל גלגלה את עיניה ולקחה אבן קטנה לידה. "לילדי ריליקיה אין כסף לדברים כאלו."

"במה את עובדת?"

"מסעדה טבעונית."

"יפה. את טבעונית?"

"צמחונית."

מירה נאנחה. "הלוואי עליי."

"בשר זה עד כדי כך טעים? אני באמת תוהה."

"נראה לך שבריליקיה יש כסף לבשר?"

"לא ממש." אופל הודתה. "לכן הופתעתי. אבל את מפקדת-"

"זה שאני מפקדת לא אומר שיש לי יותר זכויות מלשאר הילדים, חוץ מלישון בחדר נפרד, אבל בכל זאת, אני אישה מבוגרת, מגיעה לי קצת פרטיות. נכון?" היא עצרה לרגע לנשום ואז המשיכה. "אומנם לא עובדת, אבל יש לי ריליקיה לטפל בה. אני חיה על חשבון הכסף שאני מרוויחה מהשקעות."

"באמת? וזה הרבה?"

"זה ממוצע, אני לא הולכת על סכומים גדולים מדי. אדם הכניס אותי לזה לפני שנה בערך." מירה נשענה לאחור ועצמה את עיניה בחולמנות. "אדם ודאיה הם פשוט..."

"זוג יונים מדהים."

"כן." מירה פתחה לרגע את עיניה. "אבל לא בציניות, באמת."

"אני יודעת." אופל מלמלה והביטה בעינייה של מירה שנעצמו שוב, בריסים הצבועות שנחו על הלחיים מכוסות המייק אפ. "מה עשית לפני זה?"

"בקשר לכסף?"

"כן. כשלא היה לך כסף לכל כך הרבה מייקאפ."

מירה צחקה. "התמודדתי עם הפנים שלי בגבורה. סתם, לפני ההשקעות, הייתי מביאה משכורת כמו כולם לריליקיה. עבדתי בסופי שבוע."

"זנות." ניחשה הבלונדינית.

"קרוב. חשפנות, ריקודי עמוד."

"את טובה גם בזה?"

"מה זה גם?" מירב נשארה עם עיניים עצומות אבל אופל ידעה שאם הן היו פתוחות היא הייתה מביטה בה עכשיו במבט שואל שכזה. "אני לא עושה הרבה דברים, אבל מה שאני עושה, אני עושה טוב."

"זה עדיף מלעשות הרבה דברים ברמה נמוכה."

"בהחלט." ידייה של מירה נחו על בטנה, היא נראתה שלווה. לרגע אופל דמיינה אותה מעשנת, כמה מתאים לה. עשן מתפזר סביב הפנים היפות החלקות המושלמות האלו, זה זיוף אבל הכל זיוף, אופל דמיינה את העשן ממיס את האיפור וחושף את מירה. מירה לא הייתה פגיעה והיא ידעה את זה, היא שמרה על זה בקפדנות שהתפוגגה מפעם לפעם כשדיברה עם אופל. אופל תהתה למה, האם זה בגלל שמירה משערת שאופל לא תשרוד באותו הלילה שבו יעזרו לאבות במשימת החיסול? לכן היא לא מפחדת לחשוף קצת מעצמה, זה בטח משחרר. איזה מחשבות טיפשיות, אבל גם הן משחררות.

"אני בכל פעם מופתעת מחדש." מלמלה.

מירה הרימה את גבותיה, עדיין בעיניים עצומות. "ממה?"

"שריליקיית דרום דישט, הריליקיה הכי נפשעת-"

"תסלחי לי?"

"את יודעת למה אני מתכוונת, זאת הריליקיה הכי ריליקית. כל הילדים והיתומים נמצאים בה, היא הכי פחות מתוקצבת והכי קטנה מבחינת גודל."

מירה הנהנה. "יש בזה משהו. אבל זאת הריליקיה הכי חזקה, אליי שולחים בדרך כלל למבחן של ריליקיה."

"בדיוק."

"למרות שבמרכז עובדים יותר על פארקור."

אופל הנהנה. "ילדים אמרו לי שבדרום זה יותר לחימה."

"כי בדרום צריך יותר לשרוד."

"גם."

"את המפקדת היחידה בריליקיה שמפקדת לבד."

מירה התיישבה. "זה נכון."

"למה?"

"אני הקמתי את הריליקיה."

"את כל הרעיון?"

"כן. כשאבא שלי נעשה חולה, והיינו צריכים לעבור לדירה של שני חדרים, אני ולידי יצאנו לרחוב. פגשנו עוד ילדים, מצאנו זולה קטנה והתחלנו לבנות לעצמנו חיים."

"דאיה הייתה אז תינוקת?"

"דאיה לא נולדה אז." מירה מלמלה. "אני זוכרת שילדי הריליקיה הראשונים היו לידי, כי לידי זרם עם כל רעיון מטופש שלי. דיאגו, מצאנו אותו כשהוא היה חולה בדלקת גרון וחי בתוך ארגז של מקרר."

"זה עצוב."

"לא הייתי מוותרת על זה, זה גרם לי להיות מי שאני."

"משפט קלישאתי."

"כל הקלישאות מגיעות ממקום כלשהו."

אופל הנהנה והקפיצה אבן הקטנה בידה שוב ושוב. "אם אבא שלך היה חולה ודאיה לא נולדה עוד, זה אומר שהיא רק חצי אחותך?"

"אבא שלי היה סכיזופרן." מירה נשענה חזרה על קיר הגג, כנראה כי רצתה שהשמש תיפול על פניה. "הוא מת בקטטה קצת אחרי שדאיה נולדה. ואז אמא שלי יצאה עם כריסטיאן-"

"זה שעמנואל ודב רוצים לרצוח." הבינה אופל.

מירה משכה בכתפייה. "פחות או יותר?"

"מה קרה לדאיה?"

"אמא שלנו גידלה אותה במשך שנה עד שאשתו של עמנואל ילדה את ברק ונפטרה בלידה. ואז היא גידלה אותם ביחד במשך עוד שנה, ואז היא מתה, אני לקחתי אותם לריליקיה."

"המוות שלה קשור לכריסטיאן?"

"כן, בדרך עקיפה."

"שהיא?"

"איפה ברק? הוא היה צריך כבר להגיע." מירה קמה לפתע.

"נכון..." אופל מלמלה ונעזרה במירה כדי לקום. היא לא רצתה ללחוץ על מירה לדבר והיא שמעה מספיק כדי להבין את הרקע לרצח. זה לא דבר שהיא תספר לבנים; בשביל ברק זה קרוב מדי, בשביל נדב זה קשה. ובעצם, שניהם היו עדינים נורא, ופגיעים, לפחות מבחינתה. הן סרקו את הגג כשלפתע ראו אותו יושב בפינת הגג הקרוב כשעל ברכיו המחשב שלו.

הן הגיעו אליו תוך דקה וחצי ומירה הוציאה מאוזניו את האוזניות. "חיכינו לך צ'יקו."

"היה נראה כאילו אתן בשיחת נפש, לא רציתי להפריע." הוא מיהר לסגור את המחשב.

"מה קרה עם נדב?" אופל שאלה. "רבתם?"

"קצת. אבל זה יעבור."

"על מה?"

"לא משנה."

"טוב, אתה בא להתאמן על שליפת סכין להגנה עצמית?" מירה הושיטה לו יד.

הוא חייך והניח את המחשב על התיק, פיהק ואז אחז בידה וקם. "קדימה. " אופל חייכה לעצמה, מירה אהבה לעזור לאנשים לקום ובכל פעם שעשתה את זה, בלטו שרירי היד שלה. אופל תהתה למה גם היא מכוסה מייקאפ. בדרך כלל לבשה מירה ארוך.

אופל הניחה גם היא את תיק הצד שלה לצד התיק של ברק ולקחה ממירה את הסכין המזוייפת שנתנה לה. מירה אספה את שיערה הכהה שהיה פזור עד עכשיו לקוקו גבוה שמתח את עור הפנים שלה והחמיא לה מאוד.

"נתאמן בהתחלה באלו ואז נעבור לדבר האמיתי. אסור לנו להיפצע בזמן הקרוב, מובן?"

"כן." ברק אמר.

"כן המפקדת." אופל חייכה.

~~~~~

"תיזהר." לחש ילד ריליקיה אחד כשבאר מיהר אל מחוץ לריליקיה לענות לקריאתו של גיל.

"ממה?" באר הסתובב.

"ממך." אמר הילד ואז פנה לחברו. "שלא יטריד אותך."

"מה הקטע?" ניסה באר להבין.

"רונית סיפרה לנו איך לא יכולת להתאפק."

"מה-"

"יאללה בוא נתחפף שלא יתנפל עלינו. נראה כמו שור, לך תדע איך הוא נוגח."

בזמן שהתרחקו ממנו באר נשאר בפה פעור ובקושי גרר את עצמו החוצה. גיל פגש אותו ליד חנות מכולת קטנה, הוא החזיק בידו קרטון בגודל של כיור. בתוכו היה תינוק קטן עטוף בשמיכה מרופטת. "באר, מצאתי אותו בתוך השמיכה הזו בגינה של מישהי שעשיתי בייביסיטר בבית ליד."

"ממתי אתה עושה בייביסיטר?"

"פיטרו אותי. אז הצטרפתי לארגון הביביסטרים העירוני."

"איפה אמא שלו?" באר הניח את ידו בעדינות על חזהו של התינוק, הוא נשם בקצב נורמלי, ישן בשלווה.

"היא נפטרה מסמים בשבוע שעבר, מאז הוא שם ואף אחד לא חיפש אותו. רק שלשום פינו את הגופה שלה, וגם אז לא לקחו אותו, אני לא בטוח שראו אותו." לחש.

הוא סגר את הארגז שמשך עיניים סקרניות של ילד שעמד בפתח המכולת. "יש שם כלב!" צעק בילדותיות ובאר מיהר לזרז את גיל שירחקו.

הם נכנסו לריליקיה ופנו אוטומטית לחדר הצדדי, גיל נשאר בחוץ ובאר נכנס. הוא הביט במירה שישבה על המזרון והשחיזה סכין. "היי מירה."

"היי."

"מה קורה?"

"בסדר."

"הרבה זמן לא היה לך סטוץ." ציין. "מה קרה?"

"נמאס לי." היא מיהרה להעביר נושא. "למה באת? מה יש שם?" היא קמה אל הארגז.

"גיל מצא אותו בגינה, אמא שלו מתה ממנת יתר וכבר שבוע שאף אחד לא שם לב אליו."

"הוא לא אכל שבוע? איך הוא שרד?"

"לא יודע." הוא סובב את ראשו. "גיל!"

גיל נכנס לחדר וידיו נפגשו מאחורי גבו בביישנות. "האכלתי אותו כמה פעמים כי הוא היה נראה רעב. בלחם וחלב."

"בן כמה הוא?"

"חצי שנה. תאריך הלידה שלו כנראה מקועקע לו על הרגל."

מירה הרימה את רגלו והעבירה ידה על המספרים הכתובים בשחור, הם נמרחו קצת. "זה ארטליין."

"בסדר, גם אין דרך לדעת שהוא באמת בן חצי שנה, מי יודע מה הם המספרים האלו? אבל יותר חשוב, מה נעשה איתו?"

"תנסי לברר עוד עליו, בינתיים הוא יהיה פה." פסקה מירה ולקחה מהם את הארגז. "באר, תעבור לריליקיית אולהפנד בזמן בקרוב, להכין מבחינה טכנית את יום הריליקות עם אדם ודאיה."

"ומה איתי?" שאל גיל.

"אתה רוצה גם לעבור לאולהפנד? או לעזור לי איתו?" היא הציצה בארגז התינוק שהחל לבכות.

"אני אשאר. באר, אני לא מכיר את אדם אבל דאיה נחמדה, אתה תסתדר שם." הוא חיבק את אחיו.

באר משך באפו. "אני מקווה שלא ירדו עליי שם."

"אל תדאג." מירה הרגיעה אותו. "דאיה ואדם מקסימים." היא נזכרה בשיחתה עם אופל. התינוק המשיך לבכות אז היא הניחה את הארגז על הרצפה והתיישבה על המזרון.

"גיל, תשיג לי את אופל."

גיל מיהר לצאת מהחדר ומירה קמה אל באר. היא חיבקה אותו ארוכות ואז טפחה על שכמו. "יהיה טוב. יום הריליקיות יהיה מקסים. ואל תדאג מהילדים פה, אני אסביר הכל בקרוב."

הוא הנהן. "אבל אל תשפילי את רונית."

"אני אשתדל." הבטיחה למרות שהבקשה הפתיעה אותה.

"בהצלחה תינוק ריליקיה חדש." הוא התכופף אל הארגז לרגע ואז יצא מהחדר והשאיר את מירה עם התינוק שהתחיל לבכות.

~~~~~

"מהר יותר את התנועה האחרונה." נעמד המאמן של נדב לידו. "שמעתי שאבא שלך התאבד, אבל הוא לא היה גאה לראות שבגלל זה אתה הופך לסמרטוט ריקוד. נכון?"

"כן אדוני." נדב נאנח וחזר על אותה התנועה.

המאמן חייך בחשד. "מושלם באופן מפתיע."

נדב המשיך להתאמן, על אותו סיבוב. מהר יותר, המדריך אמר. הוא ניסה להמציא תנועה חדשה בנוסף, ניתור קטן מלווה בתנועת ידיים רחבה. הרצפה כמעט פגשה את פניו, הוא הצליח לבלום את המכה בפנים עם ידיו ומיהר לקום מחדש. הוא המשיך לרקוד, ניסה שוב ושוב את התנועה ההיא, אחרי שמילא אחר הוראות המאמן.

"נדב!" המאמן קרא והוא הסתובב בבהלה ונפל שוב על הרצפה.

"כן אדוני?"

"תעשה שוב את מה שניסית לעשות." הוא עצר את המוזיקה, כל העינים הופנו לכיוונו של נדב. המאמן היה מוקסם. "זה היה יפה."

נדב לקח נשימה עמוקה ועשה שוב את התנועה המשולבת, כשנעצר הרגיש לפתע כאב חד בקרסולו. הוא התקפל על הרצפה. "איה."

"זה בסדר ליפול, קום, תעשה את זה שוב. התנועה הזו ממש מיוחדת, אפשר לשלב אותה בריקוד לתחרות." המאמן התקרב אליו.

פניו של נדב התכווצו בכאב. "איה, זה כואב."

"מה קרה?" המאמן התכופף אליו. "תראה לי. אין דם. תנסה לקום."

נדב הצליח לעמוד אחרי כמה ניסיונות, והצליח לרקוד, אבל קרסולו פעם בכאב. "המאמן, זה ממש כואב."

המאמן הניח את ידיו על מותניו ואז הסתובב אל שאר התלמידים. "יורי, תיקח אותו למוקד עזרה ראשונה."

בחור גבוה ניגש אל נדב ועזר לו לדדות לכיוון הדלת. "תקווה שאין לך נקע." לחש לו. "זה קרה לי לפני חודש."

"שיט." נדב מלמל כשהבין מה פירושו של נקע. לא לרוץ, לא לקפוץ. לא לרקוד, לא להשתתף בהתנקשות.