לימור ישבה במטבח הבית המטופח והגדול, היא בהתה בקיר הסלון. מקודם שטפה את הכלים למרות שלא הייתה צריכה, אחר כך ביקרה את היולדת בחדרה. אליאנה ביקשה שתעיר אותה בתוך שעה כי עליה לצאת לבית הספר, ללמד. היא כבר הרגישה טוב יותר וממש לא התכוונה לקחת חופשת לידה ארוכה. בכל מקרה, עד השעה אחת עשרה נותרו עוד ארבעים וחמש דקות, התינוק ישן בעגלה ולימור השתעממה.

קלי לא הגיעה לכאן ביום בו היא הגיעה לכאן, קלי גם לא ביקרה מאז. היא לא פגשה את קלי וקלי לא יצרה קשר. לימור דאגה, האם קלי כועסת על כך שביקשה ממנה להפסיק לעשן? האם קלי תיפרד ממנה, עכשיו בדיוק כשהיא צריכה אותה, כשהשיער שלה מתחיל לנשור והיא כבר לא חזקה דייה כדי לרוץ אפילו?

נועה הופיעה בסלון, שיערה אסוף לאחור בקפידה ולגופה חליפה מחויטת. "מה שלומך לימור?"

"בסדר, אני חושבת."

"את נראית מדוכדכת, זו קלי?"

לימור הנהנה. "איך ידעת?"

"לבנות זוג יש חתיכת השפעה על מצב הרוח, למה שלא תבוא לבקר אותך?"

"היא בבית הספר, ובצהריים אחמד לוקח אותי לעוד כימו. זה בקושי התחיל ואני כבר שונאת את זה."

נועה לחצה על כפתור הקומקום והתיישבה מול לימור. "מה דעתך ללכת אליה את? את חושבת שאת מסוגלת לנסוע לדישט?"

"אולי." לימור גנחה בעצבות ופזלה את עגלת התינוק. "אבל את יוצאת עכשיו, ואליאנה יוצאת עוד מעט, ומי ישמור על יון?"

"קחי אותו איתך?"

"הוא בן שלושה חודשים."

"אני בטוחה שאת תסתדרי."

"הייתי אומרת שזה חסר אחריות." מלמלה לימור.

נועה קמה אל הקומקום שרתח, טפחה על כתפה. "זה הילד שלי, ואני סומכת עלייך." היא מזגה קפה בזמן שנגסה מהעוגה שלקחה מצלחת שעמדה על השיש. "חוץ מזה, אני אוכל לאסוף אתכם, עוד שעתיים וחצי בערך."

"זה כבר נשמע טוב. אני אספיק להגיע חזרה בזמן לכימו."

"כן. זה יהיה מעולה. קדימה לימור, תתאווררי קצת, את לא יכולה לשבת פה כל היום, בסוף יהיו לך ירכיים של דובי וקלי לא תרצה אותך."

"לקלי בעצמה יש ירכיים של דובי." לימור רטנה. "ואני לא מבינה מה הבעיה, זה חמוד ויפה."

"אני צוחקת איתך לימור למען השם, תצאי קצת את עוד רגע נחלדת פה."

"טוב." לימור קמה והתמתחה.

"לא." נועה הסתובבה. "עכשיו שבי, שותים קפה. יש לי עוד שלוש דקות."

לימור התיישבה בתבוסה והביטה בספל שנועה הגישה לה לצד צלחת העוגיות. בסופו של דבר העוגיות האלו יהפכו אותה לדובי ולא הישיבה, אבל לימור הייתה חייבת להודות שהן מדהימות. כמובן שרותם – בנן הבכור של נועה ואליאנה – הכין אותן, הוא היה הבשלן הבלעדי בבית הזה. אולי זו אחת הסיבות שהן היו צריכות את לימור שידעה לבשל כמו שצריך אף שהקשר בינה לבין אמה היה גרוע ביותר במשך ילדותה, לימור בישלה את הארוחות ונהנתה לפזז שוב במטבח ביתי משפחתי. ובכל זאת, היא הרגישה חייבת ללמוד את המתכון לעוגיות האלו מרותם בפעם הבאה שיחזור מהצבא.

~~~~~

באר רעד ולא הצליח לקרוא את המילים בדפים שמולו. גיל חיבק אותו, אמרה שהוא מאמין לו בכל ליבו, זה הדבר היחיד שהחזיק אותו. עברו שלושה ימים מאז היו בחדר של מירה, שלושה ימים מאז רונית אמרה למירה שהוא, הוא אנס אותה. האם זה נכון? האם עשה לה משהו כזה? הוא היה כל כך מבולבל.

מה קרה על הגג שם? האם אלו לא היו הידיים שלה על איבר המין שלו והאם זה לא היה הוא שצעק והתחנן שתעזוב אותו. האם זה היה אחרת, האם זה היה אחרת? באר לא הפסיק לחשוב, וזה הרס לו את הימים והלילות.

גיל היה שם תמיד, לרוב הוא, לפעמים היא, אבל תמיד בנמצא. מירה ניסתה לדבר איתו, הוא דחה אותה, היא ניסתה להבין האם רונית צודקת אבל עצם המחשבה שהיא מעלה אפשרות כזו בתור משהו הגיוני ברוחה פגעה בו. גיל הסביר לו שמירה בחוסר ודאות, ושהיא לא יכולה לקרוא לרונית שקרנית אם היא בכלל לא שמעה שום אות מחאה מצידו.

באר היה מתוסכל, ברור שהם יאמינו לה, ברור ברור ברור. הוא רצה לשים אוזניות ולשכוח שרונית קיימת, שהכיר אותה בכלל. אבל המוזיקה לא הייתה מספיק חזקה בשביל לטשטש את הכאב, לא הפעם. הוא רצה להפוך להיות הומו, לא להתעסק עם נשים, אבל ידע שזה לא מה שנכון לעשות. כי הוא יודע שהוא לא, ולבלבל את עצמו לא יעזור בהרבה.

סכין קטנה עברה כמה פעמים ביום, כמה עשרות פעמים הלוך חזור, על ירכיו של באר. זה כאב. מן הסתם. כשהדם היה מתחיל להישפך, כשהחתך היה מתחיל לשרוף, הוא היה מרים את עיניו ומתפקס, מרים את עיניו וממשיך לעבוד על יום הריליקיות. אבל זה לא גרם לו להרגש טוב יותר.

הוא לא אכל, שתה הרבה, שתה כל מה שגיל נתן לו. שתה מים, שתה מילקשייקים למרות שהוא קצת רגיש ללקטוז, שתה קפה בכמויות, שתה בירה, ליקק דם מידיו. כל הזמן ניסה להרוות צימאון שאף פעם לא סופק, האמונה שיום אחד ימצא פתרון עדיין לא הרפתה. בינתיים הוא שורד.

הוא ישב יום אחד בגן השעשועים, בקומה השניה. דפים של תכנון מפוזרים סביבו, תחבושות כרוכות סביב ירכיו. גיל נתן לו אדוויל והבטיח שיחזור בקרוב, גיל לא היה שם בזמן שרונית הופיעה על הסולם. רונית בוהה בו, אומרת שרזה, סורקת את גופו הוא לבוש בבוקסר, ירכיו מטונפות בדם. עברו רק שלושה ימים, כמעט שבוע מאז אותו יום על הגג.

הוא שאל אותה מה היא רוצה. היא אמרה שהיא לא מצטערת, שהיא קשוחה, שלא מתעסקים איתה. הוא לא טרח להזכיר לה שלא רצה להתעסק איתה מההתחלה, הוא פרץ בבכי. לפתע רונית נמשכה ממקומה, גיל הופיע. ראשה נחבט בלוח הברזל עליו הם היו וגיל רכן מעליה.

"לא מתעסקים עם אח שלי."

"תרדי ממני זונה אימואית מסריחה." צעקה רונית.

האגרוף של גיל פגש בפניה של רונית לפחות פעמיים לפני שהספיקה לקרוא בשמה של מירה שהגיעה תוך דקה שבה היא וגיל נאבקו זו בזה. מירה הגיעה ובמקום לצעוק מלמטה כמו גננת היא מיהרה לקפוץ, לטפס ולהופיע בזירה. באר ישב לא רחוק מהן על שטח ברזל ריק על המתקנים, הוא היה מצונף בפינה ובכה כמו ילד.

"גיל, מה את עושה?" מירה משכה אליה את מירה.

"הילדה הזו מאשימה את אח שלי באונס שהיא ביצעה." גיל מלמל.

"גיל לא!" יבב באר.

"מה זאת אומרת אונס שהיא ביצעה? איך בנאדם יכול לאנוס את עצמו?" מירה הרימה גבה בחוסר אמון.

"בנאדם לא יכול, אלא אם כן הוא אינטרסקס מזדיין." צעקה רונית. "את מזיינת את עצמך, אה גיל?"

"רונית שקט." מירה הרגיעה אותה.

גיל השפיל את מבטו וכבש צעקת מחאה. "הילדה הזו הטרידה מינית וכמעט אנסה, את אח שלי. אני ממש לא מתכוון לשבת בשקט בזמן שאת קונה את השקרים שלה."

"זונה שקרנית!" צעקה רונית. "את סתם מנסה להגן על האידיוט הזה פה."

מירה חסמה את פיה של רונית בעזרת ידה. "למה את מתכוונת גיל?"

גיל נאנח. "אני מתכוון-"

"למה אתה מתכוון, סליחה." תיקנה מירה את עצמה.

"זה בסדר. אני מתכוון שהמקרה הזה הוא בסך הכל מקרה של ילדה קטנה שרצתה סקס מהחבר שלה-"

"רונית זה נכון?"

רונית השפילה את מבטה. "בטח שזה נכון. אני אהבתי אותו, אבל לא רציתי שהוא יאנוס אותי, יגע בי נגד רצוני." התריסה.

"כשאח שלי, לא הסכים לשכב איתה, היא התחילה לגעת בו, זה קרה כמה פעמים. בפעם הכי נוראית, אופל הגיעה ברגע האחרון." גיל המשיך להגיד באדישות בלי להראות חולשה מול דברייה של רונית.

"סטופ. זו הפעם ההיא שאופל סיפרה עליה?"

"כן." אמר באר בלחש.

"באר בוא איתי עכשיו למטה לחקירה, ישר אחר כך תיכנסי, תיכנס אתה גיל ותספר לי מה שידוע לך, רונית את מחכה פה." מירה עזבה אותה ובכמה תנועות פשוטות הגיעה מטה.

"יא חתיכת זונה, אני ממש לא נשארת פה." רונית ניסתה לרדת גם היא אבל גילתה שהיא אזוקה לעמוד המתכת. "סעמק!"

"אני חשבתי שתאמיני לי מההתחלה." מלמל באר כשנכנס בעקבות מירה לחדר הצדדי בריליקיה.

"באר, אתה החבר הכי טוב שלי אבל זה לא אומר שאני יכולה לתת לך הנחות בדברים כאלו. ואני לא מבטיחה להאמין לכל מילה שיוצאת לך מהפה עכשיו, זו חקירה." אמרה והתיישבה על המזרון הדק, באר התיישב על הרצפה מולה. כעת הוא כבר לבש מכנס רפוי לגופו.

"טוב אז-"

אופל הופיעה בפתח החדר והתנצלה על ההתפרצות. "עוד שבוע בערך את יודעת... מן ביקש שנתאמן איתך על כמה דברים."

היא הביטה בה במבט מבולבל. מן? ככה הם מכנים את עמנואל. "בסדר אופל, אני עסוקה בארבעים דקות הקרובות, אולי זה יקח קצת יותר, תלוי בילדה." היא מלמלה לעצמה את החלק האחרון של המשפט. "בינתיים יש שני שקי אגרוף, תסתפקו בזה."

אופל הנהנה, חייכה למירה חיוך קטנטן ויצאה משם. "היא מפלרטטת איתך." ציין באר ביובש.

"כן? לא משנה באר, ספר לי מה קרה מהההתחלה ועד הסוף ובקצרה, יש לנו עשרים דקות."

עוד ילד ריליקיה נקש על לוח הברזל הקבוע על הקיר כי על פרגוד אי אפשר לדפוק. "מירה, אומרים שאימון הפארקור של השקיעה נדחה היום בגלל הקטטה."

מירה גיחכה והציצה בשעון שעל הקיר. "מה פתאום, יש עוד שעה וחצי. תגיד לכולם ששום דבר לא התבטל." הילד הנהן ומירה חזרה לבאר. "כן אז-"

"מירה מישהו נפצע." התפרצה ילדה אחת.

"אוקי מאבל." מירה קמה ויצאה מהחדר, משאירה את באר מאחור. הילדה העונה לשם מאבל הראתה למירה ילד כבן שמונה שמברכו נזל דם לאורך השוק. היא התכופפה וניגבה את ברכו בעזרת מגבון לח ששלפה מאחד מכיסיה. "נראה שזה פצע שטחי."

ילד כבן ארבע עשרה הופיע לידם. "אני עשיתי קורס עזרה ראשונה מזורז ולא רשמי, אבל אני יודע לטפל בדברים כאלו."

"מעולה." מירה מלמלה וקמה. היא הגניבה מבט אל אופל שעמדה מול שק האגרוף והכתה בו בפראות. חיוך קטן הסתמן על פניה לפני שנכנסה לחדר וביקשה מבאר שיתלווה אליה לחדר הפנימי, כשיהיו שם אף אחד לא יוכל להפריע להם. היא רצתה לשמוע את האמת, באר היה מוכן לתת אותה.

~~~~~

לימור נכנסה בשער בית הספר שאותו עזבה קצת לפני שסיימה את הכיתה האחרונה. בימים עברו היא תכננה להמשיך גם לכיתה יג, אבל אחרי שנאלצה לברוח מהבית בעקבות היציאה מהארון, התוכניות קצת השתנו.

עכשיו הכל היה כל כך שונה, היא עוד זכרה איך הייתה מסתובבת לה בבית הספר כמו רוח שאף אחד לא מכיר. מסתפרת כל חודשיים מחדש – קצר עד כמה שיכלה אבל ארוך מספיק בשביל קוקו, – איך הייתה חוזרת הביתה לקירות הריקים, למשחקי המכוניות בטלפון ולשעמום טוטאלי.

עכשיו היו לה יותר שרירים (כמעט קוביות בבטן! היא הייתה גאה.) היא נתנה לשיער שלה חופש גדילה והיא כבר לא לבשה בעיקר טרנינגים רחבים וחולצות טי גדולות, היא לבשה לפעמים טרנינגים או מכנסים קצרים, גוזיות ספורט וחולצות גזורות. אז היא הייתה מסתובבת בבית הספר בשקט, עם תיק הגב צמוד לחזה על מנת שלא יחטף מידייה. עכשיו היא לבשה תיק גב ילדותי מצויד במגבונים לחים, טיטולים, בקבוקים, מוצצים ועוד דברים שהיו שייכים ליון, התינוק שהיה קשור לחזה - לא בצורה שתכאיב לה - במנשא.

העגלה נשארה בבית, אז היה לה פשוט יותר. בנסיעה באוטובוס היא בהתה בחלון ופיזמה בשקט שירי ערש לתינוק. זו הייתה נסיעה רגועה. עכשיו היא חיפשה את כיתה יב'3 ומצאה אותה. קלי –מתברר – הייתה באמצע שיעור, לימור ביקשה את סליחתה של המורה שלה לספרות לשעבר וקראה לקלי החוצה. קלי נשקה לשפתיה ארוכות, היה לה טעם של תפוח ולימור אהבה את העובדה הזו.

"מה קורה לם? אני רואה שאת ממש בנויה להיות אמא."

"מצחיק מאוד." לימור צחקקה. "באתי לדבר איתך, לא דיברנו כמה ימים."

"היו לי המון דברים לעשות, עבודות, שיעורי בית, בגרויות להתכונן אליהן."

"חנונית למופת."

"ועומדים אולי להיות לי משקפיים, זה נורא." מלמלה קלי.

"אני חושבת שאת תהיי דווקא חתיכה עם מש֫קפיים, כאלו עם מסגרת עבה."

קלי כיווצה את עיניה וידייה הונחו על מותנייה. "ממש לא, אני מתכוונת ללבוש עדשות."

"את עדיין תצטרכי משקפיים למקרי חירום."

"נכון..."

"את תהיי חתיכה."

קלי הזעיפה פניה. "את אומרת את זה על כל דבר."

"כי את פשוט חתיכה קל, נכון שהיא חתיכה יון?" היא פנתה אל התינוק.

קלי גיחכה. "לדבר הזה קוראים יון? ומה הוא בכלל מבין בחתיכות?"

"ראית את האמהות שלו?"

"לם!" קלי חבטה בראשה.

"אני צוחקת איתך, הן אומנם יפות אבל הן בנות ארבעים בערך."

"אני סומכת עלייך." קלי חייכה והצלצול נשמע, תוך חצי דקה התלמידים זרמו מהכיתות החוצה. כמה נערים ונערות מכיתתה של קלי התקהלו סביבן בגלל יון.

"איזה מתוק!"

"יא בובי תסתכל עליי."

"אפשר לקנות אותו?"

"איזה עיניים יפות! ראית, והוא כל כך, כל כך-"

"מי זאת?" שאל אחד הנערים על לימור.

"הגירלפרנד שלי."

"יש לכן תינוק?" התמוגגה זו שיושבת ליד קלי במתמטיקה. "לא סיפרת לי."

"זה לא התינוק שלנו." לימור הסבירה.

"ועכשיו עופו, עוד רגע יש שיעור ובקושי הספקנו לדבר." קלי הרחיקה את כולם.

"אל תיהי קשה איתם, גם אני הייתי מתלהבת מתינוק." אמרה לימור כשהתיישבו בפינה רחוקה בחצר.

"אבל לא היית מציקה."

"גם נכון. אבל גם לא היה לי את האומץ להתקרב."

"אני לא מבינה למה מתלהבים, זה כולה תינוק."

לימור נאנחה. "זה יצור קטן וטהור, ברור שמתלהבים, ויון גם ממש יפה. את לא היית רוצה להיות אמא?"

"רק אם את האבא." קלי חייכה.

לימר השפילה את מבטה. "אני מקווה."

"למה שלא תיהי?"

"חוץ מהעובדה שאין לי זין, הגוף שלי מתפרק."

"מה זאת אומרת?" קלי נחרדה.

"השיער שלי נושר, בקרוב אני אהיה חלשה יותר ואהיה כמעט מחוקה."

"הניתוח לא עבר בשלום?"

"כן. אבל זה הכימותרפיה."

קלי חיבקה את לימור מאחור. "זה יעבור."

לימור נתנה לדמעות להתגלגל על לחייה. "אני מקווה שאני לא אשבר, מבפנים."

"את לא." קלי השעינה את ראשה על כתפה. "אני פה."

"תבואי לבקר אותי בביפורט? למרות שאת חנונית?"

קלי צחקקה. "אני מבטיחה." היא ניסתה לחייך להשתקפות שלהן באחד החלונות, אבל היא לא הצליחה. פשוט לא הצליחה.