"היוש באר, מה אתה עושה פה?" רונית הרימה את ראשה כשבאר הופיע מולה, הוא היה באמצע לטפס על סולם הברזל אל המקום הקבוע בו ישבו על מתקני גן השעשועים.

"באתי לדבר."

"שב."

"טוב לי בעמידה." הוא נשאר בעמידה על הסולם ואחז בידיות שבצדדים. הוא פחד לעלות, לשבת לידה, שתהיה לה אפשרות להתקרב אליו. הוא פחד שתרכון מעליו, שתיגע בו כמו שנגעה בו באותו יום על גג ריליקיית המרכז. אמש הוא התעורר באמצע הלילה, שטוף זיעה, הוא חלם על אותו היום ונתקף חרדה. הוא יצא מהריליקיה ושוטט בחוץ, הלך לעבוד, לא חזר עד ששקעה השמש.

"אוקי. מה אתה צריך?"

"תראי. אני החזרתי את הכסף שלקחת בפעם הקודמת, אבל שוב נעלם כסף. את יודעת מי זה יכול להיות?"

רונית חייכה. "מי עוד מסוגל לפרוץ לחדר של מירה?"

"אני לא יו-"

"באר, לא באמת חשבת שאני אפסיק נכון? אני צריכה כסף."

"אבל את עובדת, וזה כסף של הריליק-"

"אני לא עובדת, אני ממש לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלי בעבודה של שעות בשכר מינימום, יש לי דברים.... אחרים לעשות."

הוא היה מבולבל. "מה את עושה?"

"זה מתוק, כבר עניין שלי." היא התקרבה אליו והוא השתדל שלא ליפול מהסולם מבהלה. הוא הרגיש כל כך פחדן, אבל עם כמה שניסה לשלוט על זה, להכריח את עצמו לדבר איתה יותר ולהתרגל חזרה לנוכחות שלה – זה רק החמיר.

"רונית, את לא יכולה להמשיך לגנוב."

"למה?"

"כי זה לא כסף שלך."

"בסדר. מה כבר יקרה?"

"מירה תעניש אותך אם היא תגלה." לא היו לו כוחות להתחיל לדבר איתה על מוסר עכשיו, מה גם שהייתה לו הרגשה שהיא תהיה אדישה לזה. וזה לא שהוא חשב שהמצפון שלה בחופש, הוא פשוט חשב שהיא לא מבינה מספיק.

"איך מירה תגלה? אתה לא תגיד לה."

"היא חושדת." התגונן. "אמרתי לך שתפסיקי עם זה ולא הפסקת, מה את רוצה שאני אעשה?"

"שתסתום."

"אני בין היחידים שיודעים לפרוץ לשם." מלמל. "היא תחשוד בי."

"מה הבעיה? אתה לא תסגיר אותי, נכון?"

הוא הביט בעינייה החומות הנוצצות בחוצפה, היא עשתה לו רגשות אשמה, הוא שנא את זה. הוא הרגיש אשם כל כך לפתע, שלא נתן לה מספיק כסף, שלא נתן לה את מה שרצתה... בסך הכל ילדה בת ארבע עשרה שרוצה לעשות סקס בפעם הראשונה. אולי בגלל זה היא מתוסכלת וגונבת, חשב לעצמו, אדיוט.

"מירה היא חברה שלי, אני לא יכול-"

כתפיה עלו וירדו בתנועה אגבית, כאילו שאלה: אז מה? "ואני לא חברה שלך?"

"את כן. אבל רונית-"

"יותר מזה." היא התקרבה אליו והוא שוב השתדל לא לחטוף קריזה ולברוח. "לא כדאי לך לספר."

"אני... אני....אני..." הוא גמגם.

"אתה אתה אתה, שותק. אני מזהירה אותך." היא ליטפה את פניו והוא רעד. כשהתרחקה וחזרה לשבת בין כל הדפים שלה הוא מיהר לרדת בסולם וללכת לריליקיה. הוא הוציא את המזרון שלו, את השמיכה הדקה, הוא התכרבל ככדור ופרץ בבכי.

אחרי כמה דקות הרגיש יד מלטפת את כתפו, גם בלי להרים את הראש הוא ידע שזו לא רונית. המגע של היד היה מלטף, אוהב, אמהי, ליטוף של מישהי שדואגת ואוהבת. מירה התיישבה לצידו.

"מה קורה באר?"

"אני לא יכול יותר... לא יכ-לא יכול-ל יותר. " הוא בכה בזרועותיה.

"ספר לי מה קרה."

"אני לא יכול!" צעק ומשך תשומת לב מילדי הריליקיה. "לא יכול, לא יכול, לא יכול לא יכול-"

היא אחזה בכתפיו ואילצה אותו להרים אליה את מבטו. "באר, עכשיו, מה קרה?"

"רונית היא הגנבת." לחש וחזר לחבק את עצמו.

אחרי דקה מירה הנהנה. "אני שמחה שסיפרת." מלמלה. "תבוא בשקיעה לחדר הצדדי." באר לא הגיב והמשיך להתכרבל בעצמו. מירה כתבה פתק והפקידה אותו בידיו של אחד מילדי הרילקייה. "תמצא את רונית, תוודא שהיא קוראת את הפתק."

~~~~~~~~~

"היי מירה." אופל אמרה כשהיא, נדב וברק הופיעו בריליקיית דרום דישט לבקשתה.

"כנסו." ביקשה מירה.

הם נכנסו שלושתם לחדר הקטן שמאחורי הפרגוד ואז היא הסיטה את הארון. היא פתחה מנעול ברזל שהיה נראה חדש ואז מיהרה להזמין אותם להיכנס לבפנים. כשישבו בפנים אחרי דקה היא נשמה לרווחה. הם ישבו על ערימה של שלושה מזרנים שהייתה צמודה לקיר והיא עמדה מולם. לא היה אכפת לה שהם סורקים את החדר, ארון קופסאות הקרטון עם מסמכי הרילקייה וחדרון האמבטיה הקטן שגרם לחיוך מתוק להופיע על פניה של אופל. אחרי שיחה קצרה עם דאיה, היא ידעה שלנדב אין טעם לגנוב כסף מהריליקיה, ברק בחיים לא היה נוגע בכסף שלא שלו – היא חינכה אותו לזה מגיל שנה – ועל אופל... היא פשוט סמכה איכשהו.

"בערך אמצע החודש הבא, יום רביעי, בליל השתיים עשרה, יערך יום ריליקיות מאורגן. אתם חייבים לבוא אליו ולהשתתף בחלק הראשון, שזה אומר שאתם מפספסים מסיבה בסוף."

"אנחנו נסתדר." הבטיח ברק.

"יופי. תשתדלו להיות ביחד כי כשאני אחפש אתכם אני אחפש אותך." היא הצביעה על נדב. "אני מקווה שיש לך טלפון. יום הריליקיות אמנם יהיה בריליקיית אולהפנד, אבל יש מרחק הליכה בין האזור של הריליקיה לבין השכונה העשירה יותר באולהפנד."

"בטח."

היא חייכה בסיפוק מלווה בדאגה. "מנו- כלמור, עמנואל כבר הסביר לכם על הפעולה עצמה נכון? אנחנו צריכים להיות בזירה בשעה רבע לתשע. כי בתשע, בני הזוג הטריים מתחילים לאכול את ארוחת הערב שלהם בטרקלין שבקומה השניה. עוזר בית יגיש להם את האוכל ואנחנו לא נצטרך לדאוג לגביו. לצערנו אנחנו לא יודעים אם יש אורחים, אם יהיו אנחנו נטפל בהם. התפקיד העיקרי שלכם הוא לשמור מסביב לבית ולדווח לבפנים, משטרה, אורחים בלתי צפויים. יכול להיות שדברים ישתנו, עמנואל יסביר לכם באותו ערב את השאר, אבל באופן כללי, אתם מחוץ לבית. הבנתם?"

"כן."

"כן פחות או יותר."

"לא." ברק כחכח בגרונו. "עמנואל אמ-"

"תקרא לו אבא. הוא אבא שלך."

"הוא לא. רק את אמא שלי, את רוצה שאני אתחיל לקרוא לך אמא?"

בת דודתו שילבה את ידייה. "לא."

"יופי. אז עמנואל אמר שגם את שומרת איתנו בחוץ."

היא הנהנה. "אני אהיה איתכם בחוץ אבל אני אצטרך להיעלם בשלב מסוים לכמה דקות."

"מה נעשה עם ילנה? היא תלשין למשטרה אם היא תראה ש-"

"זה לא מהבעיות שלכם. וילנה תהיה בסדר."

אופל נאנחה. "אפשר רק לשאול איך הכריסטיאן הזה קשור למשפחה שלך?"

"אחרי שאבא שלי מת, הוא יצא עם אמא שלי."

"והיא התאבדה." מלמל ברק.

מירה חשקה את שיניה. "היא לא התאבדה. היא נרצחה." הם החליפו מבטים ארוכים עד שברק השפיל את מבטו במבוכה. "בכל מקרה, אתם נשארים מחוץ לבית. בשעה תשע ורבע מסתלקים משם ובאים איתי למקום אחר בעיר, שם יש לנו עוד משהו לעשות."

"מה זאת אומרת?" הם הופתעו.

"כמובן רק אם אתם רוצים. אני חייבת כדור בראש לאיזה מישהו, אני צריכה אתכם בשביל לסחוב כמה דברים משם אחר כך."

"אנחנו נהיה איתך בזמן הרצח?" לחשה אופל.

"אם אתם רוצים. אבל עם רעלות. הוא לא אמור להיות עם אקדח אז אני לא דואגת."

"קול." נדב מלמל.

"אבל תזכרו שלא מדברים על זה עד אז, וגם אחר כך, בכלל."

ברק ליקק את שפתיו. "מה עם סטון? דיברתי איתה והיא אמרה שהיא גם משתתפת בזה."

"סטון..." מירה נאנחה. "באה לחזות ברצח ולעשות את החלק שלה. זה חשוב לה."

"אתם לא חושבים שהעובדה שהרבה אנשים ימצאו שם עלולה להרוס?" שאל לפתע נדב. הוא רצה מאוד להשתתף, זה הלהיב אותו, אבל הוא גם קצת פחד. הידיעה שאביו יהיה שם נסכה בו ביטחון מסוים, אבל לא לגמרי. אחרי הכל אבא שלו היה שיכור ולא בכושר בכלל לפי מה שהוא ידע.

"אנחנו נהיה שבעה, זה הרבה אבל אפשר להסתדר."

"ארבעה שומרים, שני רוצחים וצופה אחת?"

מירה השפילה את מבטה לרגע ואז הרימה אותו ועינייה נוצצות בגאווה. אופל לא הבינה את זה אבל חייכה אליה קצרות, מירה הייתה נראית מדוכדכת. "כן."

"טוב." מלמל נדב.

מירה התמתחה. "אנחנו עושים תרגול של זה בתחילת השבוע הבא. תבואו, אני אצור איתכם קשר."

"לאדם יש את המספר שלי." נדב קם ראשון ונתן יד לברק.

"בסדר. עכשיו אתם מוזמנים להצטרף לארוחת הערב בריליקיה."

"אמא שלו מחכה לנו." התנצל ברק. הוא ונדב נפרדו מהן ויצאו מהחדר.

אופל נשארה על ערימת המזרונים הקטנה ומירה התיישבה לידה. "אני קצת מפחדת."

"אל תדאגי, הכל ילך כמו שצריך, הם מתכננים את זה כבר שנים. את לא חייבת לבוא אם את לא רוצה."

"אני אבוא." אופל מלמלה. "מה את עושה עכשיו?"

מירה קיפלה את רגלייה וחיבקה אותן. "משפט ריליקיה."

"אוי. יש הרבה משפטי ריליקיה?"

"לא, הילדים בדרך כלל מפחדים. את מוזמנת להישאר כאן בזמן שזה יהיה."

אופל הנהנה. "אני אוהבת את החדר הזה."

"אני לא כל כך."

"למה?"

"כי זה חדר זיונים."

"מה רע בזה?"

"זה לא רע, זה בודד."

"את בוחרת בזה."

מירה הופתעה מתשובתה. "בלהיות לבד? למה יש לי ברירה אחרת?"

"כן "

"אני לא יכולה לנהל ריליקיה ולהיות בזוגיות. להיות בזוגיות זה להיות פגיע בפני מישהו, לחשוף את עצמך. וחוץ מזה, בגיל שלי, זוגיות זה כבר משהו שמוביל לנישואים. דבר שאני לא יכולה לעשות במסגרת הריליקיה."

"למה?"

"הריליקיה היא החיים שלי, אני לא יכולה להקים משפחה."

"תסתכלי על אח שלך."

"אין לו ילדים."

"אולי בשבילו הילדים בריליקיה הם כמו ילדים, הרי הוא לא יכול להביא עם בן הזוג שלו. אבל תראי, לדאיה יהיה והיא רק בת שבע עשרה." אופל מביטה עמוק בעינייה.

"דאיה היא מיוחדת. אני מעריצה שלה בסתר, את יודעת? אולי את צודקת."

"ובקשר לפגיעות, את אמורה למצוא בנאדם שתסמכי עליו." אופל השפילה את מבטה. "אבל אל תסמכי על כל אחד. אני כמעט הייתי בטוחה שמצאתי את הגבר של חיי."

"ומה קרה?" מירה התעניינה.

"גיליתי שהוא שוכב עם אחותי הקטנה מאחורי הגב שלי."

"ועכשיו את לסבית?"

"מה פתאום. אני עדיין אוהבת בנים בכל ליבי, וגם בנות."

מירה צחקקה. "אנחנו מרוויחות הכל."

"כן."

"אני חולמת לצאת לחופש של שבוע." מירה הודתה.

"את יכולה לנסוע לישראל, לתל אביב, תמצאי אפילו כמה זיונים ממש טובים."

מירה נענעה בראשה לסירוב. "לא זיונים. אני רוצה לנוח, להתבשל בשמש."

"אז לכי על זה."

מירה קמה כי בדיוק נשמעו דפיקות על דלת החדר שמאחורי הארון. "שכחת שאני מפקדת ריליקיה."

"אני אחליף אותך."

מירה גיחכה ופתחה את הדלת לרונית שנכנסה. "נדבר על זה כבר." חתמה את שיחתה עם אופל.

"היוש." רונית נכנסה לחדר בדילוגים והתיישבה ליד אופל.

באר נכנס כעבור שתי דקות כשראשו מושפל והתיישב מצידה השני של אופל. דלת החדר הסודי בריליקיה נסגרה ומירה נשענה על הקיר מולם. "רונית, כסף נעלם מהריליקיה ויש לי סיבה לחשוב שזו את."

"זה נורא ואיום." מלמלה רונית בבהלה. "למה שמישהו ישלח ידו בכסף של הריליקיה?"

"רונית-"

"ולמה שתחשדי בי בדבר כזה, אני נראית לך כמו מישהי עם-"

"את לא קוטעת אותי." מירה אמרה בטון סמוכני ושרירי פניה התהדקו. "את לא עובדת, אני שמה לב. ובכל זאת את עדיין ממשיכה להביא משכורת קבועה. את אוכלת במסעדות מחוץ לריליקיה עם אנשים שלא נראה שיש להם את היכולת הכספית לממן ארוחות כאלו."

באר כיווץ את גבותיו. הוא לא ידע על כל זה, אבל משום מה זה לא הפתיע אותו. הוא פזל אל רונית שפערה את עיניה באימה. "אני לא גנבת!"

"לא אמרתי שאת גנבת. אני בסך הכל מבקשת הסבר. באר סיפר שהוא ראה אותך בחדר הזה, מתעסקת במסמכים פה."

"החדר הזה?" רונית סרקה את סביבתה. "פעם ראשונה שאני בו."

מירה התשדלה לשמור על איפוק בזמן שבאר פלט אנקת הפתעה. "רונית, באר אמר-"

"אז מה אם באר אמר? הוא משקר."

"למה שהוא ישקר?" חקרה מפקדת הריליקיה.

"כי הוא רוצה להאשים אותי סתם, במשהו שלא עשיתי, כדי שהוא לא יהיה חשוד, כדי שאני לא אספר." רונית חייכה לרגע.

"חשוד במה?"

רונית נאנחה ופרצה בבכי. "כי... כי... הוא אנס אותי."

באר קפא במקומו בזמן שהעיניים של מירה ואופל ננעצו בו. רונית טמנה את ראשה בין ידייה והמשיכה למרר בבכי. באר הרגיש כאילו גוש בחזה שלו מתחיל להינמס באיטיות, ולצרוב את תוך גופו. הוא רצה לקום, לצעוק ולהגיד שהיא שקרנית, שהיא ממציאה, שאם מדברים כבר על אונס... הוא לא יכל להאשים אותה בזה, היא בת, היא לא יכולה לאנוס אותו כי זה לא שיש לה זין. העובדה שהוא מרגיש נורא עם מה שקרה אז, שהוא הרגיש כל כך כלוא באותן שניות ובימים שלאחר מכן הסתובב כמחולל... כל אלו כנראה לא שינו לאיש, אז הוא השתדל לדחוק אותם הצידה.

"מתי זה קרה?" קולה של מירה נשאר אדיש, היא כעסה ולא התרגשה.

רונית הרימה את ראשה. "ביום שבו היינו בריליקית המרכז. היינו על הגג והוא... אופל, את הגעת שניה אחרי שזה קרה."

באר הציץ באופל. היא באמת הגיעה שניה אחרי שמי יודע מה רונית הייתה עושה לו. אבל הוא היה אדום וסמוק ורונית ישבה לה בשקט עם הגב למעקה האבן. היא הייתה נראית באותן שניות כל כך פגיעה ושברירית, אפילו עצובה, ומפוחדת ליד באר. הוא הבין כעת איך יכלה להתפרש הסיטואציה במוחה של אופל.

"אופל מה ראית?"

אופל נאנה. "היא ישבה בפינה ונראתה בהלם, באר היה קצת לחוץ." היא שלחה לו מבט של צער, היא לא חשדה בו, אבל היה חשוב לה להגיד את האמת למירה.

מירה שילבה את ידייה, עוד לא היה מקרה כזה בריליקיה, לא בריליקייה שלה לפחות. "בסדר. אתם יכולים ללכת, אני אקרא לכם שוב בקרוב."

אופל באר ורונית קמו אך מירה עצרה את אופל ביציאה והיא נשארה איתה. רגע אחרי שיצאו מהחדר רונית חייכה אל באר בשקט ומלמלה: "אמרתי לך שלא כדאי לך לספר." והוא שאל את עצמו מתי המצפון שלה יחזור מהחופש לעזאזל. הוא הלך לחפש את גיל, לספר לו מה קרה באמת, הוא קיווה שלפחות הוא יאמין.

אופל הביטה במירה שסגרה את הדלת. "אני אבודה." מירה הודתה. "שנים לא הרגשתי ככה."

"מירה... את בחורה כל כך מוצלחת ומוכשרת, את מנהיגה יציבה ומודל לחיקוי. זה בסדר להיות אבודה לפעמים." אופל ליטפה את שיערה של מירה והעבירה חלק מהשחור הגולש הפזור הזה אל מאחורי האוזן.

"אני נקרעת בין הרצון למצוא צדק ואמת לבין הרצון לטפל בדברים במידת הרחמים." מפקדת הריליקיה התקרבה אל הנערה הבלונדינית המתולתלת וחיבקה אותה. אופל עטפה אותה בזרועותיה ונתנה לה להישען על כתפה, נתנה לה להתפרק.