"איך אתה יודע איפה להיות ומתי?" אופל שאלה בשנית בזמן שפסעו לאורך הטיילת בביפורט תחתית.

"הפתק הזה, שעמנואל נתן ללואי לתת לי." ברק הסביר.

"מה אם זו מלכודת?"

"של מי? מה כבר הוא יעשה לנו? ולואי... לא נראה לי שהוא משתף פעולה עם מישהו אחר שירצה לפגוע בנו." אמר נדב.

"אני מקווה בשבילכם." מלמלה.

הם נכנסו לתוך הכניסה ממנה נכנסו בפעם הקודמת לאזור הסמטאות, ברק ניווט את דרכם בעזרת הפתק שעליו צויירה מפה בסיסית ולא שלמה. "חמש דקות."

הוא נכנס ויצא מסמטאות, הם הספיקו לקלוט במבטים חטופים כל מיני דברים שגרמו לתחושת קיא לטפס בגרונם או לעיניהם להיפער בבהלה, אך הם לא התעכבו כל זה. בסופו של דבר ברק נעצר, ונגע בלוח עץ. "צריכים להזיז אותו."

נדב נענע בראשו. "כבד לי."

"טוב לוזרים." אופל ניגשה אל לוח העץ והרימה אותו. היא הזיזה אותו כך שיחשוף פתח שמספיק בשביל שיוכלו לעבור. "זה כבד זה."

הם נכנסו וברק סימן להם להיות בשקט. אופל לא אהבה את העובדה שילד בן שש עשרה מפקד עליה, נדב התנהג בצייתנות לא אופיינית. הם גיששו בחשכה כשלפתע אור חזק נדלק והם מצמצו בעיניים, האור בקע מפנס גדול שהוחזק בידו של גבר עם שיער קצוץ ביותר. הם הסתכלו סביבם וגילו שהם בחדר קטן מאובק שבו כמה שמיכות, כרית ובקבוקי מים.

"ברק." האיש הניח את הפנס על מדף עץ רעוע וניגש אל ברק שנרתע לאחור. "ברק. זה אני."

"אתה עמנואל?"

"אבא שלך, כן."

ברק בלע את רוקו. "עמנואל."

"איך שבא לך." עמנואל לא נעלב. "בואו שבו." הוא פנה גם אל חבריו של בנו.

הם התיישבו על קרש שהיה נקי יחסית משאר החדר, עמנואל התיישב מולם על הרצפה המאובקת, לא היה נראה שאכפת לו, בגדיו ממילא היו מאובקים. הוא חייך אליהם ואופל הופתעה, הוא היה נראה בריא יחסית לבנאדם שגר ב- ובעצם, הוא רק ירד למחתרת, לא עבר מספיק זמן בשביל שהמקום ישנה אותו. הוא היה נראה יותר כמו אסיר נמלט מהומלס.

"איפה אבא שלי?" נדב דרש לדעת.

"הוא פה קרוב, אני אקרא לו אחר כך."

"למה עשיתם את זה בכלל?" אופל שאלה.

"אתם מאוד סקרנים."

"נכון."

"אתם צריכים להבין, שמה שלא קורה, אתם צריכים לשמור מרחק ולא לדבר על זה עם אף אחד."

"מצחיק מאוד." ברק הרים לפתע את ראשו. "חתיכת בן של זונה." נדב ואופל הופתעו אפילו, ברק מעולם לא קילל אז הם לא ציפו שיקלל את אביו. אבל הוא חשק את שיניו, הישיר מבט והמשיך בדבריו. "אתה לא תגיד לי להתרחק או לא להתרחק. אני לא כתוב בשום מקום, אני יותר אנונימי מכם."

"זו מתנה."

"אני יודע, זה מאוד מתנה. ובגלל שעשית את זה כשנולדתי אתה מרגיש שאתה יכול עכשיו לשקר לי ככה?"

"ברק... אני לא רוצה שתיכנס לזה."

"אז מה אתה רוצה שאעשה? שאשב בשקט כמו ילד ריליקיה טוב? אם אמא הייתה חיה היא הייתה מתאבדת אחרייך. ואז מה?"

"יש דברים, שאתה לא מבין." עמנואל מלמל. "אמא שלך, היא הייתה מצטרפת אליי."

"אז למה לא צירפת אותי?"

"כי אתה קטן לזה."

"אבל להיכנס בסמטאות האלו, מותר." ברק שנא סרקטיות, ושנא את העובדה שנאלץ להשתמש בה.

"ברק. אני ודב מתכננים משהו גדול. כשזה יעבור, אני אחזור לריליקיית דרום דישט, אני אחיה במחתרת אבל איתך." האב נטל את ידו של בנו והביט בעיניו הכהות הזהות כמעט לגמרי לשלו.

ברק בלע את רוקו. "אני מצטרף אליכם."

"גם אני." אופל מלמלה.

"וגם אני." הוסיף נדב. "אנחנו רוצים להשתתף בזה."

"אתם עלולים להיפגע-"

"תגיד לי. למה נראה לך ששני שיכורים ילחמו טוב יותר מילדי ריליקייה?"

"עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי, אבל אתה לא אחת מהן. האנשים בצד השני יודעים את זה, הם יודעים כמה אתה חשוב. ולכן, הם לא ינסו לפגוע בי, הם ינסו לפגוע בך יותר מאשר בי ישירות-"

"אני מאוד מעריך את זה, אבל אני רוצה להיות חלק מזה. אנחנו באמת יכולים לעזור לכם."

עמנואל קם. "אני אדבר עם דב, אולי יש דרך שבה אתם יכולים להועיל."

הוא פנה ללכת כשנדב מיהר לקום. "תקרא לו, שיבוא לפה." ביקש. עמנואל הנהן ונעלם בחשיכה, הם נשארו עם הפנס מכוון אליהם, שקט מציק שרר באוויר.

"התחת שלך מאובק." ציינה אופל כששוטטה במבטה ונתקלה בנדב.

ברק מיהר לקום וטפח על ישבנו של נדב על מנת לנער את האבק מעליו. נדב הסמיק קלות ואופל צחקקה לעצמה. הם המשיכו לחכות שם, נדב תרגל כמה תנועות בלט בלי לזוז הרבה ואופל צפתה בו בשעמום, ברק התעסק במחשב שלו.

"נדב שמש יפה שלי." אל החדר התפרץ אביו של נדב, שיערו הבלונדיני ארוך מבתמונות ועיניו המודאגות מתרוצצות סביב. נדב מיהר לחבק אותו. "פאפא." עמנואל וברק החליפו מבטים; עמנואל היה נבוך, ואפילו קצת קינא. ברק לעומתו הפגין אדישות.

"כמה נחמד שרק לי אין אבא." אופל אמרה בשביל לשבור את הקרח שנוצר בין עמנואל ובנו, (נדב ואביו עוד עסקו בפגישה המחודשת אחרי כל כך הרבה זמן בו לא נפגשו.)

"מה קרה לו?" עמנואל החליט שיהיה נחמד אל החברים של ברק.

אופל משכה בכתפייה. "כלום, מעולם לא היה לי אבא. יש לי שתי אמהות לסביות."

"וואו. זה... נחמד?"

"פחות או יותר. ובכל זאת, אני ילדת ריליקיה."

"כמה זמן כבר?"

"כמעט חודש."

עמנואל הופתע. "יפה. הכרת את מירה?"

"בטח." חיוך מסתורי עלה על שפתיה. "אני מעריצה שלה." הוסיפה כאילו זה מובן מאליו, עמנואל הסכים איתה.

"מתאים לך. בת כמה את?"

"עשרים ושתיים."

"את נראית פחות." החמיא. "ומה איתו?" הוא הניד בראשו לעבר נדב שהיה עוד בזרועות אביו.

"עשרים אם אני לא טועה."

"אז ברק הכי קטן בחבורת הבלשים שלכם?"

"כן." אופל רצתה לצחקק כשברק ששמע את שיחתם החמיץ את פניו. "אבל הכי חכם." הוסיפה בכנות.

"את זה הוא קיבל מאמא שלו."

ברק גלגל את עיניו והפסיק להאזין לשיחתם של אופל ועמנואל, במקום זה הוא פנה אל נדב ואביו. "היי!"

דב הרים את ראשו בשאלה ונדב הסמוק מהתרגשות התמתח.

"סיימתם שם? אני עוד רגע מתחיל לקנא." ברק מלמל.

"אני פשוט מאושר עכשיו." נדב התקרב אליו. "תהיה שמח בשבילי." הוא אחז בידו ונשק ללחיו. האבות החליפו מבטים, אופל חייכה בסיפוק.

"אני שמח..." ברק מלמל. "עכשיו בואו נחזור לעניין."

דב כחכח בגרונו. "תראו. בגדול, כמה שפחות אנשים שמעורבים זה יותר טוב."

"חוץ ממנו, יש עוד ילדה אחת שיודעת, אפשר לסמוך עליה. ושני ילדי ריליקיה ששילמנו להם שימצאו אתכם." נדב הסביר לאבות.

"תדאגו לדבר עם הילדה הזו, שלא תגיד מילה. ולילדים תשלמו עוד. נדב אתה יודע איפה יש לי כסף בבית. אבל לא יותר מדי, שלא יסחטו אתכם." הורה דב.

"גם מירה יודעת." אופל אמרה. "לא התכוונתי."

"מירה בסדר, דיברנו על זה."

אופל הנהנה. היא לא ידעה למה מירה אמרה לה לרדת מהנושא אם היא ידעה על זה, האם היא רצתה לעזור לעמנואל בכך? אופל שפטה את מירה לטובה, קיוותה שמירה דיברה עם עמנואל אחרי שסיפרה לה אופל על חשדותייה.

"אנחנו צריכים לבצע משהו, אבל שיהיה כמה שיותר חלק. לכן יותר אנשים זה יותר סיכון." עמנואל הסביר.

ברק גלגל את עיניו. "אתם מגנים על הלנה הזו ואתם מנסים להתנקש בכריסטיאן-"

"מה?"

"אני שואל אם אתם מנסים להתנקש-"

"שמעתי. מירה דיברה איתך?" שאל אביו.

"לא." ברק חייך. "אנחנו פשוט חכמים, ועשינו כמה בירורים."

דב ועמנואל החליפו מבטים משמעותיים וניהלו שיחה שאף אחד מנערי הריליקיה (או נערי הריליקיה לשעבר) שבחדר לא ידע להבין. אופל כחכחה בגרונה. "אנחנו לא רוצים להיות נודניקים. אנחנו רק רוצים לעזור, אבל לא להישאר לשבת בבית."

"ואם נתן לכם לשמור זה מספיק?" דב הציע.

"כן." קבע נדב. ברק לא לגמרי הסכים עם זה אבל ידע שחבריו יועילו בשמירה יותר מאשר בשדה הקרב, שם הם רק יפריעו, ייתכן וגם הוא.

עמנואל לא היה לגמרי מרוצה, הוא שילב את ידיו. דב התקרב אליו והניח את ידו על כתפו. "זה יחסוך לנו לבזבז כסף על הבחורים של הגיבוי."

"אם יש לכם כסף מיותר אני פה." אופל ציינה.

"אתם תהיו עם מירה."

"עמנוא-אבא." ברק אמר. "לידי גם יהיה שם, ודיאגו?"

"לא. הם אמרו שהם לא רוצים לקחת חלק."

ברק הנהן. הוא קצת פחד עכשיו, הוא היה בטוח שאם אביו מתכנן משהו הוא מגייס גם את לידי. טוב, לפחות מירה תהיה שם, הוא סמך עליה יותר מעל כל בנאדם אחר.

אופל שוב כחכחה בגרונה. "לסיכום-"

"תבואו לפה מחר בערב ונדבר על הכל."

שלושתם הנהנו. ודב חיבק את כתפי בנו. "אל תשכחו שזה לא משחק."

"אל תדאג."

הם פנו לצאת, ברק בראש ונדב אחרון, עמנואל משך אותו בחזרה לנוכח מבטו התמוה של דב. "תקשיב. גם הלב של ברק זה לא משחק."

נדב הנהן. "אני יודע." לחש.

"אתה מכאיב לו." דב הניח את ידו על של עמנואל שמיהר לשחרר. "הוא ילד עדין." הוסיף כשנדב נעלם בעקבות חבריו.

"הם חכמים." ציין עמנואל.

"העיקר שיסגרו את הפה." הזכיר לו דב.

ברק, נדב ואופל נשמו לרווחה. הם יצאו אל אור השמש, אל האוויר הצח ואל הקליטה שסוף סוף חזרה למכשירים שלהם. כלומר, לטלפון של נדב. הוא התעסק בטלפון שלו כמה שניות. "חכו רגע."

הוא הצמיד את הטלפון לאוזן שלו. אופל וברק חיכו לו, ברק הכניס את המחשב שלו לתיק וקשר את שרוכי הנעליים שלו. "היי לאלי."

"נדב! תקשיב רגע, ראיתי את האוטו של אמא שלך בביפורט."

"אני יודעת אני פה, בטיילת תחתית."

"אהה. יפה. רוצה להיפגש? האקסית שלי, שהיא גם האקסית של קייטי, עושה מסיבה לכבוד מישהי שעוברת לגור אצלם אז אני אצלה. היא מוסרת שתבוא גם, אני כל הזמן חופרת עלייך והיא רוצה להכיר אותך."

"מי זאת?" ברק שאל בלחש.

נדב הרחיק את הטלפון באוזנו לרגע. "חברה טובה." ואז חזר לדבר עם הבחורה עונה לשם לאלי. "תראי לאלי... אני עם חברים.*

"הוא אומר שהוא עם חברים." לאלי אמרה מעבר לקו לאיזה מישהו. "היא אומרת שתבואו."

"רוצים לבוא איתי למסיבה של האקסית של חברה טובה שלי?" שאל נדב את אופל וברק.

"אנחנו לא נהיה כל כך קשורים."

"נכון."

נדב הרחיק את הטלפון שלו מהאוזן שוב. "אל תדאגו, רק נקפוץ לומר שלום." הם משכו בכתפיים. "אנחנו באים לאלי."

"מעולה, אני שולחת לך מיקום."

כעבור עשר דקות חנה נדב בחניה של בית דו קומותי בחלק העליון של ביפורט. הם יצאו מהמכונית והתקרבו אל דלת שעליה שלט קטן ואסטי המכריז על כך שהם עומדים להיכנס לבית משפחת גריי-שדה.

את הדלת פתחה להם יהל להפתעתם הרבה. "היי."

"היי יהל. קפצנו להגיד שלום ללאלי, היא פה נכון? מגניב לראות אותך פה, מה את עושה פה?"

יהל גלגל את עיניה. "אני מבקרת פה, זה היה הבית שלי."

"קול. אז את מכירה את האקסית של לאלי?"

"אחותי התאומה." הפטירה כשזזה מהדלת ונתנה להם להיכנס. "עושה מסיבה מכל דבר. בכל מקרה, לא באתם בגלל לימור?"

"לימור?" אופל הופתעה.

"כן. היא עוברת לגור פה, לעזור לאמהות שלי במשק הבית."

"גם לך יש שתי אמהות?"

"כן."

"וואי." אופל מלמלה והלכה בעקבות יהל לכיוון הספה. "לאן נעלמו כל זוגות הגייז הבנים בעולם?"

"לגמריי." יהל חייכה קלות. "ללואי היו שני אבות, עכשיו יש לו שני אבות גרושים."

"אוי."

"כן, אוי." יהל הביטה בנדב וברק שעוד עמדו בכניסה. "כנסו." ברק סגר את דלת הבית ואז התיישב עם נדב על הספה ליד אופל בזמן שיהל צעקה; "לאלי, קייט, נואל."

אחרי חצי דקה הופיעה בסלון נערה בלונדינית בעלת עיניים תכולות. היא הופתעה לראות את המבקרים. "חברים של לימור מהריליקיה." יהל הסבירה לה. הנערה הופתעה וסימנה לה משהו בשפת הסימנים, יהל נאנחה. "תכירו, זאת התאומה שלי, נואל."

נדב חייך. "היי."

"היי נואל."

"את ממש יפה." ציינה אופל ונואל כיסתה את פנייה במבוכה קלה.

"יש לה חברה. וחוץ מזה אופל את בת עשרים ו?"

"שתיים."

"אה אז לא משנה, גם החברה שלה בת עשרים ושלוש או משהו."

צחוק נשמע מכיון המדרגות וזוג בנות מצחקקות הופיעו. הן החליפו נשיקה על השפתיים ואז הגבוהה שבהן מיהרה לחבק את נדב והם החלו לפטפט. השניה דיברה עם תאומתה האילמת של יהל בשפת הסימנים.

"כולם פה גייז." ברק פנה אל יהל שנאנחה.

"אני ולואי לא גייז." חייכה לפתע. "לואי בוא לפה." צעקה.

"בא." מלמל לואי שהופיע מהחדר כשהוא לבוש בבגדים רגילים יותר מאלו שלבש בדרך כלל בריליקיה, הוא נעמד ליד יהל שטפחה על ישבנו. "אנחנו לא גייז." אמרה לברק.

"יש פה גייז בכל מקום?" ברק שאל, הוא לא הכיר את ביפורט כל כך.

לואי צחקק. "לא. פשוט הבית הזה הוא המקום שכל הגייז מתקבצים בו."

"גם אחי הגדול לא גיי, הוא פאן אבל יש לו חברה בת." יהל ציינה. "רותם!" צעקה בשלישית לאותו יום.

"רותם לא חוזר השבוע מהצבא." אמרה אישה שהופיעה מאותן המדרגות בהן כולם מופיעים, בידה החזיקה תינוק קטן עטוף בשמיכות. היה לה שיער בהיר יחסית והתאומה של יהל דמתה לה, אם כי לה וליהל היו עיניים חומות זהובות דומות להפליא. "ואל תצעקי חמודה, אמא מנסה לישון, היא לא מרגישה כל כך טוב. אני אחרי הלידה שלכן ביחד הרגשתי טוב יותר. נכון?"

יהל גיחכה. "אמא. אני נולדתי, אני לא אמורה לזכור את זה."

"נכון. שלום לכם." היא פנתה אל ברק ואל אופל שפטפטה עם לואי, קייט ונואל. לאלי נעלמה עם נדב החוצה.

"היי. אנחנו חברים של לימו-"

"זה בסדר. היא אמורה לבוא עוד מעט." האם ניסתה להרגיע את התינוק בזרועותייה שהחל לבכות. "לא הצלחנו להשיג את בת הזוג שלה, נכון?"

"לא אמא." יהל אמרה.

"לא נורא." היא חייכה אל ברק. "אני נועה."

"נעים מאוד נועה." הוא השתדל להיות מנומס.

דפיקות נשמעו על הדלת וקייט, נערה בעלת שיער חום קצר מיהרה אל הדלת והציצה בעינית. אחר כך הסתובבה אליהם וחייכה – ברק ציין לעצמו שבבית הזה כולם כל כך שמחים באופן שהוא לא ראה אף פעם – , אחר כך לחשה בהתרגשות; "היא באה."