לימור טיילה על הטיילת בביפורט תחתית. היא הייתה אחרי עוד טיפול בבית החולים, היא עמדה בפתחה של תקופה קשה של טיפולי כימותרפיה, אך זה לא היה הדבר שהעסיק את מחשבותיה כעת. ממש לא. היא חשבה רק על מה שגילתה, קלי מעשנת, למה?

למה שבן-אדם סתם כך יתחיל לעשן? האם היה חסר לה עד כדי כך את הבית אצל לימור, האם היו חסרות לה דקות הרוגע עם עצמה? ואם כך, מדוע לא פנתה לקפה, קפה ועוגה במקום סיגריה. ללימור לא היה אכפת אם קלי הייתה אוכלת כל יום עוגה שלמה, שהייתה משמינה (עד כמה שמותר מבחינה רפואית), לימור עדיין תאהב אותה.

אבל סיגריות... החומר הזה שאוכל את הגוף מבפנים שהיא סתם מכניסה לתוכה, כל כך דומה לסרטן שלה ועלול להוביל לאחד. לא! לימור אפילו לא רצתה להעלות בדעתה שקלי תחטוף סרטן, שקלי תסבול את מה שהיא סובלת. היא לא ידעה אם קלי תתמודד עם זה אותו דבר, אם היא תמודד בכלל, אם תשרוד.

לימור הרגישה כאילו היא עצמה שורדת בדרך פלאית. המחשבות האובדניות היו יותר מציקות מבדרך כלל, לדלת התהום של ויתור הייתה עכשיו ידית כזו מגניבה, שקוראת לך: בוא, בוא תפתח את הדלת אפילו סתם בשביל לפתוח. ידית כזו שאמא תציג לילד בוכה ותציע לו לפתוח את הדלת, מנסה לסקרן אותו, לגרום לו לשכוח מבכיו. ככה לימור הרגישה לאחרונה.

היא באמת הופתעה שעד עכשיו זה לא הגיע למצב קיצוני של להסתכל על מספריים ברצינות, לתהות לגבי כל סכין מחדד, להימשך לכל מאגר מים שאפשר להכניס לתוכו את הראש, או סתם להעביר את היד ולדמיין את עצמך טובע בו. איך המחשבות יתרוקנו מתוכך, יתפזרו על פני המים וכל מי שיעבור ויזהה את השיער, את הגוף, ידע שהיה לך רע. רע מאוד. שרצית ללכת מכאן, תמיד רצית ללכת מכאן אבל לא היה לך את האומץ.

לא. זה לא עניין של אומץ אצל לימור. זה עניין של חוסר עניין. לימור לא ראתה הבדל בין החיים על פני האדמה לבין החיים מתחתייה. לפחות לא בעבורה. היא לא הייתה אדם רע, אבל גם לא הייתה חסידה. איפה אלוהים שם את אלא? הוא לא, אין לו מה לעשות איתם, הוא שולח אותם לארץ שוב. תמיד אמרו ללימור שאת הרעים שולחים לתקן משהו בגלגול חדש אבל לימור לא קנתה את הבולשיט של טובים ורעים. היא ידעה שמה שנראה לבני האדם כרגע טוב הוא שונה ממה שנראה לאלוהים. היא פחדה שהוא ישלח אותה שוב לעולם והיא תאבד לעצמה.

היא כבר לא תהיה לימור? היא תזכור את לימור בכלל? היא תפגוש את האנשים שהיא אוהבת, היא תכיר את קלי? ויכול להיות שזה יהיה נחמד דווקא, להיוולד בגוף בריא, במשפחה טובה יותר. ומנגד, מי מבטיח לה שכל אלו יקרו? מי אמר לה שזה לא יהיה גרוע יותר? ואם היא תמות עכשיו ותיוולד תוך תשעה חודשים, יעברו שנים עד שתוכל להכיר את קלי, להכיר את הדר ואת יואל ואת דאיה ואדם שוב. ואז, מה היא תהיה? היא כבר לא תהיה חלק מהם, אלא סתם תינוק מהצד. לימור נזכרה עכשיו, אלוהים לא תוקע נשמות בגלגולים באמצע החיים שלהם. גם שם, הכל צריך להיבנות מההתחלה.

כשלימור ואחמד דיברו על התקופה הקרובה, היא שנאה את העובדה שזו תהיה תקופה. אם יכלה, הייתה מבקשת לקבל הכל בבום אחד, כמו ניתוח. היא פחדה בעיקר מעצמה, מה אם תישבר באמצע ותחליט לברוח? תחליט לעשות משהו פזיז ו-

לימור פערה את עיניה בהפתעה כשראתה את לואי, נער שהכירה מריליקיית אולהפנד, נפלט מתוך הכניסה הצדדית לסמטאות העיר התחתית של ביפורט. הוא לא יצא משם, הוא נפלט, מעד החוצה ובשניה האחרונה עצר בעזרת ידיו את מה שעתיד היה להסתיים כהתרסקות פניו על המדרכה.

כעבור רגע הוא מיהר לקום והוציא מכיס מכנסיו קופסא ובה משקפיים עגולים שהרכיב על אפו כעבור רגע. הוא הביט בלימור וחייך. "שלום."

"אתה בסדר?"

"כן."

הוא היה נראה די שגרתי. פניו היו משופשפות בכמה מקומות, שריטה קטנה דיממה על מצחו ושיערו היה מבולגן מאוד, אך עדיין חלק כתמיד. הוא היה לבוש בקפוצ'ון דק ובג'ינס מושחת עד היסוד; חתכים תפורים בצורה גסה ולא אסטית, קרעים קטנים ושפשופים, הרבה כתמי דיו ודם שהספיקו לדהות עם הזמן.

"אוקיי." היא משכה בכתפייה והוא הסכים להצטרף אליה כשפסעה לאורך הטיילת.

"את לא שואלת למה הייתי בפנים, או מה קרה לי." ציין.

"אמרת שאתה בסדר, אני מאמינה לך. אני לא חושבת שזה ענייני."

"את בנאדם מקסים."

חיוכה הפך מעודד מהמחמאה הכנה. "האדם אחראי למה שהוא משתף עם העולם."

"צודקת. רוצה לשתף אותי? נראה שעובר עלייך המון חרא."

מי שמדבר. "כן."

"קדימה. שמעתי שעברת ניתוח."

"זה בסדר. הניתוח בסדר." מלמלה. הגירודים שחשה לפעמים וכאב הריפוי העמום היה בסדר, היא קיבלה עזרה רפואית. "גיליתי שקלי מעשנת."

"מי זאת קלי?"

לימור חייכה לעצמה. מבחינתה כל העולם הכיר את קלי, היא שכחה לפעמים, שקלי נמצאת רק במחשבות שלה כל כך הרבה. "בת הזוג שלי. היא מדישט."

"דרום או מרכז?"

"צפון."

לואי הופתע. "יש ריליקיה בצפון דישט?"

"היא לא ילדת ריליקיה. היא גרה בבית, עם שני הורים וכסף."

"אוהו."

"אבל היא מעשנת, ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה." הסבירה. "אני מפחדת עליה, שיקרה לה משהו."

"אני מבין אותך, ויכול להזדהות."

"יהל מעשנת?"

"יהל סוחרת בסמים."

לימור ידעה על העבר של יהל, אבל לא ידעה על זה. "שוב?"

לואי הנהן. "אני השלמתי עם זה, כל עוד היא לא מסתבכת יותר מדי."

"ואם היא מסתבכת עם זה?"

"אז אני מתערב, והפרצוף היפה שלי חוטף." הוא הצביע על עצמו.

"עכשיו חטפת בגלל זה?"

"לא. עכשיו חטפתי כי חיפשתי אנשים שאמורים להיות מתים ונכנסתי עמוק מדי בשביל זה."

לימור צמצמה את עיניה. "זה קשור לנדב, ברק ואופל?"

"כן."

"אני ראיתי את אבא של נדב, שם." היא הנידה בראשה לכיוון הפתח ממנו לואי נפלט בזמן שנשענה על מעקה האבן בגבה לים.

לואי הנהן. "פגשתי עכשיו את אבא של ברק. הוא רצה להשתיק אותי ולהשביע אותי שלא אגיד לחבורת הבלשים כלום, אבל אז אמרתי לו שברק מתכנן להיפגש עם סטון."

"ומי זאת?"

"מאפיונרית קטנה שהייתה עם יהל באיזו פנימיה צבאית, בת דודה של ברק ושל דאיה ומירה וכולם שם." לואי שיחק באולר שלו.

"ואז מה קרה?" לימור הפכה סקרנית.

"מישהו בלונדי שהיה איתו הרגיע אותו. אחר כך הוא ביקש ממני להעביר הודעה לברק, נתן לי פתק." לואי הוציא לרגע דף מקופל מכיס ואז מיהר להחזירו.

"אז עכשיו אתה חוזר לריליקיה?"

הוא נענע בראשו לשלילה. "אני קופץ לבית של ההורים של יהל. סתם להגיד שלום ולפגוש את אחותה."

לימור סרקה אותו. "ככה?"

"לא ממש האמת." גיחך. "אני קופץ לקניון להחליף בגדים."

"יש לך כסף?" לימור נידבה, היה לה קצת כסף עליה והיא רצתה לעזור, הילד באמת צריך בגדים חדשים בדחיפות.

לואי גלגל את עיניו. "ממתי ילד ריליקיה צריך כסף בשביל להשיג דברים כאלו?"

"אהה." לימור הבינה. "מעולם לא ידעתי לגנוב." הודתה.

"את מוזמנת ללמוד היום, בתנאי שאת באה איתי אחר כך." הוא חייך בערמומיות ולימור הנהנה, אז הם התחילו לפסוע ולפלס דרכם בין התיירים ועוברי האורח בדרכם לקניון שבנוי בתוך ההר. "את תאהבי את האמהות של יהל."

~~~~~

באר יצא מריליקיית המרכז עם הרגשה טובה, הם קבעו תאריך ליום הריליקיות והתחילו לארגן דברים. היה עליו להתקשר לכמה חברות גדולות כדי לברר איתם אם יש להם עודפים או סתם מוצרים שנפגמו קצת ולא ראויים למכירה.

לאחר שלושים וחמש דקות של הליכה, כשירד במדרגות אל ריליקית הדרום הוא נזכר ברונית. הצורה שבה החזיקה אותו ולא נתנה לו לזוז, הכריחה אותו להיענות לגופה. היה לו מזל שאופל קראה בשמו והגיעה. הוא לא ידע לאן זה יכל להתגלגל, הוא לא רצה לתאר לעצמו, הוא השתדל לדחוק הצידה את אותה תחושת אימה. למען האמת הוא לא רצה לחזור בכלל לריליקיה, הוא פחד לפגוש אותה, פחד להיתקל בה, אבל מירה ביקשה ממנו שיקח ספר טלפונים ששכב על המדף בחדר הצדדי.

אז הוא נכנס בהיסוס לחדר שהוילון בו היה סגור לשם שינוי. הארון היה במקומו אבל הספרים באזור מסוים לא היו מסודרים כמו שצריך, באר ידע זאת כי הוא הכיר את החדר הזה. הספרים פשוט שכבו בצורה מוזרה על המדף, הוא הוציא אותם וזרק על המזרון של מירה. היה נראה כאילו מישהו נכנס לחדר, אבל לא ידע לטשטש מספיק טוב את עקבותיו.

הוא משך בידית קלות והסיט את הארון הצידה לאחר שוידא שהוילון סגור ואי אפשר לראות אותו, הוא פשוט ידע שמירה לא תאהב את העובדה שילדי הריליקיה ידעו על החדר הנוסף. הוא נכנס אליו במהירות וסגר אחריו את הפתח. הוא שמע רשרושים ומיהר להדליק את האור ולחשוף את רונית שמיהרה לדחוף משהו לכיסה ולשלוח לו מבט תמים.

"מה את עושה פה?" שאל בלחץ.

"כלום. חיפשתי מקום לשבת בו ולהרגע אחרי... מה שהיה בגג."

עיניו נפערו. "אהה, אממ, אני מצטער." הוא לא ידע אפילו על מה הוא מתנצל.

"זה בסדר." היא ליטפה את צווארו והוא קפא באימה והתפלל בליבו שזה יגמר, שהיא תעזוב אותו, שלא תתחיל שוב. לא עכשיו ולא בכלל, פשוט לא! כשהוא לקח צעד אחורה היא נשקה לשפתיו קלות ואז שיחררה. "בוא נצא מפה."

הוא הנהן במהירות והם יצאו מהחדר, באר סידר את הספרים חזרה במדף ויצא בעקבותייה. כשהציעה שישבו בגן השעשועים, הוא אמר שיש לו עבודה נוספת במסעדה ומיהר להעלם. הוא הלך למרכז המסחרי, קנה לעצמו כריך מזון מהיר בשרי ואכל את כולו כשדמעותיו מטפטפות וממליחות את טעם הלחם. אחר כך פרץ בבכי.

כשחזר לריליקיה באותו ערב, רונית ישנה על המזרון שלה והוא הודה על כך. הוא נזכר שלא לקח בסופו של דבר את ספר הטלפונים מחדרה של מירה אז הופיע בו בפעם השניה לאותו יום. מירה בדיוק יצאה מהחדר הסודי והתיישבה על המזרון שלה עם קופסאת קרטון קטנה שהכילה מעטפות.

הוא לקח את ספר החשבונות מהמדף והתיישב לידה בשקט, הוא לא רצה להפריע לה. כעבור כמה דקות היא הרימה אליו את ראשה. "תגיד, לקחת את מעטפת המשכורת שלך בחזרה?"

"מה זאת אומרת?"

"אני יודעת שהבאת מעטפה השבוע, אבל אני פשוט לא מוצאת אותה."

"לא נגעתי בזה." מלמל בזמן ששני אירועים התחברו במוחו.

"טוב. אני אנסה למצוא את זה. מה שלומך אגב? אתה נראה ממש מותש."

"אני עייף." תירץ.

"גם אני, מנטלית. ואני מתחילה לחשוב על- לא משנה אתה יודע כבר. שזה לא יטריד אותך."

"מירה." הוא מיהר לאחוז בידה. "דברי איתי."

"לא צריך."

"תפסיקי להיות כל כך אדישה ותדברי איתי, אני לא סתם ילד ריליקיה. אנחנו... חברים."

היא חייכה. "נכון. אבל עזוב, אני לא רוצה לחשוב על זה בעצמי בכלל."

"את מדחיקה."

"כולנו מדחיקים."

"לא נכון."

"כן נכון."

צודקת. "לא נכון."

"זה בסדר להדחיק, יש לי דברים אחרים לעשות עכשיו. אל תדאג לי בבקשה."

הוא נאנח. "אל תשכחי שלא משנה בת כמה את, בת כמה את מרגישה, את נראת בת שבע עשרה. ויש לך עוד את כל החיים להספיק."

"בפיקוד על הריליקיה."

"זה לא סותר."

"זה מאוד." גיחוך קל עלה על שפתייה. "איך אני יכולה גם לנהל ריליקיה וגם להקים משפחה? לפתח חיים מעבר לזה?"

"בדיוק כמו שאת יכולה לדבר איתי ותוך כדי לסדר את השיט הזה." הוא הצביע על הארגז.

"זה משהו אחר."

"מירה. את צריכה להבין, שאומנם אלו החיים שלך, אבל זה לא כל החיים שלך. את לא צריכה לשכוח מעצמך, להתאבד על הריליקיה."

"אולי אתה צודק. " באר העריך את האומץ שלה להקשיב לילד בן ארבע עשרה, היא אמרה את זה ביציבות, היא לא התביישה בזה. "אני אחשוב על זה. אני גם לא יודעת אם אני רוצה בכלל, טוב לי לפקד על הריליקיה, אני לא יודעת אם אני רוצה חיים אחרים באמת או שזה רק בגלל שכולם ככה."

באר השפיל את מבטו. "את זה את צריכה לברר עם עצמך."

"אתה שוב צודק."

"בהצלחה. אני תמיד פה בשבילך."

"תודה בארי, אני מעריכה את זה. בהצלחה בארגון יום הריליקיות. הייתי מאחלת לך שיום אחד אתה תגיע לפיקוד ריליקיה, אבל אני מעדיפה בשבילך חיים נורמליים יותר."

הוא חייך בגאווה. "אל תדאגי, אני אצליח לאזן את זה."

היא חיבקה אותו ואז הוא יצא מהחדר עם ספר הטלפונים וכל "עשן" המילים של מירה והאנדרנלין שמיסטל אותו והכניס אותו להיי, התפזר והוא פרץ בבכי. הוא ישב לבדו ליד העץ, בגן השעשועים, ובכה בלי הפסקה. הוא קיווה שאיש לא יבוא, הוא פשוט היה צריך לבכות לבד.

מירה גרמה לו להרגיש כל כך טוב, כשדיבר איתה הוא שכח לגמרי מכל מה שבחוץ. הלוואי ואמא שלו הייתה כמו מירה ולא איזו שודדת בנק מזויינת. היום הזה גרם לבאר להיזכר באמא שלו, זה גרם לו לשנוא את רונית עוד יותר.

למה היא הייתה חייבת להרוס את מה שהיה ביניהם? הוא ידע עכשיו בדיוק מה היא לקחה מהחדר ההוא, מה היא דחפה לכיסה כשנכנס. היא שיקרה לו, כפתה עליו את עצמה בצורה שגרמה לו לרצות להיבלע ברצפה בזמן שתחושה נוראית מטפסת על גופו, מטביעה אותו.

באר שאל את עצמו אם הוא לא עושה יותר מדי דרמה, אז הוא נשם עמוק וקם ממקומו. הוא שטף את פניו והלך לישון, במרחק של כמה מזרנים מרונית, הוא הבטיח לעצמו שמחר ידבר איתה. במשך שעות לא הצליח להירדם, אז הוא לקח שני כדורי שינה ולבסוך נרדם. הוא הבטיח לעצמו שמחר ידבר איתה.