תהנו מתוקים 3>

~~~~~

סברינה עמדה מול המראה בחדר. קלי הייתה עם בת או בן הזוג שלה בבית החולים. היא נסעה אליה שוב אחרי הלימודים כדי להיות איתה. סברינה ראתה היום את איתי, כשהוא נפגש עם הדר אחרי שסיימה את עבודתה.

סברינה הרגישה מדוכדכת. היא ראתה זוגות מסביבה וזה הרגיז אותה. לא שמעו בני אדם על בדידות? למה כולם חייבים להיות בזוגיות ולהיות כל כך מאושרים? היא התחנכה על ברכי הכומר בכנסיה באירלנד. הוא היה אדם בודד ואמר לה שזו הדרך הנכונה, זה רצון האל.

הוא היה בן אדם תמוה, ולא היו לו תשובות לשאלות שלה. היא שאלה למה הוריה ביחד, למה הביאו אותה אם טוב לאדם להיות לבדו. הוא אמר שילדים זו שמחה, זה בלבל אותה עוד יותר. הרי המין הוא אסור, והיא לא ראתה נוצרים מסביבה ממהרים לאמץ ילדים. לו עצמו היו את הילדים אותם לימד אמונה. בתי, הוא תמיד קרא לה. בני, הוא קרא לאביה.

סברינה הרגישה מתוסכלת כל כך הרבה פעמים בחיים שלה אבל לא הרשתה לעצמה להראות זאת. ההורים שלה ציפו ממנה להרבה, היא הייתה תקוותם האחרונה. שני אחיה הגדולים נהרגו בפיגוע טרוריסטי לפני שנים, כשהיו בדרכם לכנסייה. גם את זה היא לא הבינה, מדוע האל לא שמר עליהם?

כשהכומר הזקן נפטר ממחלת לב, סברינה שנאה את אלוהים. היא דרשה תשובות, למה הוא הורג את מאמיניו ולכופרים הוא מניח להמשיך לחיות בטוב? לסברינה לא הסתדרו המון דברים בדת, אבל היא למדה עם השנים לעצום את העיניים באמונה עיוורת.

לכנסייה הגיע כומר חדש. הוא היה מעביר דרשות נוקבות על כמה האל אוהב את כולם, מחבק את כולם, בזמן שדיבר בגסות רוח לגבי החוטאים; אישה שברחה מבעלה המכה ונהייתה מנכלית אצל איש עסקים אתאיסט, הומוסקסואל שהתחתן עם דוגמן צעיר. הוא היה משכנע אנשים רבים לעבור לנזירות, הבטיח שהחיים יהיו טובים יותר, בלי נשים אין שטויות, טען.

אבל סברינה, שגדלה בחצרות הכנסייה ובילתה שם גם מעבר לימי ראשון, ראתה דברים. היא ראתה איך הכומר שוכב עם נשים נשואות שבאו להתוודות בפניו. היא הייתה מזועזעת לגמרי בפעם הראשונה. כשראתה את זה בפעם העשירית היא בכתה, בכתה על כך שהוא חוטא וקיוותה שהאל ירחם עליו בגיהנום.

סברינה הורידה את שמלתה ונשארה בגופיה ותחתון בלבד. היא ראתה בנות שהולכות בבגדים קצרים מסביבה כל הזמן. היא קינאה. במשך שבע עשרה שנה היא לא רצתה להיות במקומן, היא האמינה שאלוהים מעריך אותה על זה.

אבל לאחרונה, היא תהתה לעצמה מדוע הייתה מטומטמת כל כך עד עכשיו? אם היא בנאדם טוב, מה זה משנה מה היא לובשת? האם כמה סנטימטרים של שמלה משנים כשהיא עושה חסד? עכשיו, כשהייתה רחוקה מהכנסייה, כל הסתירות והספקות שאי פעם היו לה עלו פתאום. לא היה אף אחד שיפתור לה הכל, אמא של קלי הייתה מהאנשים שמאמינים עם עיניים עצומות, ולא שואלים שאלות. היא הייתה ילדה קטנה שנקרעת בין עולם ההגיון לבין עולם האמונה.

היא העיזה להרים מבט אל המראה ומיד השפילה אותו. לאחר כמה דקות היא הרימה אותו שוב והכריחה את עצמה להביט בעיניים החומות המבוהלות. היא שאלה את עצמה למה היא כל כך נבהלת, היא ראתה את עצמה עירומה במראת המקלחת אינספור פעמים.

עכשיו זה היה שונה. הדלת לא הייתה נעולה, החלון היה פתוח לרווחה. היא הרגישה חצופה. כאילו מלא עיניים ננעצות בה, בגוף שהיה מוצנע במשך כל החיים. היא העבירה את ידייה על ירכייה, על בטנה מתחת לגופיה, על הכתפיים. האם זה יהיה כל כך נורא אם תלך בכתפיים חשופות? האם הנפש שלה תינזק אם יחשף העור החלק הזה?

הדלת נפתחה לפתע וקלי נכנסה במהירות וסגרה אותה מאחוריה. כששמה לב לסברינה, מבטה היה מופתע. סברינה מיהרה לחבק את עצמה.

"את יכולה לדגמן, אני לא מבינה למה את הולכת עם הסחבות האלו." היא העיפה מבט אל ערימת הבגדים שלה.

"אסור-"

קלי צחקקה. "אסור? אז מה אם אסור? החטא הוא מתוק, החטא גורם לך ייסורי מצפון ואז למתיקות בקצה הלשון. תחושת המרד, אוויר החופש בפנים. אבל כנראה לא סיפרו לך על זה, לאף אחד לא מספרים על זה. על הכמרים שמזיינים את הבחורים על המזבח כשהכנסייה ריקה."

עיניה של סברינה התרחבו באימה, היא הרגישה כאילו קלי הייתה פה כל הזמן הזה, מעבר לדלת קוראת את מחשבותיה.

"אני בנאדם מאמין." קלי הניחה את ידה על ליבה. "אבל אני מאמינה שצ'יזס רוצה בטובתנו. להתנזר לא יגרום לנו להיות אנשים טובים, זה יהפוך אותנו לחיילים מתוסכלים של דת שאסור לנו אפילו לשאול שאלות עליה."

סברינה השפילה את מבטה. קלי התנשפה, הדברים שאמרה היו כל כך מוכיחים, היא בעצמה לא ידעה שקיים בתוכה כל כך הרבה כעס כלפי הדת. היא שילבה את ידייה והסתובבה כדי שסברינה לא תראה שהיא מנגבת דמעות. למה לימור כל כך סובלת ועדיין אומרת שאלוהים מסדר את הכל לטובה? למה סברינה ואמא שלה כל כך עיוורות ותמימות? זה שיגע אותה.

"אני רוצה למרוד." קולה של סברינה רעד.

"אז תעשי את זה."

"אני לא יכולה."

"את מי את מפחדת לאכזב?"

"את צ'יזס."

קלי נאנחה ואחזה בידייה. "את מאמינה שהוא אבא, אל רחום וחנון ורוצה בטובתך?"

סברינה הנהנה אוטומטית.

"אז תחשבי על זה שהוא היה רוצה שתעשי מה שעושה לך טוב." היא פנתה אל הארון שלה והוציאה משם שורט ג'ינס שהיה קטן עליה, על סברינה היא הייתה בטוחה שהוא יהיה בסדר. "קחי. תנסי למרוד."

"לא למדתי היום תנ"ך."

קלי חייכה. "איך הרגשת עם זה?"

"רע."

"איך באמת הרגשת עם זה?"

"כלום."

"זה טוב."

"את חושבת?"

קלי משכה בכתפייה וזרקה לעברה את הג'ינס, סברינה תפסה וקלי חזרה לחטט בארון. "אני לא יודעת איך תרגישי, וזה בסדר גם להרגיש רע עם זה." אמרה. "תנסי, תמתחי את הגבול. כל עוד את מרגישה טוב, זה טוב לך."

דמעות התגלגלו על לחייה של סברינה, היא לא האמינה לעצמה שהיא עושה את זה עכשיו.

"תזכרי שהוא." היא הצביעה כלפי התקרה והתכוונה לאל. "רוצה שיהיה לך טוב."

סברינה הנהנה. היא לבשה מכנס ג'ינס שהיה פעם של קלי וחולצת טי שרט כשהלכה באותו היום לסניף בו היא וחברייה החדשים התנדבו לצבוע בתים של אנשים מבוגרים ולנקות אותם.

קלי לא כעסה עליה על כך שהג'ינס התלכלך, אלא שמחה לראות את סברינה מאושרת ומלאת סיפוק. הצלב עוד נשאר, אבל מצפון לא היה, רק אמונה שהיא עושה את מה שהכי טוב. האשמה עוד ניקרה בתוכה, אבל סברינה קיוותה שיבוא יום בו גם היא תיעלם.

~~~~~~

"לא קורים דברים כאלו במציאות." נדב מלמל.

הם ישבו שלושתם בחדרו לאחר שחזרו מבית הקברות. אופל שכבה על מיטתו הגדולה ובהתה התקרה בזמן שהוא עצמו ישב על הכורסא הנוחה וברק על השטיח העבה. הם פתחו את הארון לשלוש שניות וגילו שהוא ריק, אחר כך הגיעה ניידת מכבי האש והם פונו משם יחד עם שאר המשתתפים. הם לא חזרו ביחד עם כולם, הם רק צפו בהם מהצד כשהקברן שנדב הכיר הכניס את הארון לאדמה.

"קורים, מדי פעם." אופל סלסלה שיער על אצבעה. "השאלה היא מה אנחנו עושים?"

"א-אני נוטה לחשוב שמאחורי כל מעשה יש כוונה, יש משמעות. אנחנו צריכים לגלות מה הסיבה לזה." ברק מלמל.

"איזו כבר סיבה הגיונית יש לזה ששני אנשים מזייפים את המוות שלהם? הם רוצים להיעלם, זהו."

אופל חייכה בזדוניות והתיישבה. "אולי הם זוג בסתר."

"איזו מטומטמת." נדב געה בצחוק. "אבא שלי לא גיי." הוסיף והיא משכה בכתפייה. "לך תדע."

ברק נעמד והשתדל ליישר את גבו. "תקשיבו רגע." הוא רצה תשומת לב רצינית.

אופל ונדב המשיכו לצחוק, ואז כשראו שהוא לא צוחק, שעיניו מודאגות, מרגע לרגע השתתקו. ברק בהה בחלון, חלונות תמיד עזרו לו להתרכז. "דבר." נדב עבר לשבת ליד אופל על המיטה.

"אני לא רשום בשום מקום במדינה הזו. מבחינת היקום, אמא שלי מתה בלידה שלי ואני איתה."

עיניה של אופל נפערו. "א-דיר!"

נדב גם הוא התלהב. "מי הגאון שחשב על זה?"

"עמנואל, אבא שלי."

"לכן מתאים לו לעשות את זה שוב."

"ילדה חכמה." נדב ליטף את שיערה של אופל.

"תפסיק ללטף אותי כמו שמלטפים כלב." היא התנערה. "אני גדולה ממך בשנתיים."

"אבל את כלבה."

"תודה לך."

ברק רצה להעיר להם ששניהם מתנהגים כאילו הם בגן חובה, אבל כל עוד נדב דיבר עם מישהו בחביבות, המצב היה טוב. טוב מאוד אפילו. ברק היה קצת מופתע מנדב במים האחרונים, נדב השתנה, כאילו הסתובב לו המוח לכיוון הנכון לשם שינוי. כך או כך הוא שמח על זה, אף שהתגעגע לעבודה שלו אצל נדב. זה עדיף מלהזדיין עם זקנים בתחת.

"השאלה היא עדיין למה הם עשו את זה. אני חושב שבלהיחשב מת יש יתרון עצום כשאתה בורח ממשטרה. הם לא מחפשים רוחות רפאים." אמר לבסוף.

"אתה חושב שהם הסתבכו במשהו?" אופל שאלה, שניהם תלו בו עכשיו מבט של ציפייה להסברים. כאילו הוא זה שניסה לגרור אותם ללחקור את הסיפור.

"אני חושב שהם עדיין לא הסתבכו. בתור עמנואל לא הייתי משקיע כל כך בשביל משהו קטן, ואם זה היה משהו מספיק גדול כבר היינו יודעים על זה מהתקשורת."

הם בהו במשך כמה שניות. "יש בזה משהו." אופל הודתה ונשכה את שפתייה במבוכה. עד כה היא ראתה בברק בסך הכל נער שולי, קצת גיק שלא מחובר למציאות ובורח מביריונים כל הזמן. הוא הפתיע אותה, לטובה.

נדב העביר יד בשיערו. "איך אנחנו יכולים לדעת מה הם מתכננים אם אפילו אין לנו מושג איפה הם?"

"נצטרך לחשוב." ברק עקץ בזמן שהוציא את המחשב הנייד שלו מהתיק שהיה על כתפיו כל הזמן. אופל שמה לב שהוא דומה בהתנהגותו לאדם. היא לא ידעה לגבי דאיה, כי דאיה לא הרבתה לצאת מהריליקיה בזמן שבו אופל שהתה שם. היא הייתה אמורה ללדת תוך חודש. אבל אופל ידעה לפחות שאדם ודאיה האקרים, ושאלה את עצמה האם גם ברק הולך באותו התלם.

"אולי בעיר תחתית." אופל חייכה ונדב קבר את ראשו בכרית.

ברק חשב שזה רעיון טוב, אבל נכמר למראהו של נדב המפוחד. "אני אלך לשם לבד." הכריז.

הוא בסך הכל ילד! חשבה אופל לעצמה. מה הוא משחק אותה גיבור? "אני לא יודעת עד כמה אתה-"

"כשהייתי בן שבע ודאיה שמונה, מירה הייתה לוקחת אותנו לתרגל שם התמצאות והישרדות."

נדב פער את פיו. "לסמטאות שבעיר שם? קרוב ליציאות נכון?"

ברק נענע בראשו. "היא הכניסה אותו כמעט עד הסוף, להכי תחתית, והמטרה הייתה להגיע חזרה לטיילת."

"זה מזעזע." אופל מלמלה.

"היא אישה נוראית בטח."

ברק ביטל את דבריהם בתנועת יד אגבית. "היא רק השתחררה מהצבא, הייתה ממש פצפונת וכבר הנהיגה את הריליקיה. היא אימנה גם את דיאגו וליד- והרקס ואז גם דאיה ואני ביקשנו. אם היא לא הייתה עושה לנו את זה, לא היינו שורדים עד היום."

"אז אתה מוזמן ללכת לחפש שם." אופל אמרה בטון קליל ששבר את האווירה הדרמטית. נדב נרעד במקומו וחיבק את הכרית.

"אני אעשה את זה. אבל קודם כל אני אפרוץ למייל של עמנואל." ברק מלמל.

"למה אתה לא אומר "אבא שלי" ?" אופל שאלה.

"הוא היה אבא שלי לשנה, ואז נהייתי בן לריליקיה."

"איך אתה פורץ לו למייל?"

"משהו שאדם לימד אותי." ברק התרכז במסך – הוא התיישב כעת בכיסא מסתובב והניח את המחשב על השולחן – למשך כמה דקות עד שלבסוף הרים אליהם את עיני החיפושית שלו ונאנח. "אין בניהם התכתבות שם."

"אני חושבת שדב, אבא של נדב, רק חיכה לעמנואל הזה בעיר התחתית. עכשיו הם בטח מצאו מחבוא טוב יותר ופחות מסוכן." אופל הביטה לכיוונו של נדב. "מה אתה חושב?"

נדב פיהק. "אני מסכים איתך. אולי באחד המחסנים של המשרדים שלו."

"חייבים ללכת לשם."

ברק הנהן. "היא צודקת."

"שנעשה את זה עכשיו?" שניהם ציפו לתשובה מנדב שפיהק שוב והנהן.

כשיצאו מחדרו וירדו במדרגות אל הסלון בטור ברק סרק את הקירות. "לאבא שלך היה חדר עבודה?"

נדב הנהן. "הוא נעול. אני יודע את הקוד, עד עכשיו לא הספקנו להיכנס לשם. יש שם בעיקר מסמכים ואמא שלי מעדיפה שנטפל בזה בחודש הבא."

ברק נעצר ואופל כמעט נתקלה בגבו. "אפשר לראות אותו עכשיו?"

נדב הופתע מהבקשה אך הוביל אותם אל חדר העבודה שבקומה השניה. הוא היה נקי ומסודר, אבא שלו היה מבולגן במחשבות אבל מסודר מאוד בחפציו. הם יצאו למרפסת הקטנה הסגורה וגילו שם בקבוק בירה פתוח ועיתון.

"ממש כאילו הוא היה פה לפני חמש דקות." נדב מלמל. ברק ידע שהוא מתגעגע לאביו. "אני לא יודע איך להתייחס לזה שהוא לא פה. האם הוא מת, או חי?"

שפתייה של אופל התהדקו. היא לא ידעה מה עם ברק אבל ידע שנדב לקח קשה את המוות של אביו. אולי בגלל הניתוק שהיה ממשפחתו לפני שזה קרה, אולי בגלל שהוא פשוט היה רגיש. ואיך אפשר להישאר אדיש לכך שאבא שלך מת? היא תהתה לעצמה ולא הבינה את ברק. עם כמה שלא הסתדרה עם אמהותייה, היא הייתה בוכה את נשמתה לו אחת מהן הייתה מתה.

ומצד שני... הארון של עמנואל ריק. הם עוד בקושי עיכלו את העובדה שהם ראו את זה, ראו כזה מעשה מרמה מול עיניים. יכול להיות שברק פשוט האמין שעמנואל ודב חיים? אופל לא הפסיקה לחשוב שזה מופרך ביותר, זה היה פשוט מאוד... לא סביר שמשהו כזה יקרה. איך אפשר לקבור ארון של אדם שחי? לא הגיוני שהקברן עיוור.

"הקברן." היא פלטה.

"מה איתו?" ברק שאל.

"הוא משתף פעולה."

"יא." נדב מלמל בחוסר התלהבות. "זה ממש הגיוני, הוא היה חבר טוב של אבא שלי."

"הוא באמת משתף פעולה. " ברק בלע רוק. "עכשיו בוא נמצא סימנים לכך שהם היו פה."

הם החלו לסרוק את המרפסת הקטנה ואת החדר עצמו בחיפוש אחר רמזים. אופל הרימה את העיתון שליד הבירה ובדקה את התאריך שלו. "מתי הפעם האחרונה שאבא שלך היה פה לפי מה שהעולם חושב?" היא שאלה את נדב.

"לפני שלושה חודשים לפחות."

"התאריך פה הוא מלפני ארבעה חודשים, אז זה מסתדר. אבל, יש פה שתי מודעות קטנות מוקפות." היא הראתה להם את העיתון. מישהו הקיף ברשלנות בעזרת עט כחול הודעה קטנה בעיתון, באזור מודעות האבל והנישאים. לא היה ברור לאיזו מודעה התכוון.

"אתם חושבים שהיה מעניין אותם שאלינה מירושטיין, בת תשעים ושבע, נפטרה?"

"לא ממש." נדב הודה. "אבל זה, מעניין." הוא חטף את העיתון מידייה ובחן היטב את האזור המוקף.

ברק בינתיים ניגש לשולחן העבודה שבחדר והרים כוס עץ ששימשה מקום לעטים בדרך כלל. "תסתכלו על זה."

הם מיהרו להתקרב אליו והסתכלו על הכוס. לא היה בה שום דבר מוזר. היה בה עט פתוח – מסוג העטים שאין להם מכסה – שמונח כשחודו מעלה.

"אני לא מבינה מה הבעיה." ציינה אופל.

"אבא שלי לא מניח ככה עטים, הוא מניח אותם הפוך, עם הראש למטה." נדב מלמל. "אבל איך אתה ידעת את זה?"

ברק הוציא את העט ואז הראה להם את הכוס מבפנים. תחתיתה הייה מלוכלכת בנקודות ופסי דיו קטנים. זו ללא ספק הייתה הוכחה שהמשתמש בה מניח בדרך כלל את העטים עם הראש למטה.

"חכם מצידך. זו עוד הוכחה שהיה פה מישהו שהוא לא אבא שלך." אופל הרגישה מטומטמת אז היא לקחה את העיתון מידו של נדב וקראה. "בקשר למודעה השניה, אתם חושבים שהיה מעניין את אחד מהם שכריסטיאן מלון התחתן עם ילנה פוגצ'ובה?"

נדב פלט גיחוך. "הכריסטיאן הזה, אבא שלי פעם לא הסכים לסגור עסקה עם אחיין שלו רק בגלל הקשר המשפחתי אליו."

"אז כנראה עמנואל הסב את תשומת הלב של אבא שלך אל העובדה הזו. הוא הניח את העיתון פה כי ידע שדב יעבור פה, כנראה כדי לקחת משהו. אולי האקדח שחסר במגירה." ברק פתח את המגירה והראה להם קופסאת סט של שני אדקחים שניהם חסרים. באחד מהשקעים הייתה שכבה דקה של אבק ובשני לא.

"רואים שאקדח אחד נעלם מזמן ואחד לאחרונה." אופל שמחה שיש בידה להעלות מסקנה הגיונית.

"כן. לאבא שלי היה אקדח אישי, הוא כנראה הפקיד את זה כשנכס למכון גמילה." נדב אישר את השערותיה. "לא ידעתי על השני."

"אז עמנואל משאיר לדב הסברים פה, או ששניהם ישבו פה ביחד ועמנואל הוא זה שהחזיר את העט. הם סמכו על זה שהעיתון לא יראה חשוד. אחרי שהם לקחו את האקדח הם הסתלקו למחבוא חדש וטוב יותר. נדב?" ברק שם לב שנדב ממשיך להביט במודעה בעיתון.

"מה קרה?" אופל הניחה את ידה על כתפו.

"השם שלה, ילנה פוגצ'ובה. גם הוא מוכר לי."

היא סלסלה את שיערה באגביות. "יש זמרת רוסיה שקוראים לה ככה נראלי. או זמר."

"לא נראלי שמשם." הוא פנה אל הדלת. "אני אשאל רגע את אמא שלי." הוא ניסה לפתוח את הדלת אך גילה שהיא נעולה. "פאק."

"מה קרה?"

נדב מיהר אל מגירות המכתבה וחיפש בראשונה דבר מה. כשהעלה חרס בידו הוא נעמד מולם והעביר את מבטו מאופל לברק וחוזר חלילה. "הדלת הזו ננעלת אוטומטית והמפתח שפותח מבפנים לא פה."