אני פריקינג מאוהבת בניית'ן (מי ששר את השיר למעלה ^)

ועכשיו למה שחשוב באמת, מה שלומכם?; הסיפור מעניין אתכם בכלל?

תהנו מהפרק :)

~~~

לימור ואופל הסתובבו בחוץ, מדי פעם לימור הדגימה לאופל איזו קפיצה או פעולת פארקור אחרת. אופל הייתה מצחקקת ואומרת שהלוואי שגם היא תדע לעשות את זה יום אחד. לימור הייתה אומרת שכל אחד יכול, זה עניין של להתאמן.

ואז הן הגיעו לתחנת הרכבת והתיישבו באחד הרציפים באקראיות. אופל נשכה את שפתייה כשלימור הורידה את חולצה ותלתה אותה על צווארה. היה לה חם והיא הזיעה, לפני רגע הראתה לאופל ריצה עם דילוג מסובך.

"את מעניינת." אופל אמרה.

"כן?"

אופל הרימה גבה, זו הייתה שאלה? "לא אמרו לך?"

"יכול להיות."

אופל התקרבה אל לימור באטיות, כמו נמר שמתקרב בשקט אל טרפו. שפתייה היו קרובות מאוד לקו הלסת של לימור שנשמה באיטיות ובמתח. "את מסקרנת אותי." אופל לחשה.

לימור פזלה לצדדים, אנשים המשיכו להסתובב על הרציף, אבל הן תמיד יכלו ללכת לשירותי התחנה. אופל הייתה כל כך קרובה אליה, כל כך מזמינה ומפתה. רק נשיקה, לא יקרה כלום, רצתה לימור לומר לעצמה. רק נשיקה אחת קטנה ועוד קצת, אנחנו לא נשכב, לא נשכב. היא כל כך צריכה את זה עכשיו, לא רוצה לחכות לאף אחד.

אבל קלי… לימור נשכה את שפתייה. לקחה לה דקה עד שהחליטה שאסור לה פשוט לקפוא. היא קמה מהספסל ואופל התרחקה אחורה. היא הביטה בנערה שמולה וידעה שעוד לא מאוחר להגיד כן. היא השפילה את מבטה.

"יש לי בת זוג, ואני אוהבת אותה." מלמלה.

אופל נשכה את שפתייה, אז לזה התכוון הילד ההוא. "טוב, רוצה שנחזור לריליקיה?"

לימור הנהנה ושתיהן עזבו את הרציף והחלו ללכת בחזרה עד שהגיעו לשדרות פרדי. ואז לימור הוציאה את הטלפון שלה שהיה כבוי, זה היה ערב שבת והיא השתדלה לא להיות באינטרנט בשבת, את שאר המלאכות היא עשתה.

"אני אבוא עוד כמה דקות." אמרה.

אופל הנהנה והמשיכה לבדה עד שהגיעה לכניסת הרילייקה.

לימור הדליקה את הטלפון ונאנחה לעצמה ברוגז וכעס עצמי. לא היו לה הרבה הודעות מעטים היו האנשים שתיקשרו איתה, לא היו לה רק כמה חברים מחוץ לריליקייה. היא התקשרה אל קלי, היא לא ענתה. אז היא ההתקשרה לבית של קלי ואבא שלה ענה.

"היי לוין." היא קיוותה שהוא במצב רוח טוב.

"את יכולה לקרוא לי בשם הפרטי שלי." הוא אמר, כמו תמיד. "וקלי עכשיו בחדר עם חברה."

"אפשר לדבר איתה? היא לא עונה." ביקשה לימור.

"בטח." היא שמעה אותו זז והולך אל חדרה של קלי. ואז שמעה את הדפיקות ואת הדלת, אביה פלט "גאד." מופתע שכזה ונתן לקלי את הטלפון.

קלי כנראה רצתה לכסות את שפורפרת הטלפון אבל עשתה זאת לא נכון, כמו תמיד. כמה צחקוקים נשמעו. "תלבשי את זה." היא לחשה ואז שמה את הטלפון קרוב לאוזנה.

"היי?"

לימור החווירה, היא לא ידעה מה פשר הדיבורים אבל היא סמכה על קלי. "היי קל."

קלי זיהתה את קולה של לימור ומיד השתנה יחסה. "לם לם לם לם. התגעגעתי."

"גם אני." לימור נאנחה. "לא ענית."

קלי שתקה לכמה שניות. "הייתי סופר עמוסה, מלא דברים לעשות."

"אני מפריעה לך עכשיו?" לימור התחילה לפסוע לאט לאט לכיוון הריליקיה.

"את אף פעם לא מפריעה, אבל את האמת שכדאי שנדבר מחר או משהו. אני באמצע... משהו."

לימור נשכה את שפתייה, היא ממש פחדה. באופן כללי, לימור נהגה להילחץ מהדברים הקטנים, להפוך עכבר לפיל בכל פעם שפחדה.

"טוב. ביי." ללימור לא הייתה סבלנות לשמוע ביי מהצד השני.

היא כיבתה את הטלפון שלה למרות שידעה שקלי שונאת שהיא עושה את זה  ורצה עד לריליקיה.

כשנכנסה היא ראתה את אופל נשענת על מעקה המדרגות ומביטה בנדב שרקד באמצע החדר, בין אזור הפופים למבטח. כששמע את הדלת נפתחת הוא עצר והסתובב, כשראה שזו לימור הוא בחן אותה. "חרא יום?" שאל.

לימור משכה בכתפייה. "חרא שיחת טלפון."

"את מוזמנת להצטרף לקהל ולתת לי ביקורת על הריקוד שאני מגיש בראשון." אם יש משהו אחד באופי של נדב שהיה נחשב אצל רוב האנשים תכונה חיובית הייתה זו היכולת לקבל ביקורת.

לימור נאנחה ונשענה כל הקיר במרחק של מטר מאיפה שעמד אופל. חולצת עוד הייתה תלויה על צווארה ועכשיו היא לבשה אותה בחזרה. אופל הגניבה אליה כמה מבטים. ביום שבו החזה של לימור לא ימשוך תשומת לב, היא תהיה אסירת תודה.

נדב רקד, אופל בהתה ולימור כבר הייתה רגילה. נדב היה אמן של בלט מודרני, והשקיע בזה יותר מחשבה משהוא השקיע באיילנר שלו כל בוקר ובצבע השחור בשיערו.

אופל כמעט ומחאה כפיים, רק שכולם למעלה ישנו, אז היא נאלצה להתאפק. נדב השתחווה בפניהן ואז שילב את ידיו וחיכה לביקורת. "זה מושלם." הייתה הדעה של לימור.כמו תמיד.

אופל שתקה לכמה רגעים. "אני מציעה להאריך את התנועות לפני שהן נקטעות."

"מה זאת אומרת?" לימור לא הבינה.

"יש לי המון קטיעות בריקוד, זה חלק מזה, היא אומרת שאני צריך למתוח קצת את הצופים, לקטוע את התנועה שניה לפני שאם הייתי ממשיך אותה היא הייתה נגמרת." נדב הביט באופל כדי שתאשר אם אכן זו הייתה כוונתה.

"כן ושתדע שזה קורה לי גם המון." היא ממש אהבה להגיד את דעתה. "אני אפילו חושבת שהריקוד הזה היה עובד טוב יותר בשניים."

"זה בכוונה ככה, אבל אני צריך לרקוד את זה ביחיד, זו המשימה." נדב הסביר.

"הבנתי." אופל פזלה אל לימור שעלתה לקומה העליונה.

נדב עשה כמה תנועות, כמו כדי למלא את החלל שהשקט הפתאומי שנוצר כשכבר נסגר נושא. אופל חייכה ואז זזה כמה צעדים ממעקה המדרגות ועשתה כמוהו.

כמו כדי לאתגר אותה, הוא עשה תנועה שהייתה קצת יותר קשה בגלל המהירות והקפיצה הקטנה שנוספה לה. אופל תהתה האם הוא ממציא את התנועות ובהתה בו כשהייתה צריכה שיחזור על התנועה. הוא הבין וחזר, שלוש שניות בהן הגוף זז כולו.

כשהיא ניסתה לעשות את זה, היא הרגישה שזה יצא פחות טוב. אבל היא לא יכלה לדעת, לא הייתה שם מראה. היא התקשתה לדעת מה דעתו של נדב,הפנים שלו שידרו משהו לא מוסבר. היא חשבה שהוא מופתע, אבל בעיניו היה שעשוע.

"יחסית לפעם ראשונה את עושה את זה מעולה." הוא עשה את התנועה שוב סתם כי נהנה לעשות אותה.

"למדתי ריקוד." הודתה.

גבותיו התרוממו באחת. "מה למדת?"

"היפ-הופ, טוורקינג, קצת ג'אז, ברייקדנס ולאיזו שנה מחול מודרני." היא העבירה את ידה בשיערה, היא עשתה את זה תמיד כשהרגישה שהיא מתנשאת. שיערה המתולתל היה סבוך, הצבע הטבעי של הבלונד המלוכלך היה מלוכלך כעת גם באבק, היא לא התקלחה מאז יום רביעי שבו הצליחה להתגנב לבריכה העירונית.

"יפה, מתי הספקת? אני התחלתי בגיל שלוש עשרה. שבע שנים." הוא שמח לפגוש עוד מישהו בתחום הריקוד מעבר לשעות החוג שלו.

היא עשתה חישוב מהיר במוחה. "אתה בן עשרים? אתה נראה בן שבע עשרה."

"זו אמורה להיות מחמאה?"

"אני חושבת."

"שיהיה. כמה זמן את לומדת?"

אופל חשבה לרגע. "למדתי מחול מודרני כשהייתי בת שש, לשנה. ואז התחלתי היפ-הופ כשהייתי בת שמונה. את הטוורקינג הוספתי בגיל שתיים עשרה ומיד אחריו את הברייקדאנס ואת הג'אז לפני שנה, בשביל תחרות אדיוטית." היא שוב העבירה את ידה בשיערה המתולתל.

"לפחות ניצחת בה?" נדב ניגש למטבח רחב הידיים והחל לחטט בארונות.

"כן."

"נו, אז היה שווה." אמר בזמן שהוציא חבילת שוקולד. "של מי זה לעזאזל?"

"אולי של דאיה? נשים בהריון-"

"דאיה מתנהגת בדיוק כמו שהיא רגילה להתנהג, לא מתאים לה להתפנק, היא רק הפסיקה עם הפארקור והתחילה להיזהר כשהיא מתיישבת." את המידע הזה, לא יכל נדב סתם כך לדעת, הוא הרי לא ראה את דאיה כשלא הייתה בהריון.  אבל ממה שסיפרו לו שאר ילדיי הריליקיה, ומההיכרות שלו עם דאיה הוא ידע שזה נכון והגיוני.

"בטח של אחד הילדים. איך זה עובד עם האוכל פה?" היא לא באמת שכחה את כל ההסבר של דאיה, אבל היא סברה שיהיה מעניין לשמוע את ההסתכלות שלו על העניינים.

"חלק מהמשכורת שלנו היא הכסף לתחזוק המקום הזה, ולאוכל בסיסי כמו חלב, ירקות וקמח שמכינים ממנו לחם. יש מספיק כסף להכל כי לא משלמים שכירות וארנונה על המקום הזה, ואדם נמצא בקשר עם חקלאים שמוכרים לו עודפים בזול. בגלל שלא לוקחים לנו את כל המשכורת ונשאר לנו כסף, אנחנו יכולים לקנות דברים לעצמנו ולשמור אותם במטבח, או אם זה בגדים - בארגז."

"תנו לישון." צעק ילד ששנתו קלה מהקומה השניה.

"ואסור לקחת מה שלא שלך בלי רשות." אופל הנהנה לעצמה תוך התעלמות מהצועק.

"כן. אז בגלל שאת פה אני לא יכול להכניס את השוקולד הזה לכיס שלי." אמר.

"אני אסתובב." אופל הציעה והסתובבה לכמה שניות, כשהסתובבה חזרה חפיסת השוקולד כבר לא הייתה בידו. "מה עושים אם יש גנבות בריליקיה?"

נדב נאנח וכחכח בגרונו. "מוצאים את הגנב, יש המון שיטות, ואז הוא חייב להחזיר והוא מוותר על הכסף החופשי במשכורת של אותו החודש. ככה זה בכל ריליקיה, פה זה קצת אחרת, דאיה ואדם פשוט עושים שיחה ובוחרים כל פעם עונש אחר."

"למה הם לא עושים כמו בכל הריליקיות?" אופל תהתה.

"אממ. נצא החוצה אני אסביר לך. אני לא רוצה שהצעקות של האדיוט יעירו את דאיה." הוא פנה אל דלת הריליקיה ונעל את נעלי האדידס שלו.

כשיצאו אל האוויר החם, התחשק לאופל לעשן. היא לא עישנה אף פעם, אבל פתאום התעורר בה החשק הזה. לשבת על המדרגות עם כוס קפה וסיגריה ביד כמו עורכת דין בהפסקת עבודה. היא ונדב התיישבו על גדר האבן, אחד מול השני.

"קוראים לך .. וואי ברח לי מהראש." שיקרה.

"נדב."

היא הופתעה, היא לא הופתעה. השם הזה מתאים לו אבל. שם אחר היה יכול להתאים לו יותר? יכול להיות. לא משנה. "נכון." היא חייכה.

הוא הוציא את השוקולד והציע לה ממנו, יהיה שקר להגיד שהיא אף פעם לא אכלה אוכל גנוב. אבל בכל זאת, היא נענעה לראשה בשלילה. "צחצחתי כבר שיניים."

"אה. בכל מקרה. תראי, דאיה גדלה רוב החיים שלה בריליקיה בעיר דישט, זה יחסית קרוב לאולהפנד. אדם גדל במשפחה עשירה, אבל היה ההאקר של עוד ריליקיה באותה עיר. ככה הוא הכיר את דאיה. ואז הם החליטו להקים ריליקיה בעיר הזו, וזה התברר כדבר מועיל ומוצלח. ארבעים מהילדים שפה היו ברחוב של העיר הזו לפני שהריליקייה הוקמה. לימור לדוגמא, ועוד כמה, הגיעו מערים אחרות." הוא דיבר מהר, ואכל קוביית שוקולד כשסיים.

אופל חשבה שזה סיפור די נחמד, והיא הבינה למה כנראה הריליקיה הזו שונה מהאחרות. לפי מה שהספיקה לשמוע זו גם הריליקייה הכי גדולה באזור. "דאיה ואדם נשואים?"

נדב צחקק. "לא נראלי, אבל הם ישארו ביחד לנצח לדעתי."

"למה?"

"הם זוג כזה."

אופל שנאה שאומרים את זה. "היצר יותר חזק, אם הם ימצאו סקס טו-"

"הם א-מיניים."

"מה זה?"

"לא נמשכים מינית לאנשים. הם מה שנקרא "לעשות אהבה" ולא סקס." הוא התקשה להסביר.

"נדיר, שנייהם?" היא הבינה.

"כן."

"ואו."

"כן."

"אתה עומד לחטוף עונש." היא הביטה בחפיסת השוקולד.

"כן- רגע, כן." הוא נעצר לכמה שניות בזלילה שלו. "אבל אני אשלים את זה ולא ישימו לב."

"אני עייפה." עדכנה.

"אני יום שלם על הרגליים."

היא קפצה מגדר האבן. "תזכור מה שאמרתי לך על התנועות שאתה צריך להאר-"

"זוכר זוכר." אמר בזמן שקפץ בעקבותייה ושנייהם החלו ללכת לכיוון דלת העץ האפורה.

היא שתקה בזמן שהם נכנסו לריליקייה. הוא פנה אל המדרגות והיא אל השירותים. שניה לפני שסגרה את הדלת הוא כחכח בגרונו. "רוצה לרקוד מחר?"

היא הרימה את גבותייה. "כן." אמרה והעבירה את ידה על מצחה, ואז אל שיערה, כי למה לא?

"טוב. ואל תגלי על השוקולד, אני באמת אשלים להם." ביקש.

היא הנהנה. נדב התברר כנער נחמד, יכול להיות שהוא באמת מפונק אבל המגעילות של אל ברק זו פוזה. זו בטוח פוזה, ידעה אופל, הוא מסתיר משה.  הוא לא אחד שיהסס לשקר בדיוק כמו עכשיו על השוקולד, אם כי הכוונות שלו לא נוראיות. היא נכנסה אחריו לריליקיה. שטינקרית היא לא ויהיה שקר להגיד שאף פעם לא אכלה אוכל גנוב.

~~~~~~~~~

לימור עמד בתחנת האוטובוס ביציאה מהעיר, כביש מהיר מולו, שדה מאחוריו ובמרחק כמה מטרים שער העיר. השעה הייתה כבר תשע וזה היה יום ראשון מעצבן. קלי סיננה אותו על ימין ועל שמאל. מכונית אחת עברה, ועוד אחת, ואז האוטובוס המיוחל. הוא הכניס את התיק הגדול לתא המטען ואז עלה.

הנוף רץ בחלון, האוטובוס יוצא אל הכביש הראשי, הוא ממש טס והזמן זוחל. הנה רכבת עוברת, ובכל תחנה בה האוטובוס עוצר, לימור שם לב שהמכוניות חולפות לידם על הכביש במהירות, כתמים צבעוניים מטושטים.

יש לו חצי שעה נסיעה, בקצב הזה זה יכול לקחת עשרים דקות. עצם את עיניו כדי להירגע. הוא טחן שעות שינה השבת רק כדי לא לחשוב, לא לחשוב. אם הוא יחשוב הוא יתהה, התהייה שרק גדלה מאכלת אותך מבפנים כמו סרטן.

איפה הוא עומד ביחס אל המשפחה שלו שלא ראה כבר כמעט שנה? איפה הוא עומד ביחס למכריו בעיר הקודמת, לריליקיה שהחליט לפרוש ממנה. הם בסדר עם זה, הם שלחו אותו כדי שיהיה לו טוב. איפה הוא עומד ביחס לקלי, לזוגיות שלהם? ואיפה הוא עומד ביחס לעצמו?