מתנצלת על אי הקביעות בהעלאה, לאחרונה אני קצת עוברת דברים, מקווה שהכל יסתדר.

~~~;

"הריליקיה הייתה הבית שלי, לחודשיים. אני עדיין מרגיש חלק מהמקום הזה. ולמרות שמעכשיו אני אהיה קצת רחוק, רציתי להתנצל בפניכם אם אי פעם פגעתי בכם. וגם לתת לכם מתנה. רציתי לקנות טלוויזיה, אבל אדאיה לא מאמינים בזה. אני חושב שאם בילדות שלי הייתי תקוע כל היום בטלוויזיה, לא הייתי מה שאני היום. גם אתם לא תהיו. אבל לפחות תהיו חכמים יותר מהרבה ילדים אחרים בבית הספר שלכם, ותקראו ספרים."

נדב סיים את הנאום הקצר שלו שנאמר בקול רם ובוטח. לאחר מכן הוא חתך בסכין יפנית את הסלוטייפ מארגזי הקרטון. נערי ונערות הריליקיה צפו בו בזמן שהוציא ספר ספר והניח אותם על השולחן בערימות. היו שם כשבעים ספרים. מכל הסוגים; קומיקסים, פרוזה, מדע בדיוני ופנטזיה, רומנים וגם ספרי שירה.

"תודה לך נדב." דאיה חיבקה אותו.

"בתור אבא לעתיד." אדם כחכח בגרונו. "אני באמת חושב שהילדים של היום צריכים לגדול בסביבה שעוד מעריכה ומחבקת את הספר הכתוב."

המולה החלה להישמע וילדים התקבצו סביב השולחן. נדב חייך לעצמו ולחץ את ידו של אדם, לאחר מכן את ידה של דאיה, ואז יצא מדלת הריליקיה אל המכונית שחנתה בחוץ. הוא התאכזב כשלא ראה את ברק, הוא רצה לדבר איתו קצת.

כשיצא עם הרכב משדרות פרדי מרקורי הוא הבחין בברק צועד ברחוב הראשי. הוא נעמד לידו ופתח את החלון. "ברק." הוא קרא.

ברק סובב את ראשו. הוא שוב היה נראה משונה, כמו ביום רביעי. הבגדים הממותגים, הגב הזקוף והעיניים המודגשות. "אה?" הוא שאל.

"אה..." נדב מלמל. "רוצה לדבר?"

"מתי?"

נדב גיחך. "עכשיו." הוא סימן בידו. "כנס."

ברק פתח את הדלת והתיישב לצידו. הוא מעולם לא נסע ברכב יוקרתי שכזה ,ובעצם לא זכר אם אי פעם נסע ברכב שהוא לא אוטובוס. לרכב היה ריח של חדש, או שהיה זה ריח של בושם אקס.

"אתה כאילו קמת לתחיה." אמר נדב והעביר את יד ימינו בשערו במבוכה בזמן שידו השמאלית אוחזת בהגה ומכוונת את המכונית על הכביש.

"לא הייתי קורא לזה ככה. בריליקייה אני עדיין נראה כמו זומבי."

"אה."

"היית שם עכשיו?"

"אהה." נדב הרגיש קצת מטופש עם אוצר המילים המצומצם שלו. "אתה גם יוצא לדייטים."

ידו של ברק התאגרפה. "כן."

"מפתיע אותי שאתה אוהב זקנים-"

"זה על כסף." ברק קטע אותו. "אני זונה גם בלי שום קשר אליך."

"ואו." נדב מלמל בציניות ומיד חזר בו. "כלומר, זה עצוב. למה אתה עושה את זה?"

"נוח לי עם זה. כל אחד בוחר את המקצוע שלו. אני לא רק מזדיין איתם, אני יוצא איתם למסעדות ומדבר איתם. מקשיב להם בעיקר. זה שבנאדם מולטי מיליונר, לא מחייב שהוא לא יהיה דיכאוני ובודד." פלט במהירות.

"מקבל." נדב אמר. "ת'אמת שהזקן ההוא היה די חתיך." הוא התכוון לזה שהחזיק את עמנואל בזמן שברק מנע מנדב לכסח אותו.

"כן. לפעמים זה נחמד."

נדב תופף באצבעותיו על ההגה. הוא היה קצת לחוץ לאחרונה מכל הקטע הזה של להיות בנאדם טוב יותר. כל ההתנצלויות, כל היחס המכבד שהשתדל לתת לאנשים. הוא פחד שהוא משפיל את עצמו, למרות שאופל טענה שלהיפך. "אני מתנצל שהרסתי לך את הדייט. לא הייתם צריכים להגן עליי."

"זה בסדר. ולא הגנתי עלייך, הגנתי על אבא שלי."

אאוץ'. נדב חש צביטה קטנה בלב. "עמנואל זה אבא שלך?"

"כן."

"איזה קטע." הוא חרק את שיניו.

ברק גלגל את עיניו. "כן. אני מניח שאני צריך להתנצל בשמו, על זה שהוא היה הבריון של דב, אבא שלך, וכל זה."

"את האמת שלא."

"וזה למה?"

נדב נאנח ופזל אל הנער שחור השיער – והעינים והחולצה – שישב לידו. "אני לא בטוח שאבא שלי באמת מת."

~~~~~~~

גיל בהתה באופל שקלעה כמה חוטים לצמיד. היא הייתה בסיומו, וכשסיימה לגמרי קשרה אותו סביב ידה וקמה. "קדימה בטטה." פנתה אל גיל.

"אני לא בטטה." גיל הושיטה את ידה ואופל משכה אותה.

"בואי נלך לחפש אוכל."

"והעיקר אני בטטה." גיל נאנחה. "אולי נחכה לבאר, נצא לאיזו מסעדה."

"אני שונאת ללכת איתו למסעדות, הוא אוהב בשר וכל זה." הסבירה אופל בזמן שדילגה את המדרגות שעולות מן הריליקיה. "היום בערב נעשה משהו, כי מחר אני עושה מבחן ואולי חוזרת לאולהפנד."

"יא!" גיל קראה בהתלהבות כשלמעשה לא חשה נלהבת כלל. היא לא רצתה שאופל תלך. "נו אז תני לי לפנק אותך." אמרה והסתירה את עיניה מהשמש המסנוורת.

"את יודעת." אופל חייכה ואספה את שיערה הבלונדיני המתולתל והסבוך. "אני באמת לא אוהבת שאת מוציאה כסף על אוכל בשבילי, את צריכה לתת לי יותר לגנוב אוכל בשבילך."

גיל הדביקה את צעדייה, הן פסעו אל עבר מרכז מסחרי לא גדול אבל מפותח מספיק בשביל שיהיה בו סופר נורמלי. "למה לגנוב כשיש כסף?" היא לא נרתעה כשאופל סיפרה לה שהיא גונבת אוכל. אחרי הכל, גם היא הייתה ילדת ריליקייה מרוששת, באותו המקום בדיוק.

"מים גנובים ימתקו. זה איזה פסוק או משהו."

"את באה ממשפחה סופר תורנית ולכן את מצטטת לי דברים." גיל צחקקה באיפוק.

"לגמרי." אופל אהבה לזרום עם הסרקטיות של גיל שהייתה מאוד מעודנת. באר תמיד תיאר אותה כסרקטיסטית מעצבנת, אבל אופל ראתה בדרך בה גיל השתמשה בציונות משהו...מתוק וטהור.

באופן כללי, היא כעסה על באר. הוא אכזב אותה לאחרונה. כל מה שתיאר לה אודות גיל היה שונה לחלוטין ממה שהיה במציאות. היא עוד לא הספיקה לדבר איתו על זה. היא הרגישה רע על הפעמים בהן צחקה איתו על גיל בלי לפגוש אותה בכלל .

"לאן נעלמת אז?" היום השיער של גיל היה מסודר בבקבוקים גדולים והיא סלסלה אותו על אצבעותיה.

"שכבתי עם מישהי."

"זו שחיפשה את מירה?"

"כן."

גיל הנהנה. "היא נראית חתיכה. הייתה שווה את זה?"

"מאוד." אופל חייכה לעצמה וחיוכה נמחק כשנזכרה במה שדמיינה כשהייתה על מיטתה של הדר. בנדב.

"את בסדר?" גיל הבחינה בפניה של אופל שהחווירו.

"כן כן." אופל מיהרה להתעשת, אחזה בידייה של גיל ומשכה אותה לתוך אחת החנויות. "מה דעתך על זה?" היא הצביעה בידה הפנויה על שורט ג'ינס שחור.

גיל עוד התרגלה למגע ידה בתוך ידה של אופל. "לדעתי, הכי מתאים לך ג'ינס כחול קצר וטישרט לבן."

"ישראלי כזה."

"כן."

"אני לא אוהב-"

"את שזופה מהקיבוץ, ורואים שהחספוס שלך הוא לא מצבא, אלא מילדות. נולדת בישראל, תקבלי את זה, הכל בסדר." גיל חייכה אליה.

אופל ליקקה את שפתייה כמה שניות וחשבה על הדברים, ואז לאט לאט התפשט על פניה חיוך מעודד שכזה. גיל הצליחה. "יש בזה משהו."

"בכל דבר שאני אומרת יש משהו." גיל הייתה גאה.

אופל גיכחה ואז חייכה שוב בזמן שנכנסה לתא המדידה.

"את כמו קוסמת." ציינה גיל כשיצאו מהחנות בלי לקנות דבר. "כשהייתי חדשה ברילקיה לא ידעתי לשדוד ככה." היא הביטה בג'ינס שאופל הוציאה מתיק הצד שלה.

"אולי אם תתאמני מספיק, כשתיהי בגיל שלי תצליחי, זה קל." אופל טפחה על כתפה.

"למה בת כמה את?" גיל שאלה בסתמיות למרות שזה היה דבר שרצתה לשאול ממזמן. באר לא כל כך סיפק לה תשובות, הוא היה נראה מרוחק לאחרונה. כלומר, בימים האחרונים.

"עשרים ושלוש."

גיל השתדלה שאופל לא תראה את גבותיה שהורמו בפליאה. "יפה לך."

"וואי לי." אופל טפחה על ראשה. "שכחתי לגמרי שיש לי אודישן היום."

"אודישן?" גיל המשיכה להיות מופתעת מאופל.

"כן, לתחרות ריקוד כזו מחוזית." אופל דחפה את הג'ינס לתיקה.

"את רוקדת? כמה זמן?"

"שנים." אופל צחקקה. "טוב, את חוזרת לריליקיה או באה איתי?"

"בטח שאיתך."

"מעולה." אופל התחילה ללכת וגיל בעקבותייה.

הן הגיעו להיכל התרבות, אופל מצאה את שמה ברשימה. למזלן היא לא איחרה, היום עוד שתי דקות עד לכניסתה. אופל עצמה את עיניה ועברה על כל התנועות בראשה. היא תמיד עשתה את זה לפני הופעות, זה עזר לה להתפקס.

גיל בינתיים צפתה בה, ומדי פעם העיפה מבט לעבר הנבחנים האחרים שחיכו בתור. רובם רקדו במסדרון רחב הידיים, גיל הייתה חייבת להודות שהם רקדו טוב. היא מעולם לא ראתה את אופל רוקדת, לכן לא ידעה אם לדאוג או לא. ובכל מקרה, היא קיוותה בשבילה.

כשהדלת נפתחה ונער נרגש יצא החוצה אחרי אודישן – שמיד סיפר לחבריו שעוד לא נכנסו – שהיה מוצלח מאוד לדעתו, אופל התמתחה, הוציאה כמה קליקים בידיים ונכנסה בלי להביט לאחור. גיל היססה ובהחלטה של הרגע האחרון נכנסה איתה.

שלושה שופטים. שני גברים ואישה. האישה נראתה קשוחה למדי, תספורת קצרה וישרה ומבט ביקורתי. הגבר הצעיר היה נראה נער לפי דעתה של אופל, אבל הניחה שהוא גדול ממנה בלא יותר משנתיים. הוא היה לבוש בחליפה והיה נראה רשמי כמו השופטת. השופט השלישי גרם לגיל לחייך. היו לו משקפיים מרובעות בעלות מסגרת שחורה, הוא לבש טי-שרט של להקת רוק שגיל שמעה עליה בשם "הל ביצ'ס" ונעל סנדלים אדומות. הוא היה נראה מבוגר יותר מהם אבל לא מבוגר מגיל שלושים וחמש, למרות החיוך השובב שהיה נראה שחרוט בפניו.

אופל הניחה את התיק בצד, חיזקה את פקעת השיער על ראשה ויישרה את הגופיה שלה. שניה לפני שחלצה נעליה היא לחשה לאחראי המוזיקה שישב בצד את שם השיר אותו היא רוקדת.

נשמתה של גיל נעצרה כדקה לאחר שאופל החלה לרקוד. היא רקדה שיר שגיל לא הכירה, שהקצב בפזמון היה איטי יותר מבשאר השיר באופן שהיה נדמה לה בהתחלה קצת מעצבן. אבל התאים לריקוד של אופל. גיל הבינה שיש פה יותר מז'אנר ריקוד יחיד.

גיל אהבה את הצורה בה התשנה לפתע הקצב, האט, ותנועותיה של אופל השתנו באופיין. כשהייתה על קצות האצבעות, היה ניתן לראות בבירור את שרירי הרגליים שלה. הם היו מרשימים, וגיל לא היה ספק שאימוני פארקור בריליקיה רק יחזקו אותם – אף שנראה שהריקוד עושה את זה מצויין – כמו שהם חיזקו אותם אצלה. היא גיחכה, אצלה זה לא היה חוכמה, כפי שההורמון הגברי גרם לכך שתצטרך לגלח את שיער הפנים לעיתים תקופות, כך גם הוא עזר לה לפתח שרירים. לעיתים היא לא אהבה את זה במיוחד לא אחרי שהחליטה שהיא רוצה להיות בת. כעת רק נותר לה לחסוך לניתוח, היא תצטרך גם למצוא עבודה בקרוב, במסגרת הריליקיה, למרות שהכסף שהוריה שלחו לה הספיק לה במידה מסוימת. היא הזכירה לעצמה שתחפש מקום בעיר בו תוכל להשיג הורמונים.

גיל שנאה את כל הפעמים בהן מחשבות הטורדניות על הורמונים, הגוף שלה ודברים נוספים מעין אלו ניקרו במוחה. היא הביטה באופל מהופנטת אך מחשבותיה נדדו. בכל זאת היא שמה לב שפעם תנועותיה של אופל רחבות, מתמשכות, ופעם היו מהירות. אופל הייתה טובה בריקודי רחוב, ושילבה סלטה בריקוד שלה. אופל הייתה בכושר כמעט כמו אחותה הקטנה, אותה הכירה בקיבוץ. גיל חייכה לעברה כשסיימה את הריקוד, היה עצוב לה כשהבינה שאת המבחן של הריליקיה מחר, אופל תצליח לעבור.

~~~~~~~~~~

"אני אזמין סושי." הכריזה הדר.

"יש לכם תעודת כשרות?" שאל איתי.

המלצר הנהן והצביע על הקיר. איתי חייך אליו ואז חזר לעיין בתפריט. "אני את הנודלס הזה."

"חתיך המלצר הזה." העירה הדר.

"נכון. אבל את אומרת את זה בכוונה כדי לעצבן אותי."

"מותר לי לגרום לך לקנא."

הוא נאנח. "בהחלט."

"אני עדיין כועסת עלייך."

"זכותך המלאה."

"אתה נחמד היום."

"אני פשוט מסכים איתך. הרב שלי אמר שאם נשים לב, האישה צודקת לרוב."

"אפשר להתחתן איתו?" הדר הניחה את הכוס על השולחן בנקישה.

"לא ידעתי שאת בקטע של חתונה."

"בטח שאני בקטע חתונה, תכננתי להציע לך בשבוע שעבר."

"ואז בגדתי בך."

"כן."

"אני אידיוט."

כן."

הם שתקו למשך כמה שניות, הדר חייכה לעצמה. זה נכון שאיתי מעולם לא היה גאוותן או יהיר, אבל היא בכל זאת אהבה את הכניעה שהתפשטה עליו מאז חזרו.

"בקשר לחתונה, זה באמת?"

היא צחקקה. "מה פתאום?"

"הייתי צריך לנחש."

היא נשענה על השולחן מולו. "אתה רואה אותי לובשת שמלה לבנה?"

"אממ-"

"אם אני אתחתן עם אישה אני אוכל לפחות ללבוש חליפה, חליפה יכולה להיות שחורה." כמובן, חיבתה לצבע השחור.

"נו באמת."

"ובעצם, אני לא אלבש גם חליפה, אני לא אוהבת להיות במכנסיים."

"זה גם נכון." ציין בזמן ששיחק במזלג.

"אני גם נחמדה אלייך מאוד."

"תהיתי למה." הודה.

"אני פשוט יודעת שלכל אחד יש נפילות. אני לא אזרוק אותך בגלל מעידה קטנה." כי בפעם האחרונה שזרקתי מישהי אחרי שהיא נפלה שוב לסמים, זה לא נגמר ממש טוב. השלימה לעצמה בראש.

עיניו של איתי נצצו. "אני שמח שאת חושבת ככה."

"זה לא אומר שאני אוותר לך כל פעם שתנשק בחור."

"לא." הוא כחכח בגרונו. "זה אומר שאת רצינית."

"אני גם רצינית לגביך. יותר משאתה אפילו למרות שאתה הפכת אותי לכזו. הייתי סטוציונרית."

"הייתי פלייבוי."

למען האמת, היא הופתעה. היא ידעה שהוא לא היה צדיק כל חיו, אבל לא חשבה שהוא הגיע מרקע כזה. "אתה רציני?"

הוא נאנח, כאילו כאב לו – או סתם הרגיז, או תסכל אותו – להיזכר בעברו. "כן. בנים בנות, כל דבר ובכמויות."

"חבל שלא הכרתי אותך אז." מלמלה.

הוא גיחך. "כן אה?"

"הו תגיד. מה יגיד הרב שלך אם הוא ידע ששכבתי עם מישהי בתחילת השבוע? אחרי שגילית שאתה-"

"לא יודע. שזו מעידה?"

"טוב..."

"אני חייב להודות שאני שמח דווקא שעשית את זה." הוסיף אחרי דקה.

"המחשבה על זה מחרמנת אותך? תיזהר שלא יברח לך במכנסיים. סברינה אמרה שזה אסור אצלנו, ואצלם בכלל כל העניין של מין זה חטא."

איתי הרגיש דקירה בליבו. הדר, בלי לדעת דבר, הזכירה במשפט אחד שני דברים שהובילו אותו למעידה שלו. שני דברים מתוך שלושה. היא שכחה את הטמטום שלו.

"לא." הוא נעץ בה מבט ארוך, כשהביט בה הוא הגיע לפעמים למסקנה שהוא אוהב את העינים הכהות שלה יותר משהוא אהב את העיניים הירוקות-חומות שלו. ובכיתה ט' הייתה לו תקופה בה הוא לא הפסיק לתקוע באנשים מבטים כדי להשוויץ ולבהות בעצמו במראה רק כי אהב את העיניים שלו. זה גבל בנרקסיזם. אולי זה היה אייזסיזם.

"אז?"

"הרגשתי שאני הופך אותך לנזירה בשנה האחרונה. זה לא בריא לנפש. אנחנו לא נוצרים. לא שיש לי משהו נגדם, איש באמונתו יחייה." הוא העריך את סברינה.

"אז אתה שמח שנפרדנו לאיזה יומיים וחצי, כי אתה שמח שיכולתי לפרוק את היצרים המיניים שלי." סיכמה.

"שאלוהים יסלח לי אבל כן. משהו כזה."

"אתה מוזר." סיכמה שנית.

הוא חייך את החיוך הרגיל שלו בתוספת צל של מבע אידיוטי. "גם נכון."