לא יודעת אם יש פה עדיין קוראים בכל מקרה תהנו מהפרק וסליחה על האיחור ~

"אני יודע שאני אידיוט, אני באמת יודע. שאני חסר שליטה על עצמית, בהמתי. לא חושב הרבה על השלכות ולא חושב בכלל כשאני מרגיש משהו. אני מצטער."

הדר שילבה את ידייה והביטה בעיניו. היא ניסתה להראות כאילו הצער שנשפך מהן לא עניין אותה כלל וכלל, היא ראתה אפילו דמעה מנצנצת בהן. כמו טיפת טל על עלה ירוק. 

"תראה. אני מרגישה נבגדת בשביל ההסכם שלנו." היא זכרה בבירור כיצד לפני שנה, כשרצתה רק לשכב איתו. הוא אמר לה שהוא לא שוכב לפני חתונה, כי הוא דתי. היא הייתה סקרנית לגביו, לכן התחילה לצאת איתו תוך כדי כבוד לגבולות שהציב; בלי מגע, בלי זלזול בדת. עם הגבול השני לא היה קשה לה, היא באה ממשפחה מסורתית ולא הייתה לה כל בעיה עם הכבוד לדת. עם הגבול הראשון שהציב היה לה קשה בצורה בלתי אפשרית לתיאור. היא הייתה רגילה להיכנס עם גברים – שהכירה לפני חמש דקות – למיטה, להיכנס עם בנות לשירותי מועדונים ולפתוח את הרגליים שלה. כשהתאהבה באיתי לגמרי תוך כמה חודשים מאז התחילו לצאת, היא התחרפנה מהעובדה שישבו כל כך קרובים אבל היא לא יכולה אפילו לחבק אותו.

"אני יודע." 

"אני שמרתי על ההסכם בשבילך ואתה הפרת אותו, אמנם לא בצורה ישירה אבל..."

היא לא הייתה רגילה לראות גבר בוכה. טוב, היא לא הייתה רגילה לראות גבר גברי וחזק בוכה. אבל איתי היה מיוחד, לא היה אכפת לו לצאת חלש. היא הכירה עוד כמה כאלה, אבל אף פעם לא יצא להם לבכות מולה. למזלה. היא תמיד חשבה שאם תיקלע לסיטואציות כאלו היא לא תדע איך להתמודד.

עכשיו איתי בכה. ראשו היה טמון בין ידיו, והיא רק רצתה ללטף את שערו החום הבהיר. להעביר אצבעותיה בגלים האלו, להצמיד את שפתייה לאוזניו. 

"זה לא היה בכוונה."

היא גלגלה את עיניה. "ברור שזה לא היה בכוונה." בניגוד למה שהרגישה בפנים. היא המשיכה לדבר בקשיחות. היא פחדה שאם תבקע החומה הזו, היא תבכה גם היא. לא היה אכפת לה מהאיפור שימרח, היה אכפת לה בגלל שהיא לא רצתה שידע עד כמה היה חשוב לה ההסכם הזה. היא הרגישה שהוא היה כמו תעודה כזו שמאשרת שזו אהבת אמת, העובדה שהיא עומדת בזה בשבילו. אולי היא דווקא כן רצתה שידע, כמה זה כאב לה כשפגע בה. היא ניחמה את עצמה על ידי סקס טוב עם נערה יפה, מה שרוב הגברים היו עושים במקומה.

"אני מצטער." הקול שלו היה יציב, הוא היה בטוח בדברים שאמר ולא התבייש. הוא לא התבייש לבכות לידה, "לאבד" מן הגבריות שלו. מבחינתו, גבר יכול לבכות. מי אמר שלא? מי אמר שזה הופך אותו לחלש?

"ברור. אתה תמיד מצטער כשאתה חוטא." היא נזכרה כיצד בכל הפעמים בהן שכח להניח תפילין בבוקר, אמר שם השם לשווא, או נענה לבקשתה והסכים לה להתלבש מולו למרות שידע שמכנסיו יתהדקו. גם אז הוא הצטער אחר כך. וגם עכשיו, היא הייתה בטוחה שהוא מצטער מאותה סיבה. אלוהים כועס עליו בטח, על שנישק בן. 

איתי נעמד וגיחך לעצמו, הוא ניגב את הדמעות מעיניו. "הדרי." מלמל. "אני לא מצטער בגלל זה. בתורה, לנשק בן זה לא חטא, לגעת בבחורה זה לא חטא. אלו רק סייגים, כמו גדרות אזהרה לפני הגבול האמיתי."

היא הביטה בו, גלגלה את הדברים הלוך ושוב בראשה והבינה פתאום. "אתה לא נוגע בי כי אתה מפחד שזה יגמר בסקס?"

"כן."

"אוף זה כל כך מטופש."

"הדר… זה קשה גם לי."

"תחבק אותי."

הוא חיבק אותה. היא עצמה את עיניה ונשענה על חזהו. ואז ליטפה את צווארו באצבעותיה העדינות. אותן אצבעות שאחזו בפניו שניה לפני שזרקה אותו ביום שני האחרון, שהורתה לו שיתאפס על עצמו.

הוא התנתק ממנה בקושי רב. "הדר, הגבול."

"בסדר." היא נעמדה מולו. "עד עכשיו, שנה שלמה, אני הוכחתי לך שאני מסוגלת. עכשיו תורך."

"הדר… מה?"

"אנחנו מתחבקים כל פעם שאנחנו נפגשים, אני לא אגע בך מעבר לכך."

"אני אחשוב על זה."

הדר נענעה בראשה לשלילה. ממש לא. היא לא תסבול את חוסר הוודאות הזה עכשיו. "תחשוב עכשיו."

"אבל-"

"עכשיו איתי. עכשיו או אף פעם לא."

"בסדר."

היא חיכה בשביעות רצון. "תודה."

"אני אוהב אותך." מלמל.

"ניפגש בשבת בצהריים, נצא לאנשהו."

"אז חזרנו?" קיווה.

"כן."

היא קמה ממקומה וחצתה שוב את אותו המגרש שחצתה לאחר שנטשה אותו ביום שני של אותו השבוע. ואז היא נבלעה בתוך בית הספר וחזרה למשרד.

 הוא נטל את תיק הצבא שלו ונכנס לשירותים להחליף בגדים. הוא מוכרח לחזור לבסיס עכשיו, להגיע לשם עד השעה תשע בבוקר. בערב רק יחזור לריליקיה ומחר יעשה שוב את אותה הדרך לבסיס. רק בעוד חודש ישלח לבסיסים רחוקים יותר, ואז יאלץ לעזוב את הריליקיה לזמן מה. אבל בינתיים יש עוד זמן, הוא לא לגמרי הבין אם הדר סלחה לו אבל שמח שהם יצאו בשבת. זה היה מעודד. הוא לא היה בטוח שמישהי אחרת הייתה מתנהגת אליו באותה צורה.

אבל הדר הייתה הדר.

~~~~~~~

"זה היה דייט מדהים." רונית הודתה.

"יש לך למה להשוות?"

"כן. אבל זה היה הכי טוב." 

באר חייך. "שמח בשבילך."

"תקשיב." היא אחזה בידו. "היה לי כל כך כיף, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה מישהו הצחיק אותי כל כך הרבה."

הוא השפיל את מבטו. "גם לי היה כיף איתך."

"אני מצטערת על הקרירות שלי. אז, ביום הראשון שהתחלנו לעבוד בגן."

הוא הנהן, כאילו כדי לומר לה שהוא מוחל לה; הכל בסדר, זה קורה לכולם. הוא גם אמר לעצמו שבסופו של דבר היום הזה לא היה עד כדי כך נורא. אחרי הכל עלה לו הרעיון לעשות מפגש ריליקיות ו… באר כמעט קפץ מאושר. מפגש ריליקיות! זו הייתה משמעות ראשי התיבות מ"ר שכתב על ידו בעט. עכשיו הוא נזכר.

"אתה בסדר?" היא שאלה כשהבחינה בהבעות הפנים המתחלפות שלו. הוא עכשיו היה נראה קורן ונלהב יותר משהיה לאורך השעתיים שבילו ביחד.

"כן. אני פשוט חייב לדבר עם מירה." אמר.

"אז תחרות ריצה לריליקיה?"

"באמת?" הוא שאל. "אנחנו אחרי אוכל."

"עברה לפחות חצי שעה." היא צעקה כשהחלה לרוץ, הצמיד שלה התנועע על ידה כמאיים להחליק ממנה. "מי שמגיע אחרון, לוזר."

הוא משך בכתפיו והחל לרוץ. אימוני הפארקור של הריליקיה פחות התאימו לו, הוא היה בעל משקל רב ובקושי עשה עליית מתח. אבל זה לא מנע ממנו לטחון קילומטרים במסלולים עם אחותו בישראל, ולרוץ איתה כל בוקר על החוף כשעוד גר ביחד איתה ועם הוריה באילת.

להפתעתה של רונית, הם הגיעו באותו הזמן. היא התנשפה והוא רק פיזר את צמתו ואסף אותה לקוקו נמוך. אחר כך בדק שכל העגילים שלו נמצאים על פניו ואוזניו ואז מיהר לרדת במדרגות הריליקיה כשהיא אחריו.

היא חיכתה לו מאחורי הוילון בזמן שדיבר עם מירה במילים נמרצות. הוא הזכיר ריליקיות נוספות להפתעתה של רונית שכלל לא ידעה שקיימות ריליקיות חוץ מריליקיית דרום דישט. 

לבסוף יצא וחיבק אותה. היא צחקקה. "אתה נראה כאילו זכית בלוטו." אמרה כשהרימה את העיניים התמימות שלה. היא עוד הייתה חבוקה בזרועותיו. 

"מירה הסכימה לחשוב על ההצעה שלי, לדבר עם מפקדי הריליקיות האחרות." 

היא לא שאלה מה הייתה הצעתו בכלל. "זה נחמד."

"כן."

"היום יהיה האימון הראשון שלי." אמרה כשהלכה אחריו לאחר שהתנתקו והתיישבו על מזרון שהיה זרוק בדרך קבע בפינת הרילקייה בכל שעות היום. שיוכלו הנערים לשבת עליו.

 כמה נערים ונערות ישבו בקבוצות קטנות על הרצפה וכמה מהם התאספו סביב שק האגרוף. מדי פעם נכנסו אל מעבר לפרגוד החדר הקטנטן בו ישבה מירה נערים שהיו צריכים לשוחח איתה על עבודתם או על כל נושא אחר. מירה תמיד השתדלה לעזור לכולם, והצליחה בכך. 

לא הרבה היו מסכימים עם באר. אבל הוא העריץ את מירה. הוא הכיר אותה מספיק זמן לדעת שהיא לא מושלמת, שהיא לפעמים יכולה להיות כלבה יותר מכל אדם אחר. אבל הוא בכל זאת ידע להעריך אותה. כי הוא ראה אותה בתור בת אדם, ולא בתור אלה מתנשאת. הוא היה החבר הכי טוב שלה. וככה גם היא בשבילו. החברות שנרקמה בינו לבין אופל הייתה כגרגר אבק לעומת מה שהיה בינו לבין מירה. 

~~~~~~~~~

ברק ספר את הכסף שהיה ברשותו. הוא לא היה רגיל לסכומים כאלו בשנה האחרונה, אם כי לפני שנתיים החזיק סכומים גדולים יותר. הוא הוציא מעטפה נוספת שהייתה משכורת שבועית ממפעל הטקסטיל בו עבד. ברק שנא לחכות עד לסוף החודש לקבלת המשכורת שלו ולכן שמח שהבוס שלו התנהל בשיטת המשכורת השבועית שהייתה נפוצה לאחרונה בהרבה בתי עסק. אין ספק שהיא הייתה גאונית.

להפתעתו הוא גילה הערב שהבוס שלו – גבר גבוה, נאה ופיקח בשנות העשרים לחיו – הוא בנו של אחד מהלקוחות האחרונים שלו: גבר בן חמישים שניהל את חברת טקסטיל הענקית בין היתר. הוא היה ידוע בחיבתו לנערים צעירים והיה גרוש וביסקסואל מוצהר. ברק נהג לגשש קצת כדי לדעת דברים אודות הלקוחות שלו לפני שנפגש איתם, כך גם חקר על האיש הזה וגילה שהרבה ממתחריו בעסקים ניסו להפיל עליו תיקים בעוון אינוס קטינים והוא נוקה מכולם.

כשברק נפגש איתו הוא הבין למה. הוא היה נחמד למדי, ברק הגיע למסקנה שהאיש לא מסוגל להרע לאף יצור חלש ממנו. הוא היה תותח בעסקים בלי להיות כריש. היה נראה שהוא מצליח לשמור על יחסים טובים עם כולם, להתעלות מעל כולם גם בלי לפגוע באחרים.

אבל כשברק פגש את האיש זה היה כמו להכיר אדם אחר לגמרי. שמו של ברק הלך לפניו, הוא היה טוב בעבודה שלו. ולא רק בגלל שהיה זיון טוב – שלקוח שלו יכל להשיג בקלות בעזרת כסף בכל מקום אחר– אלא בגלל שהיה גם אוזן קשבת טובה. גם אם זה היה רק לשעתיים, לקוחות רבים שלו נהנו לשבת ולפטפט איתו, לשפוך את ליבם. לעיתים חלקם העדיפו להמשיך לשוחח איתו מאשר להמשיך לסקס פרוע.

ולריאן הרמן. איש העסקים המצליח, הלבבי וההגון- היה בעצם אדם עצוב. הוא מתוסכל מאוד מחיו. הוא תיאר לברק את החיים שתמיד דמיין לעצמו, שכנראה אף פעם לא יהיו לו. ילד רץ בשדות חיטה, ילד שר בקול רם כשהוא עומד בשורה בין שאר ילדי המקהלה. אמה שלו מנופפת לו מקהל האנשים בכנסייה. עיניה נוצצות, היא גאה בו.

ואל סיפר לברק שלאט לאט עם הזדקנותו, נעלמים לו זכרונות. (ברק מחה בתוקף, "זה רק חמישים ושלוש! ואתה עדיין חתיך." החמיא.) הוא סיפר לברק שהוא כמעט לא זוכר איך זה לחיות בתוך הבועה החלומית בה חי עם אמו האלמנה עד גיל שבע. חיו נהרסו כשאמו נישאה שנית לגבר בעל הרגליי שתיה מגונים ושרירי ידיים אדירים. "לכן אני אוהב נערים, שיש להם כתפיים עדינות, ידיים עם שומן רך. השרירנים מלחיצים אותי." הסביר. זרועותיו של ברק היו דקות, בקושי שומן היה שם, שלא לדבר על שרירים. 

ברק חייך אל ואל כשסיפר לו שהוא הראשון מזה שנים שסיפר לו אודות האלימות שחווה בילדותו. על התסכול שחש כשאמו הביטה במבט מאוהב בגבר הזה, שהיכה אותו כמעט כל יום. בסופו של דבר היא נפטרה מסרטן במוח, ואל היה אז בן שמונה עשרה ולכן יכל לברוח מהבית ולעבור בין כמה מדינות עד שהתחתן בפעם הראשונה.

זה נכון שואל סיפר זוועות, אבל הוא גם ידע לצחוק על המציאות הקודרת. אולי זה היה מתוך יאוש, אולי מתוך אופטימיות. ברק חיבב אותו. ואל סיפר שיש לו שבעה בנים משלוש נשים שונות. האישה שהכי אהב נהרגה בתאונת עבודה כשהבן היחיד שהיה לו ממנה היה בן חמש. זו הייתה אשתו הראשונה, והוא החשיב את בנה יותר משהחשיב את שאר הבנים. לכן, סיפר, הוא נתן לו לנהל את אחד ממפעלי הטקסטיל הגדולים שלו. זה היה הבוס של ברק – עובדה שהוא לא סיפר לואל – וקראו לו ז'קי הרמן. 

ואל היה זה שברק הסתובב איתו כשנתקלו בנדב ועמנואל. עד סוף הפגישה ביניהם הוא המשיך להיות מוטרד מהעובדה שעמנואל היה מוכר לו באופן בלתי נסבל. הוא לא זכר מאיפה. 

בכל מקרה. כשואל ביקש להיפגש עם ברק שוב ברק הסביר לו את הנהלים, הסביר שהוא לא נפגש עם אותו בנאדם במשך כמה פעמים, והמליץ לו על נערים אחרים מהאתר. אבל ואל לא ויתר, הוא הציע סכומי כסף גדולים יותר תמורת עוד מפגש עם ברק. 

לבסוף ברק נעתר לבקשה וכתב לו שהוא מסכים לפגוש אותו פעם נוספת למטרות זיון. אבל ואל אמר שהוא רוצה דווקא לדבר עם ברק, ולכן ברק היה קצת אבוד. בסופו של דבר הוא שאל את עצמו, ובעצם למה לא? והסכים לצאת פעם נוספת עם ואל. כסף זה כסף בסופו של דבר, אמר לעצמו. אם כי הוא נהנה מחברתו של ואל יותר מעם כל לקוח אחר.