תהנו :)

~~~;

"הצלחתי להקדים לך את הניתוח ליום ראשון, אחת עשרה לספטמבר. זאת אומרת לא הקרוב, הבא. ביום שבת, זאת אומרת מחר, תצטרכי לבוא לבדיקות."

לימור בהתה במשך כמה שניות באיש הצעיר ואז התנפלה עליו בחיבוק. "כבר אמרתי לך כמה שאני אוהבת אותך אחמד?" שאלה.

הוא צחקק. "אמרת אמרת." כשהתנתקה ממנו לבסוף הוא גילה שעיניה דומעות. "אל תדאגי, ג'מיל, אל תדאגי. הכל יהיה טוב. "

"די כבר להגיד לי כל היום ג'מיל ג'מיל, אני בכלל לא יפה." יבבה על כתפו, מרטיבה את החלוק הלבן.

"את הבת, או הבן, הכי יפה שאני ראיתי. ואת אמיצה, את תנצחי את זה." הוא חיבק אותה שוב. "אני מאמין במכתוב, ואני מאמין שאללה אוהב אותך."

"אפילו שאני לסבית?" עיניה של לימור היו מטושטשות והיא בהתה באקראיות באור העמום של כפתורי המעלית.

הוא נאנח. "בטח שאפילו. גם הנוצרי, גם המוסלמי, וגם היהודי. איך אפשר שלא לאהוב אותך, מלאך קטן שכמוך?"

"אני מפחדת." הודתה.

"זה בסדר."

"לכלכתי לך את הכתף." היא התנתקה ממנו ומשכה באפה.

"לא נורא." הוא הניח את ידו על כתפה. "אל תדאגי."

לימור חייכה לשמע מבטאו הערבי המתגלגל. "אפשר לנסוע איתך מתיישהו לביפורט?"

"וואלה, דווקא מתאים לי. אפשר גם מחר יש לי שם פגישה בארבע בצהריים, אבל עד אז נסתובב."

לימור חייכה. "טוב."

"אני מנסה להתקבל לעבודה."

"באמת? איפה?"

"בית ספר. אני רוצה להיות מורה למתמטיקה." עיניו אורו.

"יא, בהצלחה."

"תודה. טוב, לימורי, אני חייב ללכת." הסביר.

"בסדר. תודה." היא החלה ללבוש את הסוודר שלה.

"ביי." הוא נופף לה כשהתחיל להיעלם במסדרון. "ואל תשכחי שאת הכי ג'מיל בעולם, גם כשאת בוכה."

לימור חייכה. "ביי אחמד."

~~~~~~~~

גיל נאנחה. היום היו לה עיניים סגולות, לאופל לקחו כמה שניות להתרגל לזה. היא זכרה שבאר סיפר לה על החיבה של אחותו לשינויים חיצוניים, אבל לא בכל יום אופל פגשה אנשים ששמים עדשות מגע בצבעים כאלו. זה היה מהפנט, הן ישבו ביחד כבר רבע שעה ואכלו מגנום שאופל גנבה מהמכולת. כמה ילדי ריליקייה קינאו בהם. אופל – שאכלה את השלגון הרביעי שלה – התעלמה. גיל שהייתה באמצע לאכול את האחד הראשון, התעלמה גם היא.

אבל זה לא משום שהיא הייתה אדישה כזו, ולא אכפתית, כמו אופל לפעמים. אלא בגלל שהיא הייתה באמצע להסביר לאופל כמה דברים. כמו למה לדוגמא היא נראית כמו סוג של טרנסג'נדר. או על העובדה שיש לה כל כך הרבה חברים, אבל היא אף פעם לא הייתה בקשר רציני.

"אנשים אוהבים אותי, אני מניחה. קל לי להתחבר לאנשים, אבל זה אף פעם לא מתפתח למשהו רומנטי. כי ככה אני נראית, מוזרה כזו. וגם אם זה כן, הם תמיד בורחים בשלב מסוים."

אופל התמתחה. "למה? לכל דבר יש סיבה." היא הייתה במצב רוח חשדני מאז שפגשה את האיש התמוה העונה לשם יכין בביתו של נדב.

"מובן שכך." גיל מלמלה.

"מובן שכך." אופל חיקתה אותה.

"מה יש לך?" זעפה גיל.

"כלום, את מדברת בשפה גבוהה."

"מוצא חן בעינייך?"

"בהחלט."

"אני אשלב מילים גבוהות איפה שבא לי."

אופל הרימה ידיים. "אוקיי אוקיי."

גיל שילבה את ידייה ובהתה באוויר.

"מה התחלת לומר?" אופל הצטערה לרגע על התנהגותה. "על זה שאת שונה."

גיל נאנחה וטפחה על ירכיים. "לא נולדתי בן."

אופל בהתה בה למשך כמה שניות. האם גיל היא טרנסג'נדר מנקבה לזכר? אם כן מדוע היא משתדלת להיות נשית. שערה היה חלק כעת ומבריק, אסוף בקוקו גבוה שהחמיא לה.

"ולא נולדתי בת."

"אני מבולבלת." הודתה אופל.

על פניה של גיל עלה שמץ של חיוך מעודד. היא לא הייתה מופתעת מאופל. "כולם מתבלבלים בהתחלה."

כשגיל שתקה במשך יותר מדקה אופל כחכחה בגרונה והתקרבה אליה. שתיהן נשענו על הקיר והביטו בשאר ילדיי הריליקיה המתארגנים לשינה. "רוצה להסביר לי?"

"אני גם בן וגם בת. אני יכולה להסביר לך איך זה קרה באופן מדעי, כרומוזומים איקס וווי וכל זה." היא חיכתה לתגובתה של אופל.

"הברזתי משיעורי מדעים כל התיכון." אופל הודתה. "התגנבתי לשיעורים של קבוצת המחול."

"נחמד."

אופל פזלה אליה. "תמשיכי, סליחה."

גיל עצמה את עינייה, שאפה אוויר מלוא ראותייה ואז נשפה אותו החוצה באיטיות. עד היום, אופל מעולם לא פגשה מישהו שעושה תרגילי נשימה כדי להרגע. הסגול שבעינייה של גיל שוב נחשף לעיניה וגיל חייכה חיוך שאופל ראתה אמש אצל נדב, חיוך של השלמה עם מה שיש.

"מה שזה אומר מבחינת הגוף שלי, שיש לי זין, אבל גם שחלות ורחם פנימיים. מבנה הגוף שלי בחלקו גברי ובחלקו נשי. יש לי שדיים, אבל גם שיער פנים."

היה קשה לאופל לפספס במבטה את הדמעות שנצצו בעינייה של גיל. היא נראתה לה לפתע כל כך מרוחקת, נסיכה שיושבת על ראש מגדל ובוכה. ולרגע יכלה לראות אותה אופל בתור נסיך שמנסה להידמות לנסיכות, לחברותייה של אחותו, עם כל הניסיון להפגין נשיות. אופל ראתה בגיל נסיכה כי היא נראתה לה כל כך שברירית, ואופל תמיד ראתה בנסיכות שברירות. אבל דווקא גיל הייתה דומה לכל הנסיכות בסרטי דיסני החדשים, שלא צריכות את עזרת הנסיך. יכול להיות שגיל בכלל לסבית? כמו אלזה.

ו... בעצם אופל לא ידעה כל כך עד כמה גיל לסבית אם היא חצי זכר. היא מעולם לא פגשה אדם כמוה, היא מעולם לא שמעה על כאלו. במקום להרתיע אותה, זה משך אותה. כלומר, היא הסתקרנה לגביי גיל. זה היה בסדר גמור, אופל תמיד קיבלה את הסקרנות הילדותית שבה ולא פחדה לשאול שאלות.

אבל גיל הייתה נראית לה עכשיו כל כך שברירית. היא לא ידעה איזה עור של פיל פיתחה לה גיל במהלך שנים של התמודדות. אם זו הייתה התמודדות חברתית, סביר להניח שהיא הייתה שורדת, מרימה ראש וממשיכה ללכת ישר כאילו היא בתצוגת אופנה בברלין ולא במסדרון בית ספר (שאותו עזבה בכיתה ו' לנצח נצחים.)

ההתמודדות של גיל הייתה מול עצמה. עד לפני שנה, היא נקרעה בתוך מכונת העינוי שנקראת זהות מגדרית. במכונה הזו, קל לשרוד כשאתה נולד או זכר או נקבה. ככה אתה יודע אם ללכת באחד אליו שלחו אותך או לשביל השני. ישנם כאלו שמדלגים מפה לשם. פוסעים בשביל הכבוד של אלו שאינם מוגדרים, או פשוט מתאימים את עצמם לאחד השבילים.

בשביל גיל זה היה סיוט. היא לא רצתה את שביל הזהב הזה, ממש לא. היא רצתה להיות או בן או בת. לפחות מבחינה פיזית, ואם לא פיזית אז מגדרית, ואם לא מגדרית אז לפחות פיזית. וחוזר חלילה. אבל כשהלכה בשביל עם הבנות, הרגישה לא בנוח עם האיבר בתחתונייה. וכשהלכה בשביל עם הבנים, הרגישה זרה עם האגן הרחב יחסית לגוף והשדיים.

בת או בן, בן או בת. היא נקרעה שנים בניסיון להבין מה הזהות המגדרית שלה. היא יכלה פשוט לבחור מה היא רוצה להיות, היא ידעה שהרבה אנשים היו מייחלים לזה, אבל היא לא ממש איחלה להם להיות במצב שלה. היא גיחכה.

"אז הייתי בעצם משהו באמצע. ההורים שלי החליטו לתת לי לגדול ולהחליט." הסבירה לאופל. "ולאחרונה החלטתי שאני בת."

"מה זה אומר עכשיו?"

"שאני אעשה ניתוח, כמו ניתוח לשינוי מין. ואתחיל לקחת יותר הורמונים." גיל חייכה לעצמה. היא תצטרך לספר גם לבאר. הם לא דיברו על זה הרבה זמן, מאז שהיה גם הוא בקיבוץ. המון השתנה מאז, היא הבינה שהיא בת, מבחינה מגדרית.

"באר אמר לי שאת מיוחדת, הוא לא סיפר לי על זה." אופל שלחה לה חיוך מעודד.

גיל משכה בכתפייה. "הוא בטח סיפר עלי עוד מלא דברים. הוא נהנה לגרום לכל העולם לחשוב שאני קרציה."

"גם אני הייתי בטוחה ככה." ידה של אופל נשלחה אל לוח ליבה.

"ואני לא, נכון?"

אופל נענעה בראשה. "לא, את מקסימה."

גיל חייכה לעצמה ואז התקרבה מעט אל אופל שמיהרה לעטוף אותה בחיבוק מגונן. הדמעות על פניה של גיל יבשו רק אחרי חצי שעה, אבל היא שמחה שהיא דיברה עם אופל על הנושא. אופל נראתה מוקסמת יותר מנרתעת, ולאחר שגיל התרגלה לקבל תגובות מגעילות, שאלות שלא במקום או פשוט רתיעה, זה היה שינוי מרענן ונחמד.

~~~~~~~~

באר כתב לעצמו על היד בטוש את ראשי התיבות מ"ר. כשהתקלח באותו ערב הוא לא הצליח להיזכר מה הם אומרים, אז הוא העתיק אותם על דף. במשך שלושת הימים הבאים הוא הוטרד מכך, היה מתסכל לא להיזכר בשתי מילים ארורות.

כעת הוא ישב במקום מוסתר שמצא בגן השעשועים שמעל הריליקיה. בתוך אחת המנהרות הרחבות שיכל להיכנס אליהן בקלות. הוא נהג לשבת שם מדי פעם, לבהות באנשים העוברים ברחוב מבלי שיוכלו לראות אותו.

היום הוא שמע מישהו מטפס ונבהל לרגע, ואז נזכר שאין פסול בלשבת בתוך מגלשה. הוא חייך אל רונית שהתיישבה מולו. היא שיחקה שוב בעצבנות בצמיד שעל ידה ובחנה את פניו.

"היום מישהו קרא לי בתולת ים."

עיניו של באר נדלקו בשעשוע. "למה?"

"כי הוא אמר שאני בתולה." הסבירה ושלחה לו מבט של: כאילו, דא?

באר התמהמה למשך כמה שניות. "את בתולה?" שאל בחשד מתגובתה.

היא נשפה ברוגז. "כן."

"לא אמרת שהדוד שלך אנס אותך?" אופס. באר, אתה צריך לשמור על הפה שלך, אמר לעצמו.

רונית נעצה בו מבט חודר. "כן. כלומר, הוא אנס אותי יותר מחשבתית כזה. לא ממש מעשית. אבל זה הרגיש כמו אונס בגוף."

"אה." הוא הכריח את העיניים שלו לא להתגלגל מעצמן.

"בקיצור, מה קורה?"

"בסדר, אני מניח." הוא חיכך את כפות ידיו זו בזו.

"חשבתי עלייך אז באתי לכאן." דיווחה.

"אה." לא היה לו כל כך מה לומר.

"אתה בחור לוהט אתה יודע?"

באר הסמיק. "תודה."

"כאילו." היא התקרבה אליו. "אתה ממש לוהט."

באר היה רגיל שבחורות צוחקות על המשקל ועל הגוף שלו. אף אחד, אף פעם לא אמר לו שהוא לוהט. פנים יפות, כן. ילד יפה, כן. מהמם, כן. אבל זה הכל בעצם אותו דבר במילים שונות שנועדו להגיד: יש לך פרצוף יפה. והגוף שלך... פחות.

"תודה." הוא מלמל במבוכה.

הם שתקו במשך כמה דקות. רונית המשיכה להתעסק בצמיד שלה, באר בהה בשיער שלה ותהה איך הוא יכול להיות כל כך חלק באופן טבעי. אור חלוש ממנורות הרחוב הסתנן את תוך המקום בו ישבו. אחד מול השני, בתוך מנהרת הפלסטיק הגדולה. כשבאר היה בבית ספר, ילדים תמיד צחקו ואמרו שהמנהרות הגדולות האלו נוצרו בשבילו אחרי המנהרות הקטנות יותר, כדי שהוא יוכל לעבור.

באר נשך את שפתיו קלות, הוא ממש לא התכוון שהתקופה הזו תצוף בזיכרונו. הוא ליטף במבטיו את קירות הפלסטיק החלקים, מודה להם על שהם משמשים לו הגנה.

כשהיה קטן, הוא חלם שיגור בגן השעשועים. לישון בתוך המגלשות, לאכול ארטיק ביום קיץ חם בגבו אל הברזל הקר עד שיתלהט, ואז יתפוס מחסה מתחת לצליית הנדנדות. הוא יוכל להתנדנד כל היום, וזה היה רעיון פנטסטי. הוא אהב את הנדנדה, תנודותייה הקבועות הרגיעו אותו, הוא תמיד נרדם אחרי שהיה עשר דקות לבדו על נדנדה עגולה גדולה. בנדנדות הקטנות הישבן שלו אף פעם לא נכנס.

"אתה מכיר את זה שאתה רוצה משהו ממש?"

"נראלי." כמו שהוא מסתכל עליה עכשיו, הוא רוצה להעביר יד בשיער שלה, סתם כדי להרגיש אם הוא באמת כל כך חלק. זה לא יהיה מנומס מצידו.

היא המשיכה לתאר את מה שהרגיש לעיתים קרובות. "שאתה יודע שאסור לך אולי אבל אתה פשוט נשאב לזה."

"מכיר, אבל אפשר להתנגד לזה." קבע עובדה.

"אני מרגישה כל כך לבד." הודתה. הקול שלה היה עוד יציב ואדיש, אבל התלוותה לנימתו כנות.

"אני מבין אותך."

"כולם מסביב נהיים זוגות, כולם מוצאים סטוצים."

באר צחקק וקיווה שהיא לא תיעלב מזה. "אנחנו בני ארבע עשרה צ'יקה, הכל בסדר."

"מה זה צ'יקה?" שאלה.

"ילדה, מירה משתמשת בזה, אני קצת מושפע." כעת הוא עסק באחד הפירסינגים שהוציא מפניו שיהיה לו מה להחזיק בידיים, שלא ישתעמם.

"אתה חושב שאני לא צריכה לחשוב על זה עכשיו? כי אם כן, אז אני יודעת. אבל אני לא מרגישה קשורה לגיל הזה. ילדים בני ארבע עשרה לא עוברים מה שעברתי."

הוא נאנח והרים אליה את עיניו החומות. "איפה ההורים שלך?" זו שאלה שאסור לשאול ילד ריליקיה, זה פשוט לא מנומס, אבל הרגיש מוכרח.

עיניה נפערו במן אדישות. "אבא שלי נהרג במלחמה בישראל, ואמא שלי ניסתה להרוג אותי ואותה."

"מותר לשאול איך?" הסתקרן באר. כעת הוא אגרף את הפירסינג בידו וחיבק את רגליו המקופלות.

רונית משכה באפה, עיניה הרטיבו והאדימו במשך שלוש הדקות בהן בלעה רוק מאה פעמים לפני שדיברה. "גז. אני ברחתי ממנה באמצע."

"ודוד שלך אימץ אותך?"

"והיה מרביץ לי כל היום, ומקלל."

"אני מצטער-"

"זה לא אשמתך."

"לא. אני מצטער על השאלות."

היא שוב משכה באפה. "אני בסדר עם זה."

"את בוכה." ציין.

"אז מה? אסור לבכות?"

הוא משך בכתפיו. היא צודקת. "מותר."

"יופי." היא הניחה סוף סוף לצמיד שלה ובהתה בו. "עכשיו יש לי שאלה."

באר חייך. "נו."

"אתה רוצה לצאת איתי לדייט?" על פניה עלה חיוך קטן מזמין.

זה היה שינוי נושא קיצוני שבאר לא ציפה לו אבל בירך את בואו. "וואו כן. "

היא השפילה את מבטה ולרצפת המנהרה והמשיכה לחייך. "אם היו לי חברים הייתי רצה לספר להם ולהתייעץ איתם."

"אני פה." הזכיר.

"אז תן כיף." היא הרימה את ידה הדקה לעברו.

ידיהם התחברו לשלוש שניות בכיף קצרצר. "שיהיה לנו בהצלחה."