ימי ההעלאה של הסיפור הזה עוברים לימי רביעי.
שלשום העליתי סיפור חדש בשם "קלישאה 2", אתם מוזמנים לקרוא :)

~

ברק התמתח והתיישב על המזרן שלו, החלונות הגדולים השקופים שהטילו בדרך כלל אור על כל הריליקייה היו חשוכים ולקחו לו כמה שניות לקלוט שזה מסתדר עם זה שבשעון שלו כתוב: 4:53 וזה כנראה לא אחר הצהריים. 

הוא קם, ירד לקומה התחתונה, צחצח את שיניו ורחץ את פניו. בזמן שלחץ על הקומקום הוא קלט דמות יורדת במדרגות כשבידיה ארגז. מישהו בורח. או עוזב.

כשהדמות יצאה אל האור ברק זיהה את נדב, שריריו ישר התכווצו ביראה תמידית שכזו. נדב התקדם לכיוון הדלת וכמעט שחלף על פניו כשלהפתעתו של ברק, הוא נעצר. ברק הכין את עצמו נפשית לעקיצה, ללגלוג, או אפילו לבקשת עבודה (עם זה דווקא לא הייתה לו בעיה.) אבל נדב פשוט הניח את הארגז שלו על השולחן והתיישב על אחד מכיסאות הבר. 

"שב. כלומר, אתה מוזמן לשבת אם תרצה." אמר נדב.

ברק כיווץ את גבותיו, נדב מעולם לא התנהג כך. תמיד ציווה דברים, תמיד דרש וציפה שיעשו כדבריו. הוא מעולם לא הציע או ביקש. זה בלבל את ברק, הוא תהה לרגע האם נדב סתם משטה בו, סתם ישפיל אותו עוד רגע. הייתה לו הרגשה שהפעם זה שונה, כי נדב עצמו היה נראה שונה, שידר משהו שונה. הוא התיישב על הכסא לידו כשפניו אליו. 

"אני לא יודע איך להגיד את זה. אבל אני פגעתי בך כל כך הרבה פעמים, ניצלתי אותך מינית, הצקתי לך. אני כל כך מטומטם ואני מצטער על זה." נדב פלט במהירות.

ברק בהה בו ולא הוציא הגה מפיו. האם זו מתיחה? זו לא מתיחה. נדב לא היה משפיל את עצמו בשביל מתיחה אידיוטית. ברק ליקק את שפתיו ושתק.

"אני רק רוצה שתסלח לי בבקשה." נדב אמר. "אני יודע שאתה בטח נורא מופתע, אבל אני הבנתי כמה דברים. הבנתי את הצד השני, הבנתי שאני ביריון."

ברק המשיך לבהות בו ונדב השפיל את מבטו. הוא לא יכל להביט בעיני החיפושית השחורות האלו בלי להרגיש אשמה כבדה. הוא התרגל להביט בהן מלמעלה, לראות את ברק על הברכיים כשפיו מלא באיבר מינו. 

ברק נאנח. "אני הייתי צריך לדבר איתך, לגבי העבודה." אמר באדישות.

נדב צמצמם את עיניו, קולו של ברק הצטלצל באופן משונה.  בדרך כלל קולו רעד, נקטע, ברק היה מגמגם, ועכשיו קולו היה כל כך יציב. כאילו היה שחקן שביים את ההצגה והוא חוזר לדמותו, או שחקן שנכנס לדמות, נדב לא יכל להחליט.

"אתה לא מגמגם." 

"לא. ואני לא עוד הרבה דברים שאתה חושב עליי."

"אוקיי… אני עוזב את הריליקיה, אני לא יכול להישאר פה." נדב מלמל, כעת הוא הרגיש טיפה יותר בטוח בעצמו והניח רגל על רגל.

"על ההצקות שלך… אני חושב שתצטרך לבקש סליחה מעוד הרבה אנשים, או פשוט לעשות חשבון נפש עם עצמך." חיוך קטן הסתמן בזווית פיו, חיוך של גיחוך.

"אני יודע. אבל ממך אני צריך לבקש סליחה מיוחדת, אני ניצל-"

"זה נורא, אבל בסדר מבחינתי." ברק קטע אותו והוא בלע את רוקו, הוא לא היה רגיל שקוטעים אותו אבל ידע שזה המחיר להתנשאות שלו, לזלזול ולהשפלה שהעביר את ברק.

"אתה נהנית להיות זונה?" נדב התפלא.

"נהניתי להיות איתך."

עיניו של נדב נפערו. האם גם ברק הומו? האם הוא נהנה לרדת לו? 

"זה עדיין היה ניצול, לא אכפת לי אם אהבת את זה. זה לא היה כמו סטוץ, אני הכרחתי אותך ולא יכולת לבחור מה אתה עושה באקט." אמר. "אני דפוק, אני יודע. זה שאתה סולח לי, זה מקסים, ותודה. אבל אני עדיין מרגיש שאני חייב לך, לפצות אותך. אני לא מתכוון לתת לך לעשות את זה יותר, אבל אני יודע שתצטרך כסף..."

ברק גיחך, עכשיו הוא לא היה צריך כסף. הייתה לו עבודה אמיתית מטעם הריליקיה ואת ההכנסה הצדדית שלו, ועוד איזו הכנסה. הוא הביט בנדב ועלו לו כל מיני רעיונות כיצד להשפיל אותו, אבל לא רצה להשתמש בהם, לא רצה להחזיר לנדב באותה המטבע, זה יהיה מגעיל מצידו.

"הכסף שלך לא יחסר לי, אתה כן." ברק הביט בתקרת הזכוכית כדי לא להיתקל בעיניו של נדב.

נדב פלט אנקת צחוק. "ואתה חושב שאתה לא?"

ברק נעץ בעיניו הירוקות של הנער שמולו מבט חודר. "יש עוד הרבה זונות בחוץ."

כעת נדב צחקק, והדמעות שיבשו על לחיו עוד נצצו. "אני נמשך אלייך, אתה לא זונה."

ברק נשך את שפתיו, הוידוי של נדב שימח אותו אבל הוא לא רצה לחשוף זאת עם חיוך דבילי. "אז מה אני?"

"אתה ילד יפה." 

כעת החיוך היה בלתי נמנע. "גם אתה."

"אני לא ילד." נדב העביר יד בשיערו. "אני בן עשרים."

את זה ברק לא ידע, נדב היה נראה בגילו. אבל זה לא שינה לו הרבה. הוא עדיין רצה את נדב, המכנסיים שלו הוכיחו לו זאת. הוא נשך את שפתיו. "נדב…"

עיניו הירוקות של נדב נצצו, והוא טמן ראשו בין ידיו. למה הוא כל כך דפוק? כל דבר שהוא מנסה לעשות נהרס. הוא ציפה שברק יקבל את התנצלותו ויגיד לו שהעיקר שלמד לא להתבריין יותר. לא היה אכפת לו אפילו אם ברק היה צועק עליו ואומר שלעולם לא יסלח לו. כלומר, הוא רצה שברק יסלח לו, מאוד רצה, אבל לא ציפה שברק יתנהג כמו שהוא התנהג. יגיד את הדברים שאמר בדרך בה אמר אותם.

כלומר. ברק היה נראה לפתע הרבה פחות אומלל מאי פעם. הרבה פחות שפוף וחסר ביטחון. הגמגום שלו נעלם ונדב שם לב בפעם הראשונה לגוון הקול המחוספס שלו וגם השיער שלו ארך מאז הפעם הראשונה בו פגש אותו בריליקייה. באופן כללי השתנתה נקודת המבט שלו עליו. זה לא שלפני זה הוא לא נמשך אליו – זו הייתה הסיבה שחיפש כל כך את היחס ממנו – אבל עכשיו נדב כבר לא הרגיש רע עם זה. 

הוא הביט בשיש המבריק ומיהר להזדקף כשהרגיש ידיים מונחות על כתפיו. ברק לא ישב מולו אז הוא הבין שהוא זה שנמצא מאחוריו. הידיים ליטפו את כתפיו ונדב הרגיש פתאום שפתיים על אוזנו וריח חזק של קפה.

"אני רוצה לזיין אותך." 

שריריו של נדב התכווצו, הוא השפיל את מבטו ואז מיהר לרכון קדימה, הם שתקו שתיי דקות שלמות. רק שלא ישים לב, חשב לעצמו, רק שלא ישים לב. הוא תהה מה גרם לכך. האם זה הקול של ברק? מגע ידיו או סתם כל הסיטואציה הזו? בבקשה שלא ישים לב.

"אפשר?" קולו של ברק המשיך ללחוש על אוזנו והוא הנהן באיטיות.

ברק נגע כעת באבזם חגורתו של נדב והחל לפתוח אותה. הוא היה צמוד אליו מאחור ולכן יכל לחוש נדב את זקפתו על גבו. שפתיו עוד היו צמודות לאוזנו. 

"עצור." ביקש לפתע. ברק נעצר.

נדב נעמד וידיו נפגשו מאחורי גבו בביישנות שמעולם לא חש ולא תיאר לעצמו שיחוש. בטח שלא ליד ברק. "אם נעשה את זה אז רק אחרי שתסלח לי." אמר. ברק נאנח ואז הביט בעיניו עד שלא יכל נדב לשאת עוד את המבט והשפיל אותו. "נדבר." הוא נטל את הארגז מהשולחן ויצא מהריליקייה.

ברק התיישב חזרה ליד כוס הקפה שלו, הוא אהב את הצורה בה התפתחו העניינים ביניהם, אם כי זה היה מהיר, אולי מדי. הוא הוציא את המחשב שלו מתיקו שנח על הרצפה ופתח אותו. היה צפוי לו יום עמוס, שני לקוחות לפגוש. הוא קיווה שיצליח לא להראות מהורהר.

~~~~~~~~

איתי קם ממקומו. "תודה כבוד הרב." הוא אמר.

הרב קם בעקבותיו וליווה אותו אל הדלת. "אל תשכח שפגעת בה, מותר לה להיעלב. אתה רק צריך להסביר לה שאפשר לקום מטעויות, שאפשר לתקן."

איתי הנהן.

"עכשיו תחייך."

איתי חייך.

"אל תשכח שה' עדיין אוהב אותך, לא משנה מה."

כשאיתי יצא מבית הרב הוא הרגיש כאילו אבן ירדה מלבו. אוקיי, אמר לעצמו. אני אזכור את הרב בפעם הבאה שארגיש מתוסכל, ולא אשתה עם איזה נער ריליקיה יפה תואר. איתי צחקק לעצמו. כאילו שבאמת היית מדבר עם הרב, הוכיח את עצמו. מה הבעיה? ענה. באמת היית מדבר עם הרב על החלום הרטוב שלך על הבחורה הנוצריה? איתי נאנח. טוב, לא בטוח. זה קצת מביך.

ובכל זאת עדיף להיות מובך מלבגוד בחברה שלך. 

הוא נעמד מול דלת ביתה של הדר ונקש קלות על הדלת. 

איש זקן יחסית, עב כרס עם פנים מאירות ועיניים דומות לשל הדר פתח את הדלת. הוא סימן לאיתי להיכנס ואז סגר אחריו את הדלת.

"הדר בבית?" איתי שאל.

האיש משך בכתפיו. "נראלי שכן, ישנתי כשהיא חזרה, תבדוק בחדר שלה."

איתי מלמל תודה והחל לטפס במדרגות. הדר לא ענתה לטלפונים שלו, את זה הוא הבין. הוא חשש כעת מתגובתה, האם תרביץ לו? ואם זה יקרה האם עבר על שמירת נגיעה? הוא ציין לעצמו לשאול את הרב בפעם הבאה.

הדלת הייתה פתוחה לכדי סדק צר ואיתי דחף אותה בעדינות. הוא מצמצץ לרגע, הדר ישנה עירומה על מיטתה. הוא פנה להסתובב כשקלט בשנית מה הוא רואה. הדר ישנה חבוקה בזרועותיה של נערה בעלת שיער בלונדיני מתולתל, עירומה גם היא. 

הוא לקח אוויר לראותיו. הוא מעולם לא ראה את הנערה הזו קודם, ולא שמע עליה. הוא הניח שזה סטוץ, הדר חזרה לסורה. הוא אגרף את ידו, עלה בו החשק ללכת עכשיו ברחובות שהשמש השוקעת מלטפת את רצפותיהם בקרניה האחרונות ולהיכנס לאיזה בר, לתדלק את עצמו, לרקוד עם כמה בנות חשופות ואז לדפוק אחת מהן. או למצוא נער ולהידפק על ידיו.

אבל הוא לא יכול לאבד את העשתונות, זה שנופלים קצת זה לא אומר שמתמוטטים, הזכיר לעצמו. וחוץ מזה, מה יגיד לרב? איך יתאר לו את תחושת הבגידה והכעס שחלחל בו כשראה אותה כך, שוכבת לה נקייה ועירומה על סדינים לבנים. היא נראתה כל כך טהורה, כאילו ליטף את ראשה מלאך. איך יוכל להסביר לרב מה הרגיש כשהבין שהיא שברה את הסכר וכל המים פרצו? 

כל מה שהם בנו, התמוטט לנגד עיניו. זה בגללי, חשב, אני יצרתי את החור בסכר. הוא כל כך שנא את עצמו עכשיו. הוא הרי היה הראשון להפר את הברית, איך יבוא אליה בתלונות?

איתי הסתובב וסגר את הדלת בטריקה. לאחר מכן מיהר במדרגות ויצא מהבית בלי לתת הסבר לאב שהביט בו בתהייה. הוא לא יתרסק. הוא יקום מהנפילה הזו חזק יותר. כמו שהדר ביקשה, הוא יתאפס על עצמו. האל אמר לאברהם להקשיב לאישה שלו. האל צודק הפעם.

~~~~~~

אופל טפחה על כתפו של נדב. "תסתכל על החתיך הזה." אמרה והצביעה לכיוון המטבח בו גבר שרירי לבוש בגופיה חושפנית ובעל שיער שחור חיבק את אמו של נדב.

"חרמנית אחת…" מלמל נדב. "זה דוד שלי."

"אבל תסכים איתי שהוא לוהט."

"מסכים." אמר נדב ביובש ומחשבותיו נדדו אל איזו  סיטואציה שנקלע אליה בצהריים.

"שכבתי היום עם מישהי ממש שווה." הוסיפה כבדרך אגב. "היא נראית כמו כוכבת פורנו, הצילו, למרות שיש לי קצת חשד שהיא מנותחת."

"גם אני מנותח." חייך נדב. "היה לי אף יהודי, בגללה." הוא הניד בראשו לכיוון אמו.

"אהה." היא בחנה את אפו, הוא היה נראה טבעי , איך יכול להיות?

"בכל מקרה. אממ לא ממש חיבבתי את העובדה הזו, היה לי כסף, וזהו זה." סיכם.

"ידעתי שיש משהו חשוד בשלמות שלך. " אופל השתדלה לא לצחקק, אחרי הכל הם בשבעה.

אבל נראה היה שלנדב לא אכפת. זה היה ערב יום חמישי, ונדב כבר הספיק לבכות כמה שהיה נדרש לו, לחבק את האנשים שאכפת לו להם. הוא שמח שאחיה של אמו בא אליהם אמש, הוא לא ידע איך יסתדר לבד עם אמו. היום התחילו להגיע בעיקר אנשים שעבדו עם אביו, שבאו בשביל לסמן וי ולהראות שאכפת להם. הוא תיעב אותם, אז שמח שאופל נענתה להזמנתו לארח לו לחברה על הספה הנמוכה.

"תודה לך מיס אופל, זה ממש מחמיא לי."

היא כבשה את פניה בכתפו של נדב כדי להסתיר את החיוך שהתפשט על פניה. "מיס אופל. זה נשמע מצחיק באנגלית."

"מיס דארקנס?" נדב פזל אליה.

"למעשה-" היא הרימה את ראשה.

"היי ילד." ניגש אליהם איש גבוה ולחץ לנדב – שהושיט במהירות את ידו – את היד וגם ליטף את לחיו. הוא התיישב משמאלו של נדב והעיף מבט באופל. 

"יכין, שנים לא ראינו אותך." נדב חייך בנחמה ותלה באיש מבט כאוב.

יכין העביר את ידו בשערו האפור. אופל ציינה לעצמה שלמרות שקרוב לוודאי שהאיש מתקרב לסיום העשור החמישי בחייו, הוא היה נראה בכושר מצויין. זרועותיו ושוקיו שנחשפו על ידי בגדיו הקצרים היו בנויים ונראו חזקים. אופל העריצה אנשים מבוגרים שנשארו חזקים בגופם.

"אני יודע…" מלמל. "מה איתך ילד? במה אתה עוסק?"

"אני לומד ריקוד." הודה נדב. "אני שוקל ללכת ללמוד אומנות." הוסיף כעבור רגע.

האיש חייך לעברו. "אביך גאה בך."

"אני חושב." החזיר לו נדב חיוך של השלמה.

אופל צמצמה את עיניה והתבוננה בהם. בשיחתם.

"מה אתה עושה?" שאל נדב בחזרה.

"אני כרגיל, קובר את אלו שאינם חיים. גם את אביך קברתי. את אלו שחיים אני מוציא מהארונות." גיחך.

נדב צחקק. "אני כבר בחוץ."

"תשמור על עצמך." יכין טפח על שכמו. "אל תשכח שאבא שלך תמיד יכול לשמוע אותך."

נדב הנהן, ושניה לפני שהאיש קם, הוא הרשה לעצמו להגיד בכנות. "תודה שבאת, אני מעריך את זה."

"אני מאחל לך שהחיים יזמנו לך רק הפתעות טובות ילד." האיש קרץ ונעלם לכיוון היציאה.

נדב כיווץ את גבותיו, יכין התנהג באופן משונה משאר הפעמים בהן ביקר אותם, כשאביו עוד הילך בקרבם. הוא הפנה את ראשו אל אופל וגילה שפניה עוטות הבעה דומה של חשדנות.

"הוא תמיד ככה?" היא שאלה. "מדבר ברמזים שכאלו?"

נדב הוציא את הטלפון שלו ומלמל. "ממש לא."

הוא חיטט בגלריה שלו עד שמצא את התמונה שאמו הראתה לו לפני יום קודם לכן. אופל הציצה למסך גם היא וזיהתה את האיש שאמו של נדב הציגה כבריון של אביו. נדב נעץ במסך מבט יוקד ואז מתרכך וניגב את מצחו בגב ידו.

"אני רוצה לשמוע מה יש לו לומר על אבא שלי."