תגיבו אנשים.
ברצינות שאין לי מושג אם מישהו באמת קורא את השיט הזה

~~~

אופל ישבה על המזרן שלה בריליקיה ובהתה באוויר. בבוקר היא הייתה כמה שעות אצל נדב, שכמעט חטף התקף עצבים ברגע שאמו הראתה לו את התמונה של הבריון של אביו.

אופל לגמרי הבינה למה הוא התרתח, והבטיחה שתעזור לו כשיצא במסע נקמה. תמונתו של הגבר הקירח שעיניו השחורות נוצצות ברשעות לא הרפתה מזיכרונה. היא הרגישה דה זה וו כשהביטה במסך הטלפון של אמו, הפנים היו מוכרות לה מאיפושהו, אולי פגשה את האיש בעבר? זה הלחיץ אותה.

באר ירד במדרגות הריליקיה בדילוגים כשהוא פורש את ידיו העבות לצדדים ומסתובב סביב עצמו בריקוד. אופל חייכה לעצמה, מן חיוך צדדי כזה שמלווה בדרך כלל בגיחוך קל. אבל לא הפעם, הפעם היא סתם נהנתה לראות את באר שמח.

"מה גורם לך להיות מאושר כל כך?" שאלה אותו.

"גיל פה!" הוא אמר בהתרגשות.

גבותיה של אופל הורמו והיא כיווצה את מבטה, ואז נזכרה שאכן באותו בוקר, שניה לפני שנטשה אותו ביחד עם הרונית החדשה המעצבנת ההיא, הוא אמר לה שאחותו תגיע הערב.

אופל קמה על רגליה, היא שמעה המון על גיל ולמרות שגיל הצטיירה ברוחה כבחורה מציקה וילדותית, היא עדיין הייתה סקרנית לפגוש אותה. "למה היא לא יורדת לפה?" אופל שאלה.

"היא מדברת עם כמה ילדים בחוץ." ענה. "אל תדאגי כבר הספקתי לחבק אותה."

אופל שוב חייכה לעצמה. "יש לי משמרת עוד מעט."

"לא נורא, אבל את חייבת להכיר אותה." הוא אחז בידה. "בואי."

היא נגררה בעקבותיו בעייפות במדרגות עד שעלו אל פני השטח, קבוצה של ילדים התקהלה סביב מישהי שאופל לא כל כך הצליחה לראות.

נערה אחת פילסה את דרכה מבין הילדים שמיד הסתובבו אחריה.  הדבר הראשון שאופל הבחינה בו היה השיער חום והמעט מקורזל שהיה אסוף בפקעת גבוהה על ראשה.

"הלכנו לאכול?" היא פנתה לבאר.

"אחרי שתעזבי את כל המעריצים שלך." הוא צחקק. 

היא נפנתה אל כמה מהילדים שהתקהלו מקודם סביבה. "ניפגש בערב." ואחר כך תקעה בבאר מרפק קטן בזמן שהתחילו ללכת. "הם לא מעריצים, הם חברים."

"טוב. אופל את באה?" הוא נעצר והסתובב אל אופל שעוד עמדה קרוב לפתח הירידה לריליקיה. 

היא התנערה מקפאונה ומיהרה להשיג אותם. באר הלך באמצע, מימינו אופל ומשמאלו הילדה בעלת השיער המקורזל. "אה אגב, אופל זאת גיל."

"היי." אופל העלתה חיוך על פניה. 

גיל חייכה בחזרה. "אהלן, איך קוראים לך?"

עוד בנאדם שאומר אהלן. "אופל." באר ענה במקומה והיא הנהנה.

"את באה לאכול איתנו? אחר כך אני אצטרך עזרה בריליקיה לעשות מחליק. את נראית כמו אחת שמבינה בזה." גיל דיברה במהירות.

"אה?" אופל הופתעה. "אני? מחליק?" ידה אוטומטית נשלחה לקצוות שיערה שנחה על כתפה. 

גיל חייכה, היו לה שיניים קטנות יחסית לאלו של באר אבל עיניה השקדיות היו גדולות יותר. חוץ מזה, היה לה אף נשרי ופניה היו די נוקשות באופן קצת מוזר. אופל כיווצה את גבותייה, והכריחה את עצמה לא לבהות בה.

"את נראית נשית כזו." גיל משכה בכתפייה בעדינות סתמית שכזו. 

אופל רצתה לגחך, אבל מנעה מעצמה את זה והיא אפילו לא ידעה למה. כלומר, גיל לא הייתה עד כדי כך נוראית כמו שבאר תיאר אותה. לכי תדעי, חשבה לעצמה, רק הרגע נפגשנו.

"אני לא יכולה לאכול איתכם, יש לי עבודה עוד מעט." 

באר הופתע. "לא הלכת בבוקר?" זה הוכיח לאופל שבאר לא הקשיב לה מקודם כשאמרה לו שיש לה משמרת. טוב, הוא היה נרגש מדי.

"הייתי בדרך ואז הייתי חייבת ללכת, אבא של חבר שלי התאבד."

"מה." גיל פלטה. "למה?"

"חבר מישראל?" שאל באר.

אופל נענעה בראשה לשלילה. "מאולהפנד." היא לא ענתה על שאלתה של גיל בעיקר כי לא ידע מה נדב היה חושב על זה.

"ההוא שנסעת אליו אתמול?" באר נזכר.

אופל הנהנה. "אז הייתי חייבת להעביר את המשמרת לערב, מזל שמישהו הסכים להחליף אותי."

"איפה את עובדת?" התעניינה גיל.

"מסעדה." אופל הגבירה את קצב הליכתה, היא לא רצתה לאחר.

גיל פלטה קריאת שמחה. "אפשר ללכת לשם לאכול." 

"זה מסעדה טבעונית." באר אמר בשעמום. "למה לא בחרת במסעדת בשרים?"

אופל השפילה את מבטה. "הייתי בהתחלה אבל עברתי כי לא נעים לי לראות בשר מול הפנים, אני צמחונית."

באר גיחך. "נו ברור, הבת של אנה."

עיניי השקד של גיל נפערו. "היא הבת של אנה וג'סמין?"

באר הנהן וגיל נעצרה ונעמדה מול שניהם. היא בחנה את אופל במשך כמה שניות ואז צחקקה. "גאד, היא באמת ממש דומה לג'סמין."

"כן." אופל שוטטה במבטה על הרצפה במבוכה ואז הרימה את מבטה אל גיל הנלהבת. היא המשיכה לחייך ולהביט בה אז אופל טמנה את ידיה בכיסיה.

"יהיה לך עוד זמן לעכל את זה, אופל נשארת פה עד סוף השבוע." הוא הניח את ידו על כתף אחותו וחייך אל אופל בשקט חיוך של: אופס?

"לא!" גיל קראה. "תן לי רגע." היא קירבה את פניה אל פניה של אופל ובחנה אותה בדקדקנות. "תדברי רגע." פקדה.

אופל משכה בכתפייה. "לה לה לה." 

"גם יש לה את הקול של ג'סמין! אני לא מאמינה שלא שמתי לב." בזמן שגיל הניחה את ידייה על פנייה בהתלהבות אופל שמה לב לטבעות שלה. היא זיהתה טבעת אחת שתמיד הייתה תלויה על וו בסלון בית ילדותה. אמה תמיד אמרה: יום יבוא והיא תתאים למישהו. זו הייתה בסך הכל טבעת פשוטה בצבע כסף שעליה היו חרטות כמה אותיות לטיניות. אופל אף פעם לא טרחה לקרוא אותן.

"כן, ועכשיו בואי-"

"חכה רגע!" גיל המשיכה לבהות באופל. 

"אני לא רוצה לאחר לעבודה." אופל מלמלה.

"כן, גיל עזבי אותה." באר משך את ידה של אחותו והם המשיכו ללכת.

אופל התנתקה ממקומה והדביקה את קצב צעדיהם. "אז אני אנטוש אתכם בקרוב, בקצה הרחוב הזה."

"למה לנטוש? אנחנו יכולים לאכול מסעדה הזו." 

באר כחכח בגרונו. "אבל-"

"אתה תתמודד!" קבעה גיל. "בקיבוץ גם לא אכלנו בשר אצל אנה וג'סמין."

"וזו הסיבה שעזבתי…" מלמל.

"והפסדת. אופל שתדעי שהאמהות שלך מדהימות." גיל פנתה אל אופל.

הבלונדינית הנהנה. "כן… אבל לא יודעת, הקיבוץ לא עושה לי טוב, אני קצת מבינה את באר."

גיל שילבה את ידייה על חזה וחרקה בשינייה. "צריך רק להתרגל לשם."

"נולדתי שם." אופל טיפסה במדרגות אל תוך המסעדה. "נתראה."

האחים נשארו לעמוד ברחוב. באר שילב את ידיו. "מה היא מבינה מהחיים שלה שהיא צמחונית?" שאל בתמיהה.

גיל גיחכה. "אתה בן ארבע עשרה, היא נראית קצת יותר. במקום זה הייתי שואלת-"

"את בת שבע עשרה בסך הכל, ואת אומרת למישהי שברחה מהקיבוץ "קצת" אחרי הגיל שלך איך להתייחס למקום הזה." הטיח.

"אבל הקיבוץ לא עד כדי כך נורא, אתה בעצמך ראית."

"אולי בשבילה כן, לכי תדעי. או שלא תדעי, זה גם בסדר, את לא צריכה לדעת הכל."

גיל נאנחה. "אוקי, אני מצטערת."

"אני מקווה שאת באמת התבגרת."

עכשיו היא חייכה. "ג'סמין ואנה חינכו אותי לקצת זמן, הם אדירות."

"אופל הייתה מחטיפה לך סטירה."

גיל פזלה את המסעדה. "אגב אופל, בוא ניכנס לאכול משהו."

"את רוצה שאני אצטרך לאכול סלט? כי את יודעת טוב מאוד שיש לי רגישות ל-"

גיל חייכה. "למה לא? תשמור קצת על הגזרה." היא טפחה על כתפו ועלתה במדרגות.

באר הניח את ידיו על כרסו ואז צמצם את עיניו. "מי היא שתגיד לי מה לעשות?" מלמל בשקט. וכשבראשו התשובה היחידה שעולה היא: כנראה אחותי הגדולה. הוא התלבט לרגע אם ללכת היכן שמונגש לעגלות ולכיסאות גלגלים או לעלות את שבעת המדרגות. גזרה. הוא עלה את המדרגות.

כשבאר התיישב מול אחותו ומלצר צעיר ונאה התקרב ושאל "רוצים להזמין?" היא נפנפה בידה וצחקקה. "לא עכשיו."

היא דחפה לעבר באר תפריט בזמן ששוטטה במבטה לכיוון המטבח. אופל יצאה משם, לבושה בבגדי המלצרים הלבנים והסינר עם לוגו המסעדה וניגשה אלייהם.

~~~~~~~~

ברק נכנס לריליקיה אחרי יום עבודה ארוך. בבוקר היו לו שעתיים לבלות בחברת איש עסקים מצליח שעוד היה בארון ולהקשיב ליסוריו. את האמת שזה היה דווקא בסדר, הוא יכל להבין את כאבו של האיש. בנוסף האיש זיין טוב, ברק אפילו קצת נהנה. בואו נגיד, שהוא לא היה מתנגד לאיש הזה כסטוץ. בסופו של בוקר הוא עוד קיבל כסף, אז זה הייתה התחלה מדהימה ליום.

אחר כך היה עליו ללכת לעבודה כמו כל ילד ריליקיה, במפעל לטקסטיל. היה נחמד שם, להניח גרפיקות על החולצות לפני שהן נכנסו למכונה ועוד כל מיני עבודות קטנות אקראיות. אבל בסופו של דבר גם זה היה מעייף, אז ברק שמח  לחזור לריליקיה.

היה גם נחמד לו עכשיו לפתוח מחשב על השיש, ממש מול דאיה שגם היא עוסקת בהקלדה, ולדעת שהוא לא מביא לה כסף מלוכלך. הוא מביא לה כסף שהוא מרוויח בטקסטיל, כמו כל ילד ריליקיה. רק שלו, יש עוד הכנסה מהצד, שהוא עובד בשבילה קשה. ובשביל מה? בשביל להקים ריליקיה. זה רעיון שעלה לו לאחרונה, כשהיה בביפורט. חוץ מזה הוא גם רצה לקנות לעצמו דירה.

לאחר ה"דייט הקסום" שלו הוא ירד לאכול משהו בעיר התחתית וגילה שביפורט לא נקייה מנערי רחוב למרות שהתיימרה להיות עיר עשירה ומפותחת. אז, הוא עוד לא ידע מה עוד יעשה עם הכסף שהוא מרוויח מהצד. הוא הניח שיבזבז אותו. או שאם יפוטר, הוא ישמש תחליף למשכורת שלו. כמובן חוץ מהחיסכון לדירה, אבל הוא האמין שיהיה לו מספיק להכל.

עכשיו הוא הרגיש גם טוב יותר בקשר לעבודה הזו. דאיה תהיה גאה בו כשיקים עוד ריליקיה, היא לא תדע את הדרך בה השיג את הכסף, זה יהיה הסוד שלו. אדם דחה את השירות הצבאי שלו לאחרי הלידה של דאיה, ברק לא רצה לדחות את שלו. אז הוא תכנן לעבוד קשה, זאת אומרת לצאת כמה פעמים בשבוע לדייט שלפעמים (לרוב) נוסף אליו זיון עם אנשים תמורת כסף. הוא יבדוק האם הוא יוכל להקדים את השירות הצבאי שלו. הוא רק בן שש עשרה, אבל שמע על נערים שהצליחו להתקבל לצבא בגיל שבע עשרה. הפרופיל שלו דווקא יכל להיות גבוה, אבל הוא קיווה שיתקעו אותו בעבודות משרד. 

הוא נכנס לאתר האינטרנט של הגיוס והזין את שמו ושם משפחתו. במשך שלוש דקות חיפשה המערכת ולא מצאה אותו. "דאיה, זה הגיוני שבאתר של הגיוס לא ימצאו מישהו?"

"יש שם את כל האזרחים."

"ואם מישהו קטן עוד לגיוס?"

"אז זה עדיין ימצא אותו. ויהיה כתוב לו בכרטיסייה הזו, אני לא זוכרת איך קוראים לזה, אבל יהיה כתוב לו עוד כמה זמן נשאר עד הגיוס." 

ברק חיפש שוב ושוב את השם שלו ולא מצא, המחשב ביקש ממנו להזין מספר זהות על מנת להקל את החיפוש. "דאיה, מה המספר תעודת זהות שלי?"

דאיה קמה ממקומה מולו ונעמדה מאחוריו. "למה אתה מחפש את עצמך שם?"

"אני רוצה לדעת אם אפשר להקדים את הגיוס שלי."

"למה? אתה עד כדי כך בקטע של צבא?"

הוא גיחך. "לא ממש, את האמת שאני פשוט רוצה לסיים עם זה כמה שיותר מהר."

דאיה צחקקה. "אז תדע שיש לך מזל גדול, אתה לא חייב להתגייס."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"לפי מה שלידי סיפר לי, כשנולדת ואמא שלך מתה, היה כתוב בדוח פטירה שאתה מתת איתה בבטן. אבא שלך הסתיר אותך ובעזרת אחותו, כלומר אמא שלי, גידל אותך. כשהיית בן שנה, אמא שלי מתה ואבא שלך לא ידע מה לעשות. זה היה כשמירה הפכה למפקדת ריליקיית דרום דישט ולידי עוד לא חשב בכלל להקים את ריליקית המרכז. היא הייתה בת שש עשרה ואבא שלך נתן לה אותך שתגדל בריליקיה."

"ואיפה הוא?"

"אני לא יודעת." נאלצה דאיה לשקר. "כנראה ברח מהמדינה."

ברק בהה בה המום, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע את הסיפור הזה. "ומה איתך?" שאל.

דאיה חייכה בעצב. "כשאמא שלי מתה, גם אותי מישהו היה צריך לגדל. הרי אבא שלי מת, האיש שהיה איתה בקשר אז ברח. אז מירה הייתה צריכה לטפל גם בי, הייתי בת שנתיים בערך, כמעט שלוש." 

"ואו…" ברק מלמל.

"ובגלל שמבחינת הממשלה, מתת כשנולדת ונקברת עם אמא שלך, אתה לא מופיע בשום מקום." 

"איך זה שבבית ספר בדרום דישט אף פעם לא שאלו שאלות?" 

"לא שאלו שאלות לגבי המון ילדים, ועדיין לא שואלים, המנהלת מכירה את מירה ושתייהן מאמינות שלא צריך לסבך בהמון בירוקרטיה ילדים שבסך הכל רוצים ללמוד. זה מקום מיוחד."

"את לא למדת שם." נזכר.

"נכון." היא נאנחה. "אני רציתי בית ספר מסודר." הודתה.

"עלייך הממשלה כן יודעת?"

"כן. ולכן בעוד שנתיים אני אתגייס."

ברק שתק למשך כמה שניות ובהה במסך שעליו עדיין היה כתוב  "לא נמצאו תוצאות". הוא לא שייך לשום מקום, הוא לא חלק מהמדינה שבה גדל שש עשרה שנה. היה בזה משהו מפחיד ומצד שני משמח, הוא היה חופשי. 

"אם תנסה להתגייס זה יהיה בלאגן, לא יבינו מאיפה צצת."

ברק גיחך. "זאת אומרת שאני שייך לעצמי?"

"בדיוק." היא שלחה לו חיוך מעודד.

ברק צחקק בלי שליטה. ודאיה חיבקה אותו. "תמיד תהיתי מה מרגישים חופשיים." אמר.

"כנראה שככה." היא שמחה בשבילו.

"אני אוהב אותך דאיה." הוא מלמל.

דאיה חייכה והמשיכה לחבק אותו, דמעות של אושר נצצו בעיניו. היו לו עוד הרבה שאלות לשאול, ועוד הרבה דברים לברר, אבל באותם הרגעים הוא היה פשוט… רגוע בקשר לזה. רגוע בקשר לעצמו.