תגיבו :)
דעתכם חשובה לי ~

אחרי שלוש שעות בהן פסעו ברק – בגב זקוף, שיער מסודר ובגדים צבעוניים– והלקוח שלו – גבר בגיל העמידה לבוש בחליפת עסקים, שיערו מאפיר ועיניו הכחולות מחייכות מאוחרי משקפיו הכמעט בלתי נראות– על הטיילת של ביפורט להנאתם, הלקוח נפנה להתעניין בברק. זה היה הלקוח השני מאז חזר ברק לעבודה, הראשון רק שפך בפניו את ליבו והתנחם בזרועותיו.

"דיברנו עלי עד עכשיו, אבל מה אתה עושה בחיים?"

ברק דחף את ידיו לכיסיו ומשך בכתפיו. "מה שאני עושה איתך היום."

האיש הנהן. "אתה תפסיק עם זה מתישהו?"

"אתה עובד בנדל"ן נכון? אתה תפסיק עם זה מתישהו?"

"לא. הרי אני בכל זאת חי, וצריך כסף."

"גם אני."

האיש הביט בעיניו השחורות וברק השפיל אותן. "אתה נער יפה." 

"תודה." הוא הרים את ראשו.

"קצת חבל לי עליך."

"שמה?"

"שזה מה שאתה עושה בשביל כסף. הבת שלי עבדה במלצרות עד שהתחתנה. וזה לא בגלל שלא נתתי לה כסף אלא בגלל שהיא רצתה, ובכל זאת היא הרוויחה מלא."

"ואז היא התחתנה."

"כן. ועכשיו היא לא צריכה לעבוד, כי בעלה עובד."

"ממש כמו פעם." ברק ידע שהיו תקופות בהן נשים נשארו בבית והגברים יצאו לעבוד.

"כן, אבל לפחות עכשיו היא יכולה לעסוק בתחביבים שלה."

ברק שתק וחיכה להמשך, הוא נשען על מעקה הטיילת והאיש עשה כמוהו, שניהם השקיפו על העיר שנפרשה למרגלות הצוק התמיר. "זה התחביב שלי, ואני מתפרנס ממנו. אפשר להתפרנס מתחביב."

"היא תופרת, היא לא יכלה להתפרנס מזה."

"אהה."

"אתה הומוסקסואל?" שאל האיש לפתע.

"אולי."

"הייתי רוצה להתחתן עם גבר שיעבוד במקומך?"

"אולי, ואתה?"

"מה איתי?"

"אתה...הומו?"

"כן."

"יש לך ילדה."

"התחתנתי עם אישה."

ברק פחד שהוא גורם לאיש להרגיש מותקף משאלותיו אבל היה סקרן. "למה?"

"סיפור ארוך."

"יש לנו עוד שעתיים שלמות."

האיש נאנח, הוא חיכך את ידיו. "שכרתי חדר במלון הקרוב, כדאי שנתקדם לשם."

ברק חייך. "כמובן."

שפתיו של האיש רעדו וגם אז הוא חייך בזמן שהתחילו להתרחק ממעקה הטיילת. הנער הצעיר מצא חן בעיניו. לפי מה שקרא באתר, הנער הזה מספק פגישה אחת בלבד, אבל אולי תמורת סכום נאה… כמו שאמר כבר, הוא צריך כסף. ולו, היה כסף לשלם לנערים יפים. 

הם הגיעו לחדר במלון תוך עשר דקות. ברק הרגיע את עצמו, זו הייתה הפעם הראשונה שלו אחרי שנה בה לא עבד. כלומר, הוא עבד אצל נדב, אבל עם נדב זה אחרת. הוא גם צריך לדבר איתו לגבי העבודה הזו, מה יגיד לו? מצטער נדב, אני לא יכול לרדת לך יותר, אני מעדיף לצאת לדייטים ארוכים ומשעממים ולהזדיין עם זקנים או בוגדים או רווקים נואשים כי אני מפחד שדאיה תגלה?

טוב, אולי הוא ישמיט את החלק בו הוא חושף בפני נדב את העבודה האמיתית שלו מאז גיל ארבע עשרה. שנה שלמה הוא עבד בזה, שנה שלמה שבת, עכשיו הוא חוזר לעבוד אבל הוא לא מתכוון להפסיק עוד שנה. ממש לא. הוא כבר יחשוב מה להגיד לנדב. אמנם אז הוא עבד יותר בליווי, בחשפנות, אבל עכשיו הגוף שלו קצת השתנה.

בינתיים האיש פותח בפניו את דלת חדר המלון ומוזג לו כוס. הם יושבים לשתות, במשך כמה דקות מרוקנים בקבוק יין לבן והשלב בו ברק מתחיל לגעת ולפתות את האיש לא מתאחר לבוא.

האיש מחייך בזמן שהוא מתפשט וברק בולע רוק. בסתר ליבו ידע ברק שהוא היה אפילו משלם בשביל להיות עם נדב, אבל עכשיו חוזרים לעבודה אמיתית. 

~~~~~~~~

נדב נכנס הביתה לאחר שביקר כמה משכניו שביקשו לוודא שהוא בסדר מבחינה נפשית לאחר מותו של אביו. הוא כמובן רצה לברוח מהם אבל היה לו חשוב להתייחס אליהם, הוא קיבל על עצמו להיות יותר נחמד לאנשים. אז הוא היה פחות אדיש לכל האנשים שהיו בלוויה באותו בוקר, שלוש שעות קודם. לקחו לארון עם הגופה יומיים להגיע לכן הלוויה התאחרה. אמו לא תפקדה כמעט, היא התעטפה בצעיף בצבע בורדו כהה שכיסה את כתפייה, היא לבשה שמלה שחורה בה הכתפיים והשרוולים היו מכוסים תחרה, שיערה הכהה היה אסוף בפקעת נמוכה.

נדב הופתע מכמות האנשים בחליפות שהשתתפו בטקס. הוא ידע שאביו, בתור סוחר מניות, היה בקשר עם הרבה אנשים, אבל לא ידע כמה היה אביו חשוב לאותם האנשים. ביזנס זה ביזנס, הוא לא הבין למה מערבים בזה רגשות, אז אמר לעצמו שהם בטח באים בשביל הרושם. בעיקר כדי לשכנע את עצמו שהוא לא הבנאדם היחיד בעולם שלא אכפת לו מהמשפחה של האנשים שהכיר, שהתיימרו להיות חבריו.

כעת הוא נכנס לבית שהיה חשוך, הרחובות שטופי שמש וביתו חשוך. הוא הדליק את האור בסלון וסגר את הדלת בשקט. אמו במטבח על כסא בר וידיה שעונות על השולחן הגבוה. הם לא נהגו מנהגי אבלות שגרתיים. הוא חיטט בכיסיו, הבוקר הכניס לשם חבילת טישו קטנה למקרה שיבכה. הוא כמובן לא בכה, את הבכי השאיר ללילה, הוא לעולם לא יבכה ליד אנשים.

"תפסיקי לבכות."

"אל תהיה מגעיל." היא משכה באפה וניגבה אותו בטישו שהגיש לה.

"אני לא מגעיל, אבל אנחנו צריכים להתאפס קצת. יש עוד חיים."

"אבא שלך מת בשבת. לא סתם מת, התאבד, אני מנסה להבין איפה פספסנו." היא הביטה בו בתוכחה בעינייה הירוקות, הוא השפיל מיד את מבטו, הוא לא יכל להביט בה בוכה ולהמשיך להיות קשוח כמו שתכנן.

"לא פספסנו כלום. הוא התאבד בגלל משהו שהוא חווה כשהוא היה שם."

"אבל אולי כבר היה לו משהו על הלב לפני. כמו, מה הוביל אותו לשתות?"

לנדב לא הייתה תשובה ברורה. "תפסיקי להאשים את עצמך."

"אבל אם אני-"

"את לא. את היית האישה המושלמת בשבילו. עשית לו ילד יפה והייתם זוג מקסים."

"אני בת ארבעים, ילדתי אותך כשהייתי בת עשרים, בטעות."

"טוב לדעת."

"הייתי בטוחה שהוא יכעס, אבל הוא הכי הבין את זה שרציתי להיות אמא, ולא צעק עלי שלא לקחתי גלולות."

נדב שתק, זו הייתה עוד הוכחה לכך שלהוריו היו חיים יפים מבחינתו. הוא הביט באמו, למה היא ככה? כמה זמן לא דיבר איתה כך על החיים שלה? מתי הוא אי פעם התעניין בה ולא בעצמו? 

"רצית עוד ילדים?"

"לא. רציתי ללמוד."

"למדת."

"גם הוא."

"נו."

"מה נו?"

"אז אני לא מבין מה הבעיה פה. היו לך חיים טובים!"

"זה לא נכון, אבא שלך שתה."

נדב התאפק שלא לגלג את עיניו. "הוא הרביץ לך?"

"לא."

"אז?"

"הוא לא היה שם בשבילי, בחמש שנים האחרונות, אני התמודדתי עם גיל ההתבגרות שלך בערך לבד."

"הוא הלך למכון גמילה בשבילך."

"אני יודעת." היא נשענה על שולחן המטבח בידייה והביטה במגנטים שעל המקרר.

"אז מה יש לך נגדו? הוא הכי אהב אותך בעולם."

היא הביטה בו במשך כמה שניות ואז פרצה בבכי."אני לא יודעת." היא כיסתה את פניה בידייה. "אני פשוט הולכת להיות לבד עכשיו."

"אני יודע, ובגלל זה אני חוזר לפה."

"מה?" היא הרימה את ראשה.

"אני חוזר הביתה." אמר בעיקר כדי לקבוע את העניין, הוא בעצמו לא ידע על כך עד לפני שהחליט זאת לפני רגע.

"נדב, זה בגללי?"

"כן."

"תודה. אני אוהבת אותך."

הוא התיישב לידה ושניהם בהו ברצפה ביחד. "אני לא הולך לאוניברסיטה."

"זה בסדר."

נדב נאנח. "תודה שאת מבינה."

"אתה רוצה להיפרד מהחברים שלך שם? לקחת את הדברים?"

נדב נאנח. "אין לי כל כך חברים, בשום מקום את האמת." חוץ מאופל, אבל הוא לא הזכיר אותה.

"בשכונה-"

"הם לא."

"טוב. לפחות דאיה?"

נדב נאנח. "כן. אבל אני מפחד להראות את הפרצוף שלי ברילקיה."

"בגלל הילדים שהצקת להם?" 

"לא. לא הייתי עד כדי כך רע אליהם, זה היה סתם הצקות."

"אז?"

"לא משנה."

"איך שבא לך." היא התמתחה קלות.

"צריכים לארגן שבעה."

היא נעמדה והידקה את הצעיף שלה לגופה. "אין לי כח. אני הולכת לישון."

"את שוב בורחת." האשים.

"מותר לי."

הוא רצה להגיד לה שהיא צודקת, אבל מצד שני לא רצה להישאר לבד בסלון הזה שעוד מעט יתמלא באנשים שיספרו הרבה דברים טובים על האיש הבלונדיני שהיה אבא שלו. לכמה אנשים הוא עזר, לכמה ארגונים תרם כסף, כמה אנשים הוא קידם בתחום הסחר במניות. 

אלו לא היו שקרים. פשוט אף אחד לא יספר על השתיה שלו, על הערבים בהם הוא פשוט נרדם מולם על השולחן ולא זז במשך שעות. על ההקאות על הרצפה, על הבקבוקים הכמעט ריקים על הספות, על ריח האלכוהול שמילא את הבית. אביו שתה כשהיה שמח, כשהיה עצוב, כשהרגיש חי, כשהרגיש מת, כשלא רצה להרגיש. 

איכשהו הוא הצליח להמשיך לתפקד, לעבוד מהבית, לדבר עם הבן שלו פעם בחודש לאיזו רבע שעה. שיחה רצינית כזו, מה תעשה ומה לא תעשה בעסקים. נדב הרגיש כאילו אביו מעביר לו מורשת, מורשת שהוא אחר כך זורק לזבל, כשהוא שורף שעות על ריקוד, מחזק את שרירי הרגליים במקום את כישורי הסחר שלו. 

השעה הייתה שתים עשרה, לפני אחת איש לא יכנס אליהם, כי ככה אמא שלו ביקשה. הוא כיבה את האור והתיישב על הספה, על שולחן הטלוויזיה עוד עמד בקבוק בירה פתוח, הוא ידע שאמו וחברותייה נהגו גם הן לשתות פעם בשבוע, בערבי שבת. לעיתים הצטרף אליהן אביו, ולעיתים פרש לחדרו.

הוא לקח את הבקבוק לידיו, כאילו אבא שלו עוד היה פה לפני כמה ימים, אבל הוא לא היה כאן כמה חודשים. בשביל להיפטר מזה, הוא הופתע שאמא שלו לא סילקה את האלכוהול מהבית לגמרי, אבל אולי חשבה שיש עוד זמן עד שיחזור הביתה. יש עוד הרבה זמן, יש עוד נצח, הוא לא יחזור יותר. נדב התחרט על זה שברח. הוא יכל להיפגש עם אביו פעם בשבוע, הוא יכל לדבר איתו, עכשיו כבר לעולם לא יוכל. הוא שוב נשך את שפתיו.

דפיקות נשמעו על הדלת, נדב לא קם, שימשיכו לדפוק. אחרי חמש דקות בהן הדפיקות לא פסקו, הוא דאג שאמו תרד מחדרה ולא תספיק לנוח לפני כל המהומה. אז הוא קם ופתח בלי להסתכל בעינית אפילו. 

"היי." הוא התבלבל לרגע כשראה את אופל עומדת שם כשהתיק המוכר שלה על כתפה.

"את לא עובדת היום?"

"הברזתי."

"אה-"

"אני אשלים בערב, אפשר להיכנס?" היא הציצה מעבר לכתפו.

הוא הנהן ופינה לה את הדלת, היא התיישבה איפה שישב עד כה על הספה. הוא נשאר לעמוד. "עוד שעה בערך יגיעו אנשים לנחם." הסביר.

"יורד לך דם מהפה, האיפור שלך מרוח ואתה מחזיק בקבוק בירה ביד. מה קורה?"

"נשכתי את השפתיים." הוא מלמל בזמן ששלח את ידו אל שפתיו, כשהרחיק אותה הוא גילה שהיא מוכתמת דם, הוא אפילו לא שם לב. הוא שיפשף את פניו בעייפות. כל כך הרבה קרה הבוקר שהוא לא שם לב לאיפור בכלל, ובקבוק הבירה… הוא לגם ממנו כעת ורצה לירוק את הנוזל שהיה מגעיל עבורו, אבל בלע אותו בשתיקה.

"זה של אבא שלך?" שאלה אותו.

"של אמא."

"אמרת פעם שאבא שלך אלכוהוליסט."

"גם אמא שלי שותה לפעמים."

"אז תתרחק מזה." היא קמה ולקחה מידו את הבקבוק, היא הניחה אותו חזרה על השולחן, בדיוק כמו שהוא היה מקודם. היא חיבקה אותו למרות שהרגישה את חולצתה מתלכלכת בדמו ורוקו. 

"אני מרגיש כל כך רע." הוא מלמל. היא התנתקה ממנו וראתה דמעות בעיניו, היא אף פעם לא חשבה שתראה את נדב ככה.

"אני מצטערת בשבילך-"

"אני אפילו לא יודע למה." ברכיו רעדו לפתע.

"זה בסדר גמור."

"אני פשוט רוצה לתקוע לעצמי סכין בחזה."

"אל תעשה את זה." היא הובילה אותו אל הספה והושיבה אותו.

הוא עצם את עיניו ונשען לאחור. "אני פשוט רוצה להתפוגג לאנשהו. ואני שונא שאני מרגיש את זה, אני לא רגיל אל עצמי."

"אתה לא אשם בזה שאבא שלך לא פה."

"אופל… הוא התאבד, בגלל בריונות." הוא ניסה להסביר לה מה שהסביר לאמו יום קודם. "ואני בריון."

היא נאנחה והתקרבה אליו. "אתה לא בריון. להציק פה ושם לילדים זה בריוני אבל זה לא אומר שאתה רע." היא ניגבה את את פניו בעזרת מגבונים שנחו על שולחן הטלוויזיה. היא ניגבה מעליו שכבות של איפור, דם משפתו ודמעות שזלגו והרטיבו את לחיו מחדש בכל פעם.

"את זוכרת את ברק?" זו הייתה אולי הפעם הראשונה בחייו שביטא את שמו של הנער בקול רך.

"האימו הזה? הבנדוד של דאיה?"

"כן." נדב בלע את רוקו המהול בדם. "אני שילמתי לו."

אופל הופתעה. "עזרת לו כלכלית?"

"סוג של, הוא ירד לי בתמורה לכך."

היא כיווצה את גבותיה. "הוא כאילו היה הזונה שלך ומול כולם המשכת להתנהג אליו-"

"אפשר לקרוא לזה ככה."

היא נאנחה. "ואו."

"זה כל כך מגעיל מצידי." הוא כיווץ את עיניו שהיו עצומות.

"שילמת לו על זה."

"עדיין."

אופל לא ניסתה לשכנע את נדב שהמעשים שלו הם בסדר. היא פשוט לא ידעה איך לנחם אותו. "הוא עדיין חי, עדיין אפשר להתנצל."

הוא הבין למה התכוונה, הבריון של אביו לא ידע אפילו שאביו מת מן הסתם. "הרבצתי לו."

"מתי?"

נדב השתנק, זה היה כל כך מזמן. כשרק הגיע לריליקיה, הוא תפס את ברק והרביץ לו כשברק הסתכל עליו רוקד באמצע הלילה דרך תקרת הזכוכית. "מזמן."

"אתה עדיין יכול להתנצל." אופל דבקה בדעתה. היא האמינה שלא משנה מה קורה, הכל בר תיקון. אמרו לה פעם שכל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. 

"אופל, אני לא מעז לחזור לריליקיה, אני לא אעז להסתכל לו בעיניים." נדב בכה.

"זה בסדר, יקח לך זמן-"

"אופל!"

היא הביטה בנער ששכב בעיניים עצומות ולא הבינה את זעקתו הפתאומית. "תנשקי אותי."

היא כיווצה את גבותיה אבל רכנה מעליו ונשקה לשפתיו קלות. היא הרגישה את הדם מהפצע בשפתו אבל לא את רוקו. "מה קרה?" שאלה לאחר רגע, היא לא הבינה מה היה פשר הבקשה.

"אני בנאדם רע?" שאל.

"אף בנאדם לא-"

"אני בנאדם רע." קבע.

"לבני אדם יש התנהגויות רעות, אבל אין אדם שהוא רוע מוחלט, לכל דבר יש סיבה."

"את באמת מאמינה לזה?" שאל.

היא הביטה בו, עיניו עוד היו עצומות. "כן." היא מעולם לא פקפקה באמונותיה.

"אז-"

הם שמעו דלת נטרקת מהקומה השניה ונדב פתח את עיניו באיטיות. הוא בהה באישה שירדה במדרגות במהירות כששערה סתור, לגופה גופיה שחורה ומכנסיים קצרים ולכתפייה צעיף שחור. אופל בחנה את עיניו הירוקות של נדב שהיו אדומות מבכי ואז הרימה אליה את מבטה, היו להם עיניים כמעט זהות, שלה היו מודגשות יותר בגלל הריסים הכהים הצפופים.

"מצאתי!" היא צעקה.

אופל ראתה אותו ממהר לנגב את דמעותיו ולהיכנס להבעה קשוחה בזמן שקם וניגש אליה. "מה מצאת?"

"את השם של הבריון."